אור החמה על ספר הזהר ב:תמו

רש"א בצלאל שמיה גרים כנז' שהשם מקנה אל הגוף מדות טובות מפני שע"י השם נאחז בא' מן כחות כפי השם ומהותו וכאן בצל אל ודאי לכך שמיה גרים מן הימין כנז' הרוצה להחכים ידרים שאדרבה מצד אביו היה דין וכדמסיק. כתפוח הוא הת"ת בצלו היינו חלק הזכר שהמשיך אות' הנשמה למטה ופעלה אותה הנשמה המשכן נמצא המשכן צלו של הזכר. דמשכנא חמידא איהו וגו' ע"י תקוני' וקשוטים הנרמזים בפרטי המשכן היא מתקשטת והת"ת חומדה להתייחד בה. ודא איהו דעביד פירין כי בצלאל הוא היסוד שהוא מן הימין והוא בצל אל הת"ת והיינו בצלו חמדתי שהוא יוסף ושכינה למטה ממנו מסתופפת בצלו ודאי והיינו ופריו מתוק לחכי שהוא הפרי היוצא מן היסוד למ' והיינו אומרו ממני פריך נמצא מה שפריך נמצא הוא ממני שאני מעוררך כנודע והיינו הנשמות שהם מזווגא דקב"ה ושכינתיה והוא ע"י היסוד ודרך בו נמשכות הנשמות מת"ת למ' והיינו איבא דעובדוי דקב"ה.

דההוא נהיר וגו' כדפי' ואינו נעשה גמר פרי הנשמה עד צאת' לחוץ וז"ש אפיק מהיסוד למ' ואח"כ עוד זווג זריק נשמתין לעלמא למטה אל התחתונים שע"י זווג נוטלן המ' וע"י זווג זורקן למטה והיינו זווג יום נוטלת זווג לילה זורקת והענין פריך נמצא במ' וממני היינו בהתעוררות הנקבה או נמצא בעולם התחתון מכח הנקבה והיינו ממני פריך נמצא. ובג"כ פריו דא איהו כדאמרן פי' הכתוב אמר ופריו מתוק לחכי דהיינו הנשמות שהם מתוקות למ' ומקשטות אותה במעשיהם מלמטה או לאידך פי' ופריו שיורד מן הזכר אל הנקבה מתוק לחכי בסוד מתיקות הייחוד בצלו דא איהו בצלאל דהיינו צדיק תחתון בצדיק עליון כמו שהיסוד מצל על המ' ובונה לה חופה כך התחתון מצל עליה מלמטה במשכן שעשה בצלאל וז"ש וע"ד תקונא וגו'. בן אורי דא נהורא בת"ת מצד היותו מאיר מימין דהיינו נהורא דשמשא וכן ענף יוסף ליעקב בן חור דא איהו שמאלא אפשר הטעם מלשון חירות שהוא מהבינה השמאלית והיינו בן חורי ואפשר מלשון בני שעיר החורי דהיינו אדום אדמימות הדין. וע"ד אשתלים ביה דינא שנהרג במעשה העגל כרז"ל בפ' וירא אהרן וגו':

כל הזהב וגו' הוה עשוי מההיא שעתא וגו' הענין שהכתוב אמר כל הזהב העשוי וגו' ויהי זהב התנופה מורה שעדיין לא נעשה לזה פי' שהזהב עשוי מכבר משעת הנדבה עשוי ומתוקן למעלה מההיא שעתא דיהבו ליה ישראל שנתנדבו ברצונם מיד נמתק הדין העליון ונתתקן והיינו בכל מלאכת הקדש וגו' דהיינו שהדין מתפשט בכל המדרגות ממדרגה אל מדרגה וכל המדרגות נכללות בדין המתמתק דלית שלימו אלא רחמי ודינא ומשעה שנמצא הדין דהיינו מבינה מיד כל השתלשלות המדרגות נכללות בדין שאין הקצה האחד חסד נשלם אלא בכללות הדין עמו והתייחדו בו:

ר' אבא ור' יוסי וגו' קב"ה בינה שמשם קו הדין יוצא. אתרעי בדינא ושאין שום פעולה שלימה אלא בהמזגתה יחד עם הדין כענין הזהב שרוב מעשה מלאכת המשכן היה זהב מעורב בו וא"כ יקשה כי הוא חפץ בדין אפילו לצדיקים והיינו יסורי הצדיקים אמנם לגבי הרשעים סליק ליה שאינו מייסר אותם כלל וזו שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו ולזה אמר לו כמה טורין אתעקרו וגו' דהיינו מרע"ה שאל הודיעני נא את דרכיך. דוד אמר מה גדלו מעשיך וגו'. איוב אמר אחת היא וגו', אסף אמר אך טוב לישראל וגו'. חבקוק אמר על משמרתי אעמודה וגומר וכמה נבוכו בזה. אבל כמה מילין גלי בוצינא וגו' בתקונים הרחיב הענין בכמה מקומות. ות"ח כלומר על מה ששאלת שהקב"ה חפץ בדין הן אמת הב"ה חפץ בדין הנתקן שאין החצונים מתעוררים בו ולזה השכינה נקשרת בדין זה ומתייחדת למעלה והיינו יסורי הצדיקים שהם יסורין קדושים מסטרא דקדושה דין זה איהו דינא דאתער רחימו וחדוה כי ע"י לקות זה הצדיק שכינה נטהרת ובסוד מכאוביו היא מתייחדת למעלה. והנה יש דין אלהים אחרים היונקים הדין מן הקדושה והיינו דינא דזוהמא ומשם מתיסרי' הרשעים שאין חפץ להב"ה בהתעוררות השטן כלל שלא יבא לפגל הקדשים והיינו דלא בעי לאתערבא דינא קדישא בדינא מסאבא שע"י יתייסר הרשע כנז'. ולזה מאריך לו אפו עד שהוא בעצמו נופל ברשת עונו ואין צריך שיתעורר דין עליון עליו כי ממש עונו הוא דינו. והנה זו תשובה להמנע הדין מהרשעים אמנם סבת הטובה הנשפע להם לז"א בפרוח רשעים וגו' כי יש הרשע טובתו כרגע כעשב ויש שטובתו כאילן זמן מה והיינו ויציצו כל פועלי און וכלם אין טובתם קיימת לעה"ב ואלו ואלו להשמדם עדי עד והיינו טעם טובתם משא"כ בטובת הצדיקים שהיא תמידית ונצחית לעה"ב:

תו רזא אחרא וטעם אחר לתרץ כל הקושיא והוא על דקב"ה אריך רוגזיה והענין כי כשנברא העולם נברא בקדושה והיה ראוי שיהיה משכן לצדיקים וקדושה העליונה וכשחטא אדם הראשון הגביר הקליפה בזה העולם והקדושה נסתלקה לעולם העליון הרוחני והאדם גורש מג"ע ונכנס לקליפה כיון שהוא הגביר בו החצונים והגביר בעולם החצוניים יהיה משכן יצה"ט ביצה"ר ועתה האדם מתנהג בו בבחירתו אם יצדיק עצמו וישים סכין בלועו עד שובו לאדמת קדש לזכות לעולם העליון ואם ירשיע הרי עולם הזה שלו ממש יהנה ממנו כרצונו מה שיטעמוהו החצונים עד לצבות בטן ואין ראוי לחוש עליו כעת וז"ש בגין דהאי עלמא איהו חולקא דסטרא אחרא מפני שהנחש גבר בו כנז'. ועלמא דאתי שהוא רוחניות הנמצא אל הנפש בחצר מות ואל הרוח בג"ע של מטה ואל הנשמה בג"ע של מעלה איהו סטרא דקדושה שאין החצונים נכנסי' לשלשת החלקים האלו ואיהו חולקא לצדיקיא שמתעטרי' שם בזיו השכינה וז"ש בעטרא דיקרא וגו' משא"כ בעוה"ז מפני הנחש שאין השכינה שורה בו ואלו הב' עולמות הם צרות זו לזו שא"א להשלימן וז"ש ותרין סטרין אלין קיימא דא לקביל דא ולזה אין הצדיקים ראוי שיהנו מן הטמא ואין הרשעים נטהרין לעולם הטהור וז"ש דא קיימא וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. בן חור בן חורי פי' מלשון חרי אף מה חרי האף הגדול והוא שמאלא. ע"כ מהרי"א זלה"ה. כל הזהב העשוי וגו' זה יובן מלעיל דף רכ"ב סוף ע"ב כי מלאכת המשכן נעשה מעצמה ולכן מן העת שנתנה הזהב ושרה עליו קדושה נק' עשוי כבר. עכ"ל: