אור החמה על ספר הזהר ב:תכג

בכל ריש ירחי ושבתי שהיה ראוי להיותם למעלה בייחוד העליון ולזה אין ייחוד בגן עדן תחתון ולזה הם מתפשטים להסתכל בעניינים אלו הא' עולות עד ההוא אתר דאקרי חומות ירושלם והם מחיצות סביב למ' ושם כמה מרכבות מאחורי ההיכלות כי אינם נכנסות פנימה אלא עד שיהיו ראויות ליכנס דרך העמוד. וסטאן בעלמא וגומר כי ביום השבת שהכל קדש אפי' במקום החצונים יש להם להתפשט בלי פחד מפני ביטול הקליפות כי בימות החול אינם מתפשטות חוץ לגן אנה ואנה מפני שכל חוץ לגן הוא טמא וחצוני לכך אינם באות לעולם הזה בחול:

אמרין ליה למשיח וגומר היותר נראה לי כי משיח אינו מת אלא הוא חי בג"ע התחתון מזומן לישועתם של יש' ונקשר נשמה ברוח ורוח בנפש ונפש בגוף והכל יחד בגן עדן התחתון ואין לו רשות לצאת משם עד שינתן לו רשות מלמעלה ולזה הנשמות שיש להם רשות לדעת בצער החיים הם מגידים אל המשיח כדי שיתקן ורשות נתן למשיח להתפשט יותר בחדרי ג"ע משאר נשמות אמנם אין לו רשות לעלות לג"ע עליון מקום הנשמה ולא לרדת אל מקום הגופים:

בג"ע אית היכלא חדא וגומר שמשם נשפע היסורין לבני אדם למטה. והענין כי הג"ע הארציי הוא דפוס השכינה ולזה עיקר שעשוע הצדיקים בג"ע הוא היותם מסתכלין בגן ופרטיו ואבריו ונתחיו ומציאותו ורמזיו והם מתחכמין בו ובראות המשיח צער ישראל ביסורין מיד הוא רוצה להיות כפרתם ונכנס להיכל זה ומושך עליו כל היסורין הראויים לבא על ישראל מחמת עונשין עליון כי הוא שם בגוף ונפש כנזכר וישראל מתכפרים כי המעט ההוא על עצמו חשוב לפני הקב"ה כאלו כל ישראל יחד סבלו כל א' וא' יסורין אלו ולזה השב בתשוב' ומסגף עצמו ברצונו המעט ההוא מרוצה להקב"ה יותר מכמה חלקים שיביא הקב"ה עליו:

בגין דלית חושבנא וגומר מעלבונה של תורה כדמסיק בשעתא שמדת הדין מקטרגת על ישראל שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה והקב"ה מתמלא עליהם דין דספר תורה וסייף ירדו כרוכים מן השמים וז"ש וכולהו נחתו בעלמ' בשעת' דאתייהבת אורייתא שאם לא יעסקו בה מיד יסורים קופצים עליה' והיינו זכרו שתהיה תמיד זכירת התור' כענין או' המזכירי' את ה' דהיינו אותם העוסקים בתור' אל דמי לכם וכד הוו ישראל בארעא וגומר דהיינו שמהפכין מדת הדין לרחמים ולכך אינה כועסת על ישראל:

השתא משיח וגומר הענין כי בהיות רוב העולם רובם חייבי' יבאו היסורים על כל העולם ומשנתן רשות וגומר ולזה בשביל צדיקים שבעולם ובשביל הרשעים שיאריכו וישובו לזה הוא מסלק היסורין במה שהדין נכפע עליו והמדות נטהרות מכל דין ופגם וזה יועיל לכללות אמנם בפרטות על כל חוטא.

עד דנפיק בר נש מהאי עלמא ואז מה שהוא נוגע פרטי אליו על מה שחטא הוא נטהר ואינן מסלקין אלא מה שראוי לבא צער לעולם נגד כללות כנזכר.

בר אינון חייבין וגומר אהדר לעיל שפי' ענין הנשמות וטהרתם ולזה אמר שענין כל זה הנדרש הוא דוקא אל הצדיקים שרובם לזכות ונשמתם נטהרת מקצת חובתם כנז' אמנם אינון חייביא יתיר שהם רובם עונות ויורדין אל שאר מדורי גיהנם. ופי' שאין העונש ממש עצם הכוונה אלא עיקר הכוונה הוא טהרת הנפש והעונש במקרה וז"ש ומקבלין עונשא מסגיאות זוהמת די בנשמתא וכן גיהנם גדול אינו בעצם אלא מקרה וז"ש כוין אדליקו נורא שפי' פ' תרומה שהרשעים הם צועקים ווי אינו בעצם לצערם אלא כמי שצריך לנקות בגד שצואתו מרובה שצריך להוסיף מים לכבסו וז"ש אדליקו נורא יתיר למיכל ההוא זוהמא. ווי להאי נשמתא וגומר שצואתה מרובה. זכאין אינון וגומר שלא יצטרכו לבון כלל כמו שאמרו על ר' יוחנן אפילו שומר הפתח לא עמד בפניו והבינוניים הם כנזנר לעיל:

נקודה קדישא היא השכינ' שהיא עדן אל הגן כנזכר לעיל. דאיהי בעיא לאשתעשעא לעילא להקשר ולהתייחד עם היסוד והת"ת ע"י הנשמות בג"ע העליון ולתתא ברוחיהון דצדיקייא כדפי'.

בפלגות ליליא איהי נחתא ואח"כ הת"ת בא אליה: רקיע דקא' השתא מפרש דרך הייחוד והארתו רקיע דקאמ' דקיימא על גנתא כדפי' שסוד הגן מ' והרקיע ת"ת וסוד הכל הוא במ' בעצמה בסוד עולם היצירה ולמטה: קיימא על ד' רישין הם סוד ארבע פתחין שפי' לעיל שבכל פתח ופתח את חד בסוד מרג"נ וסודו ד' חיות מ' מיכאל וגומר והאותיות דקות שורש לד' מלאכים אלו בענין שהם ד' רישין ראשי שמות המלאכי' וזא דד' חיות כנזכר:

והאי רקיעא קיימא לתתא שהוא סוד מציאות ג"ע שלמטה ברמז וסוד הג"ע העליון ולהכי קא מפרש רקיעא דההיא נקודה לעילא שהיא מדת המ' באצילות והתפשטות' רקיע דהיינו התפשטותה בכסא וחיות ממש שהם בהיכל הרצון כנודע והיינו אינון ד' חיות דקאמרן.

וההוא רקיעא שהוא באצילות בגוונא דא מן דא מפני שרקיע שעל הגן דומה לרקיע זה שעל רקיע עליון שזה מזה נמצא ונאצל וכמו שרקיע שעל גבי ג"ע יש בו ד' גוונין כנזכר לעיל שהם חוור וסומק וירוק ואדום כך רקיע שעל ג"ע העליון איהו אתרקם בגוונין קדישין שהם בסוד בחינות אצילות המדות ומתראות בו ופועלות והם הם הגוונין והם הם הפעולות והארת המדות והכל ענין א':

בהאי רקיעא שהוא נטוי על ראשי החיות העליונות אסתנלאן ד' חיוון שהם בסוד ההיכל הרצון וכל המתפשטין ממנו בהיכל אהבה וזכות ונוגה ועצם השמים ולבנת הספיר והיינו כל אינון חיילין דלתתא.

כד האי רקיע מדת המ' בהתלבשה בכסא אנהיר בגוונין כעין אור החמה העובר בעששית ומאיר אל עבר פניו.

כדין ידעין כל אינון רתיכין שבהיכל הרצון וכל אינון חילין ומשריין שבהיכלות כולם דהא טרפא דילהון היינו כאו' ותתן טרף לביתה וגומר והם שואבים אור וכח ממנה ומכינים עצמן לקבל שפעה ואורה:

רקיעא דא מרקמא בסוד כללות הגוונים שרוקם ירוק באדום וכיוצא והיינו סוד תגבורת המדות וכללותם יחד ואין חצונים בהם מפני עלויים וקדושתם: ביה קיימין ד' פתחין הם ד' בחינות ההנהגה חגת"ם רשימין בדקות בארבע אתוון שהם ד' בחינות ההנהגה באצילות והאותיות הם מושכות אור מתוך הפתחים והיינו מנצצן:

פתחא קדמאה רשימא לסטר מזרח דהיינו ת"ת וביה קיימא את חד כי סוד האצילות כח מרכבת האותיות גדולה ואות א' יספיק לפתח אחד ואיהו את אלף משם אדנ"י ולזה זורחת אור מתוק יפה בתגבורת על כל האותיות והמדות ולזה נציץ לתחתונים וסליק לקבל ונחית להשפיע בהאי פתחא וזהו בערך האות אמנם פתחא דא שהוא כלי מעבר וצנור לאור האות נהיר ונציץ נהיר מלמעל' ונציץ למט' מנציצו לא מנהירו שהוא עצם האור אלא היוצא לשני שהוא התנוצצות האור. והאי את נציץ ובליט שהיא מתעבת להיות הפתח משפיע לתחתונים ואיהי נחתא להשפיע וסלקא לקבל ממקור האור. ואתרשם וגומר שבהגלם אותו האור אלינו יהיה א':

פתחא תניינא היינו בגבורה ולכך האות המאיר בה הוא ד' לשון דלות ועניות שאורה מקפיד בדין וכדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ולבתר משטטי ומסתכלן וגומר ענין שטיטה זו היא בתוך ג"ע הארץ עצמו וכמ"ש אח"כ בגנתא דעדן אית היכלא חדא דאיקרי היכלא דבנין מרעין כנזכר פ' בראשית. כד אינון חייבא יתיר זה נמשך למ"ש לעיל גבי בן הנום דאמ. דכד הצדיקים עאלין לאתלבנא תמן אין נכנסי' בגיהנם רק במדור א' קל שבגיהנם הנק' הנם ותכף ומיד יוצאין משם אמנם עתר כי יש מדורות אחרים הם לאותם שהריעו יותר. עכ"ל: ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: