אור החמה על ספר הזהר ב:מד

ת"ח וידבר אלהים אל משה גזרת דינא היא המלכות שהיה שוכן וחופף על מרע"ה בשעת נבואתו וע"י היה מסתכל למעלה באספקלרי' המאירה וז"ש דקיימא עלה בשירותא דנבואתיה שלא היה משיג עדיין מה שהשיג עכ"ז כח נבואתו היה בחזקה ששב אל ה' דהיינו המדרגה עליונה ואחר שעלה אל הת"ת דבר כנגד המלכות ואמר אדני למה והיינו לא נח רוחיה בהאי אתר מדה אחרונ' אלא וישב משה אל ה' והיינו אלא משה ידע דהא דרגא אחרא עלאה זמין ליה. ר"ל שם מזומנת לו שהיה נבואתו כאומרו ויאמר אליו אני ה':

א"ר יצחק הוסיף טעם לאומרו למה הרעות ואמ' שהוא מארי דביתא דהיינו שהוא מרכב' אל הת"ת ומצוה אל המלכות מצד מדתו וכל אלו התנאים לא ייחסו למשה עון בדבריו כלל. לכך ר' יצחק נתן טעם לאו' ויאמר אליו אני ה' פתח בשם אלהים וסיים בשם ה' שכינה והכא אתקשר כולא כחדא דינא ורחמי וייחוד המדות הוא ענין זה והעד אני ה' שבעצמו ייחוד אני מלכות עם ה' ת"ת. ור"ש הקשה אם היה הענין להורות הייחוד כדקאמרת היה לו לומר דבר א' שמורה ששתי המדות נתייחדו לנבואה זו אמנם או' וידבר ויאמר משמע דרגא בתר דרגא אלא האמת הוא כי הי' הענין מוסר ותוכחת אל מרע"ה על מה שדבר נגד המדה הזו שאין חפץ לה שידבר נגד מדותיו כלל אלמלא דהוה מארי דביתא כדס"ד והיא שעמדה לו שלא נענש מפני שהוא מייחד אותה תמיד העבירו על עונו לשעה אבל בגין דהאי שהוא מארי דביתא מרכבה לת"ת ומייחד המלכות ואין זולתו לכך צורך שעה היתה ולא נענש לפי שעה. וטעם וידבר ויאמר הוא.

משל לבר נש וגו' ולכך משה נתרעם לנגד השכינה ויאמר למה הרעות ולכך וידבר אלהים שראת לאתרעמא והתחילה נבואה לימשך לו מן הדין והוה תמן מלכא שנבואתו מן הת"ת נטל מלכא ת"ת משך נבואה למרע"ה מאספקלריא המאירה והיתה הנבואה בתרעומת דבורו נגד המדה הזו ופסקה אותה הנבואה מן המלכות כיון שמלמעלה מחה במשה ונתייסר.

ויאמ' אליו אני ה' לא ידעת דאנא הוא מלכא שמדה זו אינה פועלת אלא ע"י דהיינו סוד ה' הוא האלהים א"כ מקמי מלילת כי באומרך למה הרעות אתה מתרעם משם ה' ואיך אתה עולה על דעתך לומר וישב משה אל ה' מדת רחמים ת"ת ויאמר ה' אדני שאתה מורה שהפעולות אינם בייחוד הדין עם הרחמים אינו הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' דהא בתרין אתוון אתברון עלמין וגומר כבר ידעת כי החכמה הנק' יוד מצדו נברא העולם הבא הוא עלמא דדכורא מבינה עד היסוד ובאות הא' שהיא בינה ברא העה"ז שהיא מלכות כי לכן בכל מעשה בראשית נזכר שם אלהים שהיא הבינה ולכן האי עלמא בדינ' אתברי כי בסוד הדין נברא שהוא אות הא' אשר בה שם אלהים.

ת"ח וידבר וגו' אגב זה הביא כל הנ"ל לו' כי שם אלהים בו נברא העולם והוא סוד הדין ולכך בכל מקום שנאמר אלהים הוא דין. ומ"ש הוא גזרת דינא קיימא עלה פי' כי המלכות הנק' אלהים כי היא דין וכל שאר דינין תתאין מינה אתערו ונחצבו ולכן קראה בכאן גזרת דינא פי' מחצב הדין כי כל דבור לשון קושי. או ירצה באומרו גזרת דינא ר"ל כי כאן נגזר הדין עליו שלא יכנס לא"י כמ"ש עתה תראה וגומר אבל במלחמ' ל"א מלכים לא יראה ולכן אמר וידבר אלהים ובאר טעם למה נענש וז"א מה כתיב לעילא וגו':

וידבר אלהים גזרת דינ' וגומר בא לבאר פסוק זה כי התחיל בשם אלהים ואח"כ אני ה' ולזה פי' כי הענין הוא כי לפי שמשה אמר למה הרעות וגומר וביאור הענין נודע כי לפי שמלכו' נק' אדני ומורה על הדין כי שם זה בהיפוך הוא דינא בסוד דינא דמלכותא להיות כל הדינים אחוזים בה לכך גברה כח הרעה שהם הקליפות כנודע שהריעו ליש' וזהו סוד ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך פי' כי להיות אשר באתי אל פרעה לדבר בשמך שהוא שם אדני אשר שם נאחזים ומשם יונקין לכן אז הרע לעם הזה נמצא לפי מה שפי' כי אעפ"י שנראה שדבר משה שלא כהוגן עכ"ז המסתכל בהם ימצא כי דבר כהוגן ולכן באה המלכות הנק' אלהי' לדבר עמו ולהשיבו על טענה זו אמרה לו אני ה' פי' אעפ"י שתראה כי אני דין כל הדינין בי תליין עכ"ז אני ה' כי אני מתקשרת בדרגי דרחמי ובזה אציל יש' ולזה אמר וידבר אלהי' ולא אמר וידבר אדני לומר אעפ"י שמשה לא אמר אלא אדני שהוא דינא רפיא כנודע לזה אמרה לו גדולה מזו כי לא די שם אדני שהוא מתמתק בשם ה' אלא אפי' שם אלהים שהוא דינא קשיא הוא מתמתק בשם יהו"ה שהוא רחמים ולפי זה לא היתה השכינה מתרעמת עליו אלא משיבתו על דבריו שלא יחשוב מה שהיה חושב וגומר וזהו סברת ר' יצחק ואמנם רשב"י ע"ה חולק עליו ואמר כי נתרעמ' עליו מכח הקושיא שהקש' וגומר:

וארא אל אברהם וגומר אמאי שני שמא הכא וגומר הכוונה בקצור כי שם אדני מורה על זווג בשם יהו"ה בסוד יאהדונה"י מה שאין כן בשם אל שדי ולהיות משה בעלה לזה לא נגלה אליו בשם שדי שאינו מורה על הזווג כי אם בשם יהו"ה המורה על הזווג כנזכר עכ"ל הרח"ו זלה"ה:

וארא אל אברהם וגומר מאלין דלעילא. שנא' ג' שמות בפ' הא' שם אלהים וידבר אלהים הב' שם יהו"ה הג' אל שדי למה נקראת עתה אל שדי ולא נקראה בשם אלהים או שם אדני שהוא שם רביעי שנז' בפ' הקודמת.

למלכא דהוה ליה ברתא ייחס המלכו' בשם בת כי הת"ת מדתו של משה לוקח בתו של מלך לאשה א"כ המלך עולה עד החכמה ומשם נמשכה התורה שהיא עצמה תורה שבכתב ת"ת תו' שבעל פה מ'. והנה שם שדי היינו ברתא דלא אתנסיבת ונקראת שדי שאמר לעולמו די שהוא לשון ספוק וזהו בחינת מדה זו לקיום העולם בלי תוספת דבר ע"י שום נברא שאפי' שבאו האבות לא יצאו מגבול בריאת העולם כלל והיינו והוה ליה רחימא כל א' מהאבות בזמנם כד בעי מלכא שום נבוא' או דבור לאבות משדר לברתיה היו מתנבאים ע"י מדה זו שם אל שדי והיה הדבור נמשך למלכות והמלכות לאבות וז"ש על ידא דברתא אספקלריא שאינה מאירה.

אתא זמנא וגומר היינו שם אדני שהיא בת מלך הנלקחת לבעל סוד הייחוד והיינו ע"י משה כי אז לא תקרא בשם אל שדי אלא קרוספנא מטרוניתא הכל ענין א' גבורה שהיא גוברת על כל הקליפות ופורכת ושולטת דהיינו שם אדני אדון ורבן מנהגת העולם והיה הדבור מצד החכמה נמשכת ע"י הת"ת למרע"ה שהוא מרכבה אל הת"ת והי' מרע"ה מרכבה ואמצעי לבין בני אדם אל הבורא והיינו אנא מלילא לבעלך והוא ימא וגומר.

עד דהיא שריאת למללא היילו פי' שם אלהי' שהיא שם המ' בהיות' כועסת שהרי מרע"ה הכעיס' בהיותו מדבר דברים אשר לא כן נמשך משך הדין אליה ושינה שמה מצד הגבורה והתחילה להמשיך הדין אל התחתונים וידבר אלהים וכדי שלא יתפשט הדין ויהיה איזו פרצה בעולם הקדים שם יהו"ה מלמעלה לתקן הדין ויאמר אליו וגומר. ואו' ולאו אנא מלכא היינו אני ה' כלו' נעלם שם הנסתר. עוד ידוקדק אני כלו' הריני מתגלה לך בהיותי נסתר והיינו ומלילנא עמך וגומר. ואמר יהיבנא כלו' דרך מתנה לא חסד שהקדמתני עד עתה וכלל הדברים תוכחת למרע"ה ואת כשרותא דמלילך מלילת וגומר כדפי':

ר"י פתח וגומר דא ארעא קדישא וגומר ענין זה מדבר למעלה באצילות ולמטה בארץ התחתונה. לה' ת"ת הארץ דא ארעא מדת המלכות. קדישא בבחינת המתקדשת מכל טומאתה ונאחזת בחיילה הקדושים ההיכלות ואין לשרים חלק בה והיינו הייחוד עם הת"ת וז"ש דיש' והיא חלק יש' למט' שהם אחוזים בה בבחינת היותה נטהרת.

דאיהי קיימא וגומר כי פי' ארץ מלשון רצון מתרצ' למעלה אל הייחוד ולכך ארץ סתם דא א"י אמנם אומרו ומלואה היינו סוד ההיכלות נכללות בה בסוד הייחוד והם מלואה שהיא מלאה שרשי הנפרדים התחתונים וע"י השרשים ההם הם נאחזים ונסככים בה וזולתה כמעט אין לה שפע מלמעלה והיינו אומרו דאיהי קיימא הרי היא מתוקנת ועומדת שאין אות ברית משפיע ברכה אלא בה דוקא ולכך היא קיימא לאשתקיא וגומר. ומפני שמיני השפע ב' הא' שפע החיות והקיום כגן שקיומו מהשקאתו וזהו לאשתקיא מיניה. הב' שפע מיותר בברכה וזהו ולאתברכא מיניה ר"ל משם ה' הנז' בלי אמצעי ואין שפע יוצא לשום נברא אלא באמצעותא ואח"כ מינה ממש מהארץ הקדושה הנז' אשתקיא כולא ולא אמר מתברכא להראות שאותו התוספת אינו נשפע לחיצונים או לשאר מדרגות אלא דוקא ישראל זוכים אליו. ואומרו עלמא כולא היינו שאר ארצות שהם לשרים החצונים ושאר הכחו' הנפרדים.

תבל ויושבי בה דא שאר ארען ממש למטה שאר ארצו' ולמעלה השרים ומפני ריבוי מיניהם קראם תבל לשון ערבוביא והם נשפעים מהמלכות הנקראת צדק והיינו והוא הנסתר מלמעל' ישפוט וינהיג תבל שהם שאר ארצות שאר שרי' בצדק שהיא דין ולכך היא מקבלת שקט וברכה מצד הרחמים.

שתאן מינה כדי צמאם כדי גמיעה כאשר ילוק הכלב במים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' הה"ד בראשית ברא אלהים הרי שבבריאה לא נזכר שם הוי' שהוא רחמים אלא שם אלהים שהוא דין.

מ"ט בגין דיתנהגון וכו' הרי ג"כ דעל דינא קיימא.

ת"ח וידבר אלהים כלומר בא וראה שכן העולם עומד על הדין שהרי מדת הדין היתה מתוחה נגד מרע"ה ודבר אתו משפט על שהקש' לדבר ואמר למה הרעות וז"ש גזירת דינא דקיימא עליה.

חמי תוקפא וכו' נתן טעם למה (מקשה) [הקש') משה לדבר וכו' אלא משה ידע דדרגא אחרא עילאה זמין לי' דהיינו ת"ת.

א"ר יצחק וכו' מהפך בזכותו של משה ופליג את"ק ואמר שלא הקש' לדבר לפי שהי' לו מזומן דרגא אחרא אלא כמאן דמליל לביתיה כדמפרש ואזיל.

ה"ג וידבר אלהים גזרת דינא בג"כ וידבר ויאמר אליו אני ה' דרגא אחרא דרחמי. והענין שהמלכות שהיא גזרת דינא נתרעמה שאפי' שהוא כבעל הבית ומדבר אל ביתו בלא דחילו לא הי' לו לדבר קשות למלכות להיות הת"ת (וכלול) [כלול] במלכות ומתלבש בה לכבוד הת"ת וזהו וידבר אלהים דבר דברים קשים כי לכן כתיב ל' דיבור היא לשון קושי וז"ש בג"כ נקט בגזרת דינא לשון וידבר ואח"כ השלימה דברים ברכות ובנחת ולשון אמירה ויאמר אליו אני ה' בי כלול הוי"ה ובי מתלבש י"י תפארת וז"ש אני ה' דרגא אחרא דרחמי הכלול בי ומתלבש:

והכא אתקשר וכו'. כלומר מכאן אתה למד ששתי מדות הללו אעפ"י שא' דין וא' רחמים כלא חד.

הה"ד אני ה' כלומר השתא להאי פי' אתי שפיר מלת אליו אני ה' כי אלהי"ם שדברה קשות בדבור קשה חזר' ואמר' אני ה' אני בעצמי כלול ת"ת מצד התלבשותו בה כנז'.

א"ר שמעון אי כתיב וידבר אלהי' אל משה אני ה' הוינא א"ה כלומר מאחר שכל כוונת המלכות היא להודיע שהת"ת מתלבש בה ודברה בקושי א"כ הל"ל וידבר אלהים בקושי והודיעו אני הוא ה' ולא הוה לי' למנקט מלת ויאמר שאינו צודק אחר שדברה קשות אלא לשתוק ממלת ויאמר ומדאמר ויאמר ודאי הפסיק הענין דמשמע דרגא בתר דרגא כלומר מדה זו דברה בדבור קשה ומדה אחרת אחריה אמרה באמירה וברכות אני ה' אלא לבר נש וכו': (ואבא) [וארא] וכו' אמאי שני שמא הכא וכו'. שהרי הזכיר למעלה שם אדנ"י ושם אלהי"ם ושם הוי"ה והכא למה שנה שהול"ל וארא וכו' באל אדנ"י או באל אלהי"ם או באל הוי"ה שיש ג"כ שם הוי"ה במלכות כנודע:

כך וארא אל אברהם וגומר באל שד"י כד איהי בבית וגומר. תימא מאי מתרץ הלא נמי שם אדנ"י ושם אלהי"ם ג"כ הם במלכות והדרא קושיא לדוכתין דהי' יכול לומר וארא בא"ל אדנ"י וגומר. וי"ל שאע"ג שכל השמות הללו שייכים [במלכות] מ"מ אינם מורים בסוד ברתא עד דלא אתנסיבת כדמפרש ואזיל כי שם הוי"ה נקרא [כשאור] ת"ת מאיר בה כנז' בפ' ויקהל דף רט"ו וכן שם אדנ"י מורה שהוא שר ורבון כל עלמא ומלכא אפקיד בידהא כל גנזי מלכא וכן נמי שם אלהי' אתקריאת כשהיא בסוד הדין. א"נ כד אוזיפת אימא מנהא לברתא כדאי' בשיר השירים אמנם בשם א"ל שד"י איהי בחי' בת עד דלא אתנסיבת כדמפרש הכא:

ר' יוסי פתח לדוד מזמור וכו' דא ארעא קדישא דישראל. היינו פי' לה' הארץ לה' ת"ת הארץ מלכות וזהו ארעא קדישא דישראל ארץ מההוא ישראל דלעילא:

דאיהו קיימא לאתשקייא מיניה וכו'. השקאה היינו השקאתה לעולמות לצורך התחתונים דהיינו מזונות (ולאתבראה) [ולאתברכא] היינו לצורך עצמות' א"נ היינו הנשמות המתהוות יחודא דקב"ה ושכינתא: ה"ג ולבתר מינה. כי אחר שנתמלאו כל ערוגות מטעה ממנה (אשתקייא) [אתשקייא] עלמא כלא דהיינו עולמות התחתונים:

תבל ויושבי בה דא שאר ארעאן וכו'. והיינו עשר ספירות דבריא' וי"ס דיציר' וי"ס דעשי'. הם לה' ת"ת הגם שהם שותים ממנה הת"ת הוא אדון על כלם:

מנ"ל וכו'. פי' מנ"ל ששותים מהמלכות דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק והוא ת"ת ישפוט תבל כל העולמות שתח' האצילות שהם מתובלים מכל ההנהגות ישפוט אותם ע"י מלכות הנק' צדק בבחי' הדין קשה שבה ולהיות שהעולם נברא בדין ג"כ העמדתו והנהגתו הוא בדין אמנם הוא בשיתוף המשפט ת"ת (וההוא) [וזהו] והוא ישפוט תבל בצדק צדק ומשפט וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל: