אור החמה על ספר הזהר ב:מג

כל בני עלמא וגומר קשיא ליה מאי אתא לאשמועינן פשיטא שצריך לבטוח בו ית' כי זולתו עובד ע"ז הוא וביאר כי הבטחון צריך ב' עניינים הא' לאתתקפא ביה בקב"ה ולא בזולתו. ב' צריך שלא תתמוטט התוקף הזה לשום סבה בעולם וז"ש ולמיהוי רחצנותיה ביה וא"כ מאי קמ"ל ואי תימא היא היא קמ"ל.

אי הכי מהו עדי עד וכי ס"ד שיהיה הבטחון בו ית' לזמן אלא קמ"ל מציאות הבטחון באיזה מדה יהי' וטעם שלא כללם סתם מפני שיש בחינות אינם מושגות. וביאר לפי דרכו כי מקום הבטחון צריך שימצא בו ב' תנאים הא' באתר דאיהו קיומא משא"כ במדת המ' שהיא משתנית. הב' צריך שיהי' בטחונו במקום שהכל מקושר בו וכאלו בטוח בכל וז"ש וקשורא דכלא. ואקרי עד הת"ת כד"א בבקר יאכל עד מדת יום שקרבן תמיד של שחר כנגדו.

והאי עד וגומר פי' כי להיות הבטחון במדה זו ימצאו בה שני עניינים הנז' וז"ש והאי עד אתר דאחיד לכל סטרין ולזה ימצא הקשר גם יהיה חזק זה הקשר לפי שיאחז בהם ב' בחינות שונות ואף אם ישתנו המדות הוא נקשר בהם וז"א דאחיד לכל סטרין לסטרא דא ולסטרא דא והיינו שהוא אוחז בנצח מצד הגבורה שבו ובהוד מצד החסד שבו ואפילו מצד שני קצוות אלו הוא מייחדם כ"ש כשיהיו שניהם בהסכמ' בבחינ' א' שיקשור וישלים אותם וז"ש לאתקיימא שלא תתמוטט יסוד ההנהגה ולאתקשרא קשרא די לא תעדי קשר שלא ימוט מצד שינוי הבחינות.

והאי עד תיאובתא וגומר ירצה כמו שהוא מצד עצמו אוחז בספי' כן שאר ספי' כל חזקם וכל מאויים בו וז"ש והאי תיאובתא דכלא ביה.

תרין אמהן נוקבי בינה ומ' וקשה כי היה לו לומר גבעות עולמות לזה אמר דאקרון וגומר כלומר הם בעצמם כל א' וא' איקרון עולם כד"א ומעולם ועד עולם ירצה עד קשר שני עולמות עולם עליון בינה ועולם תחתון מ' ועד אמצעי בין שניהם לאתנגדא ברכאן מימין באות בשופע אינם פוסקות אלא לאתנגדא מצד השמאל שם מיני מתיקה והוא הדין המתוק היפה ולזה אמר ולארקא ליה מבועין מתיקין למתק הדין לכך אמר לארקא לא לאנגדא שהוא משך השפע תמיד ואמר מבועין שהם מקורות פנימיות פנימ' מקום מתיקות הדין:

הה"ד צאינה וראינה וגומר אין מכאן ראיה אלא על העטרה ואפשר שאחר העטרה הוא יום חתונתו שהוא שבע ברכות ואחר הברכו' הוא הסעודה מיני מתיקה והיינו שמחת לבו והכל מן הכתוב.

תיאובתא דשמטה מ' לאתברכא מיניה מצד הימין ולאתנהרא מיניה מצד השמאל שמשם אור הנר מן האש. והשתא יקשה כי טעם תאות המלכות אינו טעם תאות הבינה א"כ היה לו לומר תאות גבעות עולם שכל אחד מתאוה מצד א'. לזה אמר ודאי האי עד תאות גבעות עולם אינו ירצה בזה כי תאוה אהדר לעד עצמו והוא עצמו תאוה א' היא לשתיהם שכולם רוצות לקשר בו.

בגין כך בטחו בה' עדי עד וגומר ירצה כיון שהוא קושר עשר ספירות ו' קצוות מצד עצמו ג' ראשונות מצד הבינה וז"ש לעיל לאעטרא ליה מצד הבינה ולאנגדא ליה מצד החכמה לארקא מצד הכתר. גם המלכות עצמה נרמזה כי עדי עד קאמר דהיינו מלכות בת"ת ואחר שהוא כולל כל האצילות בטחו בה' עדי עד אל תאריכו יותר ואל תרחיבו אלא עדי עד עד המקום הזה די לכם והטעם דהא מתמן ולעילא אתר טמיר וגומר וא"א לשום בו בטחון אחר שנשגב מהרעיון וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' ז"ל אי הכי מהו עדי עד וגו' פי' כי מלת עדי עד הוא גבול והל"ל לעולם ועד. וביא' כי כן הוא האמת כי יש הגבלה בדבר והוא כי הלא היסוד נקרא עד וז"א בבקר יאכל עד כי יסוד הוא בקרו של אברהם כנודע ושם הוא עד כנזכר בזוהר כמו ועד שפירושו תמן הוא ועודה דכלא וקיומא דכלא. והטעם כי האי עד אחיד לכל סטרין וגו'. ובכלל דבריו כאן כי אעפ"י שאנו אומרים שהוא יסוד אינו הוא בפרטות רק כל ו' קצוות הת"ת הנאחזים בו אמנם להיותו הוא אחיד בכולהו נק' כן וכאשר נאמר עד הכונ' על היסוד ובו עאלין כל הקצוות נמצא כי באומרו עדי עד ר"ל עד היסוד עם הכללות שהוא עד חסד כי מתמן ולעילא שהוא הבינה לא יש השגה כאשר נבאר. ופרט דבריו באומרו לכל סטרין לסטרא דא ולסטרא דא הענין כי הרבה סטרין הם כנודע והם סטר החסד והנצח וסטר הגבור' וההוד וסטר הבינה והמלכות וסטר הת"ת וסטר היסוד כי כל אלו הם קצוות רחוקים זה מזה זה דין וזה רחמים הנה הוא מקשר אותם ע"א עד תאות גבעות עול' פי' כי האי עד כנ"ל הנה היא תאות גבעות עולם כי נודע כי הבינה והמלכות כל א' מהם נקרא עולם בסוד מן העולם ועד העולם גם נקראו גבעות כי הזכרים הם הרים ואמר כי תאות ותשוקת אלו הגבעות עולם כלם הוא ביסוד הנק' עד, וביאר כי תאות אלו הגבעות אינן שוות כי תאות הבינה להשפיע בו ולעטרו וז"א צאנה וראינה וגו' כי המלך שלמה הוא הת"ת שהיסוד הנקרא שלום שלו ואמו היא הבינה. ואמנם תאות המלכות לקבל ממנו ולזה אין תאותיהן שוו'. אמנם בערך אחר הם שוות והוא כי בהשפיע הבינ' למט' כוונת' היא לקבל היא מן החכמה וגומר וזהו כוונת הפסוק בטחו בה' כלו' מה שאתם תבטחו בו ותהיו תמיד עיניכם נשואים אליו כי הוא הוא הבטחון בו לא ניכר אלא במי שמזכירו תמיד ועוסק בידיעתו והשגתו כי זה יורה על בטחונו בו ולא פנה אל רהבים וגו' ולכן הוא עוסק בהשגתו הוא עדי עד שהוא הו' קצוות בהיותם קשורים יחד ביסוד הנק' עדי עד כנזכר והטעם כי אין להרהר יותר משום כי ביה ה' צור עולמים כי למעלה מזה העד הנז' הוא אתר סתים וגניז ופי' כי י"ה ה' היא חכמה ובינה וגו' עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ר' אבא פתח וכו':

בעיין לאתתקפא. פי' להתחזק בעבודתו ית' ובמצותיו חפץ מאד. ולבתר ולמהוי רחצנו דלהון ביה. שאחר שהאדם יתחזק בעבודתו ית' אח"כ ישים בו בטחונו ולא יהי' כדרך הגנב שבמחתרת קורא לאלוה ויענהו. וזהו וכסיל מתעבר ובוטח:

אי הכי מהו עדי עד המפרשים פי' בו שפסוק זה נאמר על הישועה העתידה במב"י והנה הא פי' הפסוק דרך כלל על בני העולם בזמן הזה שיבטחו בד'. אי אמרת בשלמא כפי' המפרשים אתי שפיר עדי עד וה"ק אפילו ראו כמה צרות וחבלי משיח אל תתיאשו מן הרחמים וכו' אמנם לדידך דאמרת שהפסוק הוא על כל בני העולם דבעיין לאתתקפא וכו' מהו עד פשיטא שהאדם בכל יום ובכל שעה צריך שיהי' בוטח ביוצרו שיזמין לו פרנסתו:

באתר דהוה קיומא וכו'. היינו הת"ת שהבטחון בו הוא בקיום לא יחסר לעולם משא"כ במלכות לבדה כמו שחשבו אנשי דור הפלגה שהבטחון שם אינו בקיום כי היא נוקמת ובעל דין אלא יעלה עוד למעלה אל הת"ת דאיהו קיומא. ואפשר דמלשון עד קא דייק שפי' לעולם בקיומו.

וקשורא דכלא נתן עוד טעם לבטחון בו כי היא העקר כי היא המקשר הכל בסוד הדעת עד הכתר והבוטח בו בוטח בעיקר וזהו קשורא דכלא:

ואיקרי עד והא אוקמוה. בפ' ויחי דף רמ"ח בבקר יאכל היינו תמיד של שחר שהוא לת"ת קרבן לד' כנזכר שם:

קשרא דלא תעדי. משא"כ בחסד וגבור' שיש כנגדם קליפות דישמעאל מימין ודעשו משמאל ומצד המקטרגים שם תעדי. אמנם בת"ת כנגד יעקב שאין כנגדו קליפ' נחל' בלא מצרים. ולא תעדי משם לעלמין כי אין שם קטרוג כלל:

והאי עד תיאובתא דכלא ביה. נתן טעם רביעי שהוא אחיד לכל סטרין דהיינו מצד הצדדים גם אחוזים בו למעלה מדת הבינה שמניקה אותו ולמט' מלכות המקבלת ממנו באופן שבאחיזתו בת"ת אחוז מהצדדים כדמפרש ואזיל. כד"א עד תאות גבעות עולם. כלו' ת"ת הנק' עד היא תאוה דתרין גבעות עולם א' להניק לו וא' לקבל ממנו כדמפרש ואזיל.

תרין אמהן הבינ' אם לאצילות שהם ו"ק. והמלכות נקרא אם לבי"ע ונקרא נוקבי כי לכל אחד מאלו הב' מדות יש בה סוד הייחוד מציאות רוחני מה שאין הפה יכולה לדבר. דאיקרון עולם היינו היקף הויות בתוכם האי כדאית' והאי כדאית'.

ואלין אקרון גבעות עולם. גבעות היינו נוקבי דקאמר. עולם היינו אמהן דקאמר:

בהאי עד קיומא דכל סטרין. מלת עד קא מפרש שעניינו היא מלשון קיום שמקיים (המצות) [המציאות] שהוא שואב הארה דרך ראשו מג' ראשונות ותתפשט הארה לכל ו"ק. וז"ש קיומא דכל סטרין. מ"ט כלומר מ"ט (ובינ') [דבינה] שיהי' לה תאוה ממנו דבשלמא מלכות ניחא בסוד ואל אישך וגו' ותירץ דתיאובתא וכו' הה"ד בעטרה וגו' כלומר היא תשוקה אחרת ממין אחר דהיינו המעטרת את בנה כנזכר בפ' ויגש דף ר"ז ושמים לא זכו בעיניו ע"ש. לאתעטרא ליה. היינו סוד תרין עטרין דירית מאו"א בסוד תפילין כנז' באדר' האזינו דף רצ"א:

ולנגדא עליה ברכן. היינו מציאות אור גדול משובח ומבורך להמשיך עליו כדמיון המלבוש המכסה הגוף וזהו לנגדא לשון המשכה נמשכת מלמעלה למט':

ולארקא עליה מבועין מתיקין. היינו סוד המזון המחי' והמקיים אותו:

לאתברכא מיניה. היינו רוב ברכות ומיני השפעות שתשפיע לעולם:

ולאתנהרא מיניה. היינו כדמיון הלבנ' המקבלת אור מן השמש:

ודאי האי עד תאות גבעות עולם איהו פי' לפי (שמם) [שמשם] דף רמ"ז משמע שהבינ' נק' עד ולז"א שאין לומר אחר שעד היא הבינ' איך נדרש על הת"ת. לז"א ודאי האי עד תאות גבעות עולם כלו' אין ה"נ שיש עד הבינ' אבל האי עד שבפסוק זה מדבר בת"ת ודאי שהוא תאות גבעות עול':

בג"כ בטחו בד' עדי עד דהא וכו'. כלומר בטחו בא"ס ב"ה המתלבש בנאצליו הנכללים בשם הוי"ה י' חכמ' ה' בינ' ו' ו"ק ה' מלכות ועד היכן יהי' בטחונך בשם זה עד הת"ת הנק' עד והטעם בג' ראשונות י"ה צור עולמי' כי משם והלא' נצטיירו העולמות ואין ההנהג' אלא מו"ק ולמטה:

טמיר היא וגניז. גניז הוא יותר מטמיר:

דרא יכיל לאתדבקא. שום נביא או מתבודד אינן משיגים כלל:

דמיני' נפקו ואצטיירו. בתוך הבינה היו הוי"ה דקה רוחניות נעלמת אמנם אח"כ בצאתם שם קנו הציור וכך אמר בסמוך דמתמן אצטיירו עלמין ולא אמר תמן אצטיירו אלא מתמן שיצאו מתמן נצטיירו.

ד"א בטחו בד' עדי עד כל יומא דבר נש וכו' איכא בינייהו דלפי' ראשון פי' מלת עד ע"ד הסוד על הת"ת והשתא פי' ע"ד מלשון לעד כל הימים וזהו כל יומוי אפילו ביום צרה ותוכחה אל יתיאש מן הרחמים דהכי אמר דוד אלהי בך בטחתי ולכן אל אבושה וגו' כשהיו עוטרים את דוד שהיתה חרב חדה מונחת על צווארו נתחזק בבטחונו וניצול ולזה לא אמר דכתיב אלא אמר דהכי אמר דוד כלומר מי הוא שעברו עליו צרות כדוד וסוף סוף לא שמחו אויביו עליו וניצול:

כדקא יאות לא יכלין לאבאשא ליה. אלא לזולתו וחושבים שהוא הוא כנז' בפרקי היכלות שעשו כמה מיתות משונות בלופונוס כצורתו של ר' חנינא בן תרדיון ור' חנינא בן תרדיון היה יושב בכסא המלוכ' בצורתו של לופינוס. וז"ש דכל מאן וכו' אתקיים בעלמא. ואפשר לפרש דהאי דקאמר כל יומוי לאו לפרושי מלת עדי עד קאמר אלא הוא הקדמת דבריו ומלת אתקיים בעלמא הוא פי' של מלת עד וה"ק בטחו בד' וגו'. דמאן דשוי תוקפא בשמא קדישא אתקיי' עדי עד:

מ"ט בגין וכו'. שהעולם מתקיים בשמי'. דכתיב כי ביה ה' צור העולמים:

צייר עלמין ועלמא דא (בבינה) [אולי צ"ל בדינא] אתברי ועל דינא קיימא. (א"נ) [א"כ] הבוטח בד' יתקיי' בעול'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון מ"ט תיאובתא וגו' לאעטרא ליה מכ"ע ולנגדא ליה ברכאן מחכמה ולארקא ליה מבועין מבינה עצמה שהיא נהר יוצא מעדן עכ"ל. א"ר יהודה קרא אוכח לא בענין הבטחון אבל מוכח שאין השגה בשלש ראשונות ממילא משמע ענין הבטחון כי שאל נא לימים ראשונים דהיינו ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ.

עד הכא אית רשו לבר נש לאסתכלא ולשאול מזונותיו ופרנסתו מכאן ולהלאה לית מאן דיכיל ולכך א"א לתקוע בו הבטחון כדפי'.

ד"א בטחו בה' עדי עד כל יומוי מתקן מאי דקש' לן עדי עד ואמ' כי נאמר ענין זה בערך האדם שהוא משתנה עתים שלום עתים נמסר ביד שונאיו עדי עד ישים בטחונו בקב"ה וז"ש כל יומוי דבר נש בעי לאתתקפא ואפילו אם יראה אויב גבר אל ישים לאל בטחונו כענין דוד שאמר בך בטחתי אל אבושה אל יעלזו הרי שבזמן האויבים קרובה הבטחון להתמוטט ולכך הזהיר בטחו בה' עדי עד.

ומאן דשויה בטחוניה וגו' שלא יהיה בוטח בפיו ובעת המצר יפר דבריו אלא השליך כל יהבו על ה' בין בעת המצר בין בעת המרחב הנה הבוטח הזה לא תבואהו רעה אם לא מאת בוראו לטובתו לנקיון עוניו וז"ש לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא והטעם כי שם יהו"ה קיום העולם ואם שם בטחונו בו מתקיים בקיום העולם וז"ש דכל מאן דשוי תוקפיה בשמא קדישא אתקיים בעלמא מפני שהוא סומך על משען העולם וז"ש בגין דעלמא בשמיה אתקיים ונמצא אינו העולם אמצעי בינו ובין השם שאינו סומך על ענייני העולם אלא סומך על השם בעצמו והוא שוה לכל העולם להיות משענו במשען כל העולם דהיינו ה'. הה"ד כי ביה ה' צור עולמים והענין שהם ב' עולמים בינה עולם הבא ומ' עולם הזה וקיום בינה עולם הבא הוא שם י"ה שבחכמה וקיום העולם הזה מלכות היינו שם יהו"ה שבת"ת וז"ש כי ביה דהיינו חכמה יהו"ה דהיינו ת"ת צור עולמים פי' צייר עלמין דהיינו עולם הזה ועולם הבא המשתלשלים משתי אותיות השם והיה ראוי כמו שעולם הבא נברא בי' דהיינו י' בורא ה' ראשונה כן עולם הזה יברא בוא"ו ולא כן אלא עולם הזה נברא בה' תתא' כאו' בהבראם בה' זעירא בראם לז"א עלמא דא בדינא אתברי מציאותו נמצא מהדין דהיינו סוד הה"א ועל דינא קיימא היינו אחר הבריאה כאו' אף תכון תבל בל תמוט ולכן באה כל הבריאה בשם אלהים דהיינו צד הדין שבבינה. מ"ט היה העולם הזה קיומו בצד הדין שבשם יהו"ה ולכך יהו"ה צור כדפי' דהיינו ת"ת שיש בו דין ונמצא העולם התחתון מצד ה' שבו בגין דיתנהגון וגו' ולכך הדין צורך: