אור החמה על ספר הזהר ב:תמ

קלא נפיק מצד הת"ת שהוא בעל הרחמים ואינו חפץ במות המת כי אם בשובו. ואכריז שמתפשט בכל העולמות ואע"ג דאדם לא חזי מזלא חזי. אסתמרו שלא לחטא עוד. טרוקו גלי שלא יהיה ההרגל מביא לידי עבירה וכל מקום שיש פרצה יסתמו אותה. ומה שכבר חטאו יתקנו והיינו אסתלקו מרשתא וגו' ועוד רשת זה הוא פרוסה על כל החיים ונתפסים פתאום במות. גלגלא סחרא תדיר היא ההנהגה העליונה המסודרת סליק ונחית פעמים מגביר הדין פעמים הרחמים ובני אדם מתנהגין בהנהגת שמטה זו כפי התהפכות פניה כן יתהפכו בני אדם. ווי לאינון דדחיין רגלייהו שאינם רוצים להתנהג בהנהגה העליונה והם רודפים אחר שרירות לבם הזונה שמתדבקין בחצונים דהא נפלו לגו עומקא שהוא הגיהנם ויש שיפלו שמה ולא יקומו עוד וז"ש ווי לאינון דנפלין וגו' זכאין אינון כנגד הקדמה זו אמר הכ' מה רב טובך כלו' אוי לו למי שנדחה ממנה וגו':

לעלמא דאתי אין זה ג"ע של מטה אלא ג"ע של מעלה ששם נקרא עה"ב מפני שהוא רמז בבינה ועם היות שיש ג"כ נהורין בג"ע תתאה עכ"ז השתא בעולם הנשמות קאמר ונודע שהשכינה מאירה מהחכמה והארתה בסוד הדעת כאו' ובדעת חדרים ימלאון ששם נסתרים בבינה והיינו אומ' עלמא דאתי בינה ומעין הוא עולם הנשמות דאימא עילאה מקננא בכורסייא ותמן נשמתין דכמה נהורין גניזין לון היינו סוד החדרים האלו המלאים מן הדעת והצדיקים משתעשעי' בסוד החדרים בסוד הדעת המתפשט בהם ושעשועם השגת המאורות האלו:

במה עידונין בההוא עלמא טמירין לון והיינו סוד העדן סוד החכמה והוא נעלם וז"ש כמה עדונין בההוא עלמא דהיינו בתוכיות הגן הבינה בעצמה עולם הנשמות בסוד הכסא טמירין לון שם שאינם משיגים החכמה בעצמה:

אור דגנוז לצדיקים. הענין כי במעשה בראשית היתה סוד החכמה בהתפשטותה בבינה בסוד ל"ב נתיבות חכמה מתפשטת ופועלת למטה כל מעשה בראשית והיה ראוי שיהיה קיום העולם ממש באור הוייתו ולא עשה כן אלא העלים סוד אור זה שצפן אותו לצדיקים לעתיד לבא והיינו ממש אור זרוע לצדיק כשהת"ת מתייחד עם המ' ע"י היסוד שהוא הצדיק זורע אור מהצפון הזה והייחוד התחתון מושך הטיפה מן המוח ויהיה יחוד עליון בין יו"ד לה' כאשר יהיה יחוד בין וא"ו לה"א והכל ענין אחד:

והנה יש טוב בחול"ם בחסד למעלה ויש טוב בשור"ק ביסוד כאומרו וראה בטוב ירושלם לכן השוה המדות כנז' שאור הצפון דהיינו את האור כי טוב ואור זרוע לצדיק הכל ענין א' כנז' וא"כ יצדק רב טובך באור זה וז"ש ועוד מה רב טובך כתיב הכא מה רב טובך וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב וקיימא לן דהוא הוא כדמסיק. אשר צפנת הענין כי צפינה לא מקרי אלא הנגלה ונצפן והיינו בגין דאסתכל קב"ה בינה אלהי"ם בההוא נהורא שהיה טהור ואין ראוי שיפגלו הרשעים בג' ראשונות ולזה הפריד בין העולם ובין סבתו שהוא האור כדי שלא ימשך הפגם אלא לעולם והאור צפון לצדיקים המאירים ומתקנים ואינם פוגמים.

וביה עביד קב"ה אומנותא. והיינו בהבראם ה' זעירא מ' והענין שעולם נפעל בל"ב נתיבות חכמה בהעלם והמ' פועלת בגלוי והיינו בהבראם שתוף האור אור הגנוז דהיינו אברהם אור הגנוז מצד החסד שהוא ראש וסבה לכל היוצא מבינה מכח החכמה וג"כ אור המתגלה מ' היא זעירא: פעלת לחוסים בך דהיינו ג"ע ארציי ועוה"ז והיינו עם היות שצפנת בג"ע של מעלה פעלת בג"ע של מטה לחוסים בך לאינון דיתבי תחות צלא דקב"ה ולא עוד אלא מפני שתוף אור הגנוז עם אור המתגלה דהיינו שתוף אברהם בה' בראם כנז' ימצא גם בעוה"ז הגשמי קצת ממנו והיינו אומרו נגד בני אדם. דהא בהאי אומנותא דאתעביד בשתוף שני כחות. בהאי נהורא קיימין בני נשא בעלמא שהאור הזה הגנוז בסוד הייחוד מקיים העולמות ומחדשן ובני אדם מתפרנסין: פעלתא אומנותא דעלמא וגו' כי פרטי מיני האישים אשר בו הם מסודרי' על סדר הסתר והעלם האור הגנוז בענין שמה שצפנת פעלת כי הגשמי גוף לרוחני שהוא מתלבש בתוכו:

כגוונא דא אומנותא דמשכנא וגו' שיש בו נעלם ונגלה כגוונא דעלמא שהוא נעלם ונגלה כנז'. אלה וגו' היינו סוד פרטי מיני וסוגי הנמצאות והם נקראים אלה וכן מיני אברי המשכן נק' אלה והטעם שנק' אלה מעשה עולם בגין דכל אינון תולדין דעבדו ואפיקו שמיא וארעא שהם סוד ת"ת ומ' ועיקרם הוא מכח סוד האור הגנוז הפועל בהם וז"ש כלהו בחילא דההוא נהורא דגניז וגו':

דא איהו מסטרא דימינא דהיינו בן אורי אור י' הכל בחסד ובחכמה בן חור לבן מסטרא דימינא. אהליאב מסטרא דשמאלא כאו' למטה דן ודן שמאלא ודין. ומשכנא מסטרא דימינא ושמאלא דהיינו באברהם בה' בראם כנז' והיינו ממש בצלאל ואהליאב ממש שמים וארץ ונודע שהכל בסוד הדעת שהוא עיקר כדפי' לעיל והיינו הקושר אור הזרוע למטה וז"ש ומשה דהוה בינייהו אוקים ליה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. מנלן דכתיב ובצלאל וגו' זה יובן במ"ש לקמן דף רכ"ב ע"א כי שם בצלאל ר"ל בצל אל שהוא חסד הנקרא אל והוא ימינא, עכ"ל: