אור החמה על ספר הזהר ב:תטז

וכד מברכינן על שרגא בעי לאחזאה וגומר כי אלו צריכים כפיה להראות שהם כפויים תחת התפשטו' האצילות והאחוריים שהם מתפשטין בהם ומנהיגים אות' אמנם הפנים לא אצטריכו לאתנהרא מגו ההוא שרגא שאינם מאירים אלא מגו שרגא עילאה וגומר דהיינו האצילות אור שם יהו"ד המאיר עד רום הספי' כולם והספירות הם טמירין שאין השגה כלל בהם והם פנימאין שאינם מתראים אלא בסוד התלבש שם יהו"ד בשם אדנ"י ולעולם פנימי. והם עילאין דבקים במאצילם. וענין אתנהראן דקאמר היינו השפע העליון והכחות אל הצורות העליונות הכל תלוי בסוד אור:

דאסתלק ההוא רוחא התפשטות האצילות סוד שבת ונפשא שהית' דבקה במנוחה ההיא עצבה מפני שנפרדה מזיו וזוהר עליון וז"ש בערטולא מלשון ערטילאי ויש גורסין קטורא ואפשר מלשון קשר כלומר נקשרת בגוף שא"א להסתלק אחר האור העליון וקטורא ג"כ הוא עשן והיינו חשך העולם הזה:

כד חב אדם וגומר ענין לבושי אדם הם ג' הלבוש הראשון נעשה לו כשנכנס לגן וז"ש ההוא לבושא יקירא דאתלבש ביה בקדמיתא וגומר הענין שהאדם נברא חוץ לגן ואז לא היה צריך לבוש אמנם בהכנסו לגן הוצרך אל הלבוש שע"י אותו לבוש יוכל גוף עפריי לסבול כח אויר ג"ע ולכך נתלבש משה בענן. ונודע כי סוד אויר ג"ע תחתון הוא מסוד היציר' ששם הרוח בסוד מטטרו"ן עשר ספי' דיצירה ולכך הכח לסובלו הוא סוד מאינון לבושין מאינון רתיכין דאיקרון אחוריים דהיינו מד' חיות שנקראים אחוריים לאור הכסא שהוא מתלבש בהם ואור זה הוא אור שמתלבש בו הרוח כאשר הוא נכנס לג"ע. ואינון לבושין שבהגלמם לחוץ אם יהיה אדם יוצא מג"ע בלבוש ההוא יקרא לבושי טופרא דהיינו קליפה ולבוש אל הגוף הערום:

וכד הוה בגנתא דעדן כל אינון משריין קדישין וכל אינון רתיכין הם ד' חיות ומה שיתפשטו ד' מחנות וכולהו סחרין ליה לאדם והיינו לבישו מה שיתפשט מהם אור אליו להשמר מכל איזה מקרה בעולם וז"ש ואתנטיר מכולא וא"ת והרי אין מזיקין בעול' העליון וי"ל שכך הוא אמנם הענין ששאר העולם לא לחנם נברא אלא היה אדם הראשון יוצא מהגן לצורך תשמיש הגוף וכל צרכיו והיה הגן אליו כבית המקדש וכבית הכנסת להתפלל בו וכבית המדרש וכיוצא ושאר העולם לכל רכושם ולכל חייתם ובצאתו לעולם אתנטיר מכולא ולא יכיל מלה בישא וגומר כי היה לו אותו לבוש כעין הצפורן לראשי אצבעותיו כך לבוש כולו ומתכסה ומתנוצץ זיוו ואורו ובחזרתו שם יתנהר ויציץ בנציצו סגיא:

כיון דחב ואתעדו מיניה אינון לבושין בצאתו חוצה מג"ע דחיל ממילין בישין מפני שהוא נתקרב אליהם וירד אל בחינת החצונים הטמאים ומיד אפי' בגן אסתלקו מיניה משריין קדישין וגומר ולא נשאר אליו מהלבוש כי אם הקצוות והענין שהם כחות שהם קרובים מאד אל החוצה והם כמעט משפיעים אליהם ולכך לא הקפידו על עון ונשארו בו מפני קרובתם אל החצונים וז"ש ולא אשתארו בו אלא אינון טופרי דאצבען וגומר כי שם צואת החצונים מתקבצת וחוצצת בטבילה:

ובגין כך לא לבעי לבר נש לרבאה וגו' דהיינו צפורנים היוצאים לחוץ דהא כמה דאסגיאו וגו' דהיינו הקליפה והצוא' והמגביה אצבעותיו וצואה בהם בלי ספק הוא מכניס צלם בהיכל וכן אם יאיר אצבעותיו לאור הנר הוא משפיעם לחצונים ולזה בעי לספרא לון להורו' על קציצת החצונים והבדלם חוצה. ולא ירמי לון שמורה בזיון בהם והם מתפשטין אחריו אלא קובר' או שורפם כי אחר קציצתם החצוני' מתדבק בהם והעובר שם במקום שיפלו ניזוק וז"ש ולא אצטריך ליה באתר בעלמא וז"ש לעיל בההוא אתר ואפשר דאהדר או בההוא אתר אל החצונים.

לבתר עבד ליה וגומר לא חשיב לבוש שני שעשה אדם לעצמו והוא לבוש בעונו כאו' ויתפרו עלי תאנה וגומר והיינו ממץ שאכלו ממנו בו נתלבשו כך דרך כל חוטא יתלבש מעבירות שעשה והיינו שנתפרו וקשרו וחברו ממש הקליפות ויעשו להם חגורות להתחזק בחזוק החצונים: ואחר שדנו הקב"ה לגרושין ראה שלא יחיה אחר צאתו כי נמשל כבהמות נדמו וכל מוצאו דורסו ואוכלו מה עשה בחמלת ה' עליו עשה לו לבוש ג' שיהי' מהקדושים המתפשטין למטה לא מהחצונים ממש והיינו לבושי עור וכתנות עור אלו לא מאותם שפשט שהם קדושים אלא טרפין דגנתא דעדן דהיינו שיתגשם ויגלם כדחיית מותר הגן הזה ועביותו לזה יתעב' האדם ויתגשם ויצא לחוץ כדי שיהיה לו לשומר מכל המזיקין עד שיתקן בזיעת אפו לבוש בגד לפשתים ולצמר להיות לו מחסה ומסתור מזרם וממטר לחורב ביום וקרח בלילה. ועוד היתה הכוונה כי בהיות האדם בתוך ג"ע היתה נפשו צהלה ושמחה בדבקות אויר ג"ע שהוא אור שבת ומנוחת הצדיקים ובצאתו עתה לחוץ ידאג ומרוב דאגה לא יתעסק בענייני העולם ובישובו ולכך הלבישו בלבוש רוחני מעלי עצי בשמים אשר בג"ע ולזה נפק מגנתא ואינון לבושין הוו סלקן ריחין ובוסמין דגנתא דנפשא מתיישבא בהו בתוך הגוף ואינ' מסתלק' אחר רדיפת אויר ג"ע וכיוצא וחדי בהו ולא עציבא להיותה זריזה לתיקון ישובו של עולם. ונפקא לן ישובו דעתו של אדם מריח הבגדים ממה שראינו ביצחק שנתיישב דעתו בריח הבגדי' והוכן לברכה:

מעליא דבוסמין איהו הדס יר' ברמז עליון ההדס הוא המשובח וז"ש דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מיניה הדס איהו והיינו בינה עומד בין ההדסים שהם ג' אבות ג' בדי הדס שיוצאים ממנה והנשמות מקורם העליון מבינה וכן סוד כסא הכבוד היא נקראת הדס מפני שהבינה היא מקננת בכורסייא ושם מקור ומחצב הנשמה דבריאה בענין שריח עקרי לנשמה להתקיים בה הוא בהריח ריח מקורה וההדס ממקורה כנזכר וז"ש ודא איהו קיומא דנפשא כי הנפש נקשרת ברוח ורוח נקשרת בנשמ' ושלשתם יחד נהנים ממקור הנשמה וז"ש ודא איהו קיומא דנפשתא וגומר כגוונא דלעילא לאתקיימא מההוא קטורא דאשתאבת וגו' והנה בלי ספק בצאת אדם הראשון מג"ע ביום ששי והעריב שמשו ובא שבת מנוחה לעולם ומה גם אור יום ראשון ששמש בעולם ליל שבת ושבת כדי שלא יהיה גרוע יום שבת משאר ימי בראשית ולזה ליל יום שבת כיום יאיר הנה ראה אדם הראשון מנוחה גדולה ביום שבת כמנוחתו בהיותו בג"ע לכך פשט לבוש זה דטרפין דגנתא דעדן כל יום שבת מפני נחת רוח של שבת כנזכ' אמנ' אחר שבת ליל יום ראשון שנסתלק קדושת שבת התחיל נפשו להיות עצבה אתלבש באינון לבושין דגנתא דעדן דארעא דסלקין ריחין ובוסמין לקיימא נפשיה מדאגתה על מנוחת שבת שהיה מרגיש עילוף ודאגת נפש יותר משאר כל אדם כי אז במוצאי שבת נסתלק ממנו נפשו החשובה ויקרה שנסתלק בחטאו כי מפני מנוחת שבת עכב נפשו בו ואפי' אם נאמר שנסתלק סוף סוף מנוחת שבת משלים ולא הרגיש אדם הא' בסליקותה עד מוצאי שבת ולזה דאג ביותר ונתלבש בלבושי ג"ע כנזכר ונקראת רוחא קדישא מצד הבינה קדש הקדשים עילאה מצד הדעת יקרה מצד החכמה והדס איהו קיומא דנפשא ודאי בכל סטרין בין בערך רמז עליון כנזכר ברמז הבינה בין בערך הרוח הגשמי שהוא קיום אל הנפש:

ההוא רוחא עילאה דנחית עליה דבר נש ביום השבת סוד התפשטות אור האצילות תוספת נשמה כנזכר יש בו סגולה שעם היות שהיא ממ' נקודה תתאה כנזכר הוא יורד בחידו מצד הבינה בעלת השמחה כדין קיימא נפשא דבר נש עם היות שהיא תחתונ' למטה כגוונא דעלמא דאתי שהם סוד לבושי אדם הא' בתוך ג"ע כנזכר לעיל.

דזמין האדם מזומן בסילוקו מהגוף לג"ע ליהנות מן הרוח הזה או ירצה דזמן מזדמן הרוח הזה באדם לאתהנאה מיניה בסוד עונג שבת ורמז אשר לו כדפי' לעיל שממש מדת המ' ותוספת שבת נהנה ממעדני הגוף וענג שבת. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. לבושין אחרנין מטרפי אילנין וגומר מרכבת השכינה שבג"ע הארץ ואלו נקראו טרפי אילני כי אילני ג"ע הם רמז לכחות ומלאכים ונתלבש בכח הנמשך מהם והיו מעלי' ריח גדול כי מג"ע הם והנה הריח שבג"ע הארץ הוא ריח הדס כי הדס הוא אתר דנשמתין נפקין מיניה וגומר.

דאשתאבת ר"ל כי מכח ההדס מתיישבת הנפש מן אותו העצבון שנשארה בו על שנפרד הנפש היתרה מיניה וכמ"ש לעיל בעמוד זה ונפשא דבר נש אשתארת בקטורא. עכ"ל. וע' בס' אור הגנוז בס"ד: