אור החמה על ספר הזהר ב:מא

לכשבים כפי הראוי וגומר כה תאמר אל בית יעקב הנשים כפי כחן ותגד לבני ישראל אנשים כפי כחן. והנה זה יעשה לשם תועלתו ולא יועיל כלל אלא לשם תועלת יש' דוקא שאינו רוצה ליהנות מהם אלא לשם תועלתם והוא עושה לזה אמר ולפיכך כתיב את צאן יתרו חותנו ולא שלו שהיה עושה לשם שמים וצורך הצאן.

כהן מדין ר' תנחום הוקש' לו מה לו לייחס עתה בשם כהן מדין אלא להודיעך חסידותו של משה שעם היותו כהן מדין עע"ז היה רועה צאנו לטובה מפני שהיה חותנו שעשה עמו טובה שפתח לו פתחו.

וינהג את הצאן וגומר ר' יוסי א' משה מיום שנולד וגומר כדפי' לעיל שמיום שנולד היתה שכינה עמו כאומרו ותרא אותו כי טוב הוא והיינו או' לא זזה כי ח"ו שחטא כדי שתזוז אלא לעולם עמד בצדקו.

היה מוכן לקבל וגומר שהיה רוח הקדש מתעוררת בו יותר משום מקום אחר ולזה כבד המקום ולא נכנס מעולם שם בצאנו אלא אחר המדבר ור' יצחק מוסיף שאמר אחר המדבר שאפילו קרוב להר אחר ההר לא היה מנהיג הצאן שמא תשמט א' ותעלה אלא אחר המדבר במדבר רחוק הרבה מן ההר וז"ש אלא להרחיקם וגומר:

ויבא לא אמר וינהג את הצאן אלא ויבא הוא לבדו ונטש את הצאן א"כ עתה קשה למה בא ופי' ר' יהוד' טעם לזה בהאי אבנא וגומר והיה כמוכרח מצד אהבת הדומין. ור' אבא אמר שענין חדש היה שראה ההר מרעיש כנגדו ולזה קפץ לתוכו ותשקוט ההר וההר מצא נחת רוח במשה ומשה בהר ושמחו. ור' ינאי מוסיף שמרחוק ידע משה בהר בקדושתו והעד אומרו ויבא עד הר האלהים אפילו בבואו ידע שהוא הר האלהי' והיינו כדתנן וגומר. פורשים כנפיהם ולא נכנסים מקדוש'. ור' יצחק אמר שאינו מספיק זה כי שמא מטעם אחר לא היו נכנסים מפחד היה וכיוצא אלא פורחים ונופלים לרגליו של משה וכיון שראה שהיו נופלות לרגליו הבין שהיה יכול הוא ליכנס ברגליו על ענין שהיה בו שאין ראוי אליו אלא הוא.

והרא"ג ז"ל כ' דף כ' ע"ב ה"ג ות"ח כל מדת הדין אין צריך הריח שלו אלא מצד אודם וכו':

א"ר יצחק מכאן והלאה. נלומר אחר שהאדם מתענה ומגביר עליו אש וחמימות חולשת גופו וזהו כל דבר אשר יבא באש התענית תעבירו באש דהיינו נהר דינור אש קדוש (לב"ר) [לבד] ולא גהינם אש נכרי טמא. א"נ כל מי שהיה יכול לבוא באש זה של התענית ולא בא תעבירו באש ואח"כ וטהר:

א"ר יוסי. עוד תיקון אחר יש לזה שאינו יכול להתענות שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היה האדם מקריב קרבן בענין זה ועתה שנחרב הבית תפלתו של אדם מכפר לו. ג"כ זה שאינו יכול להתענות יתפלל ויכוון בתפלתו בענין זה וטהר:

מתוך שיש רשעים וכו' כמו שדרשו בזוהר בפסוק שיש יתרון החכמה מן הסכלות מצד הסכלות וכו' ומשה היה רועה וגומר מישר הליכתן בצדק וגומר מלת במעגלי צדק קא דריש כי אין מלת צדק צודק רק בבני אדם לא בצאן וז"א מיישר הליכתן בצדק כלומר כפי כחם שלא ידפקם בהליכתן בבחי' זו נקרא צדק.

ר' יוסי פליג ואמר במעגלי צדק שיאכלו דרך צדק מן היערים שגדילים בצדקו וחסדו ית', לא שיאכלו מן הגזל.

ה"ג לזכרים כפי הראוי להם וכו'. והיינו מ"ש רז"ל שהיה רועה את (הרבים כבקר) [צ"ל הרכים בבוקר עיין מד"ר שמות פרשה ב'] כדי שיאכלו ראשי העשבים (הרבים) [הרכים] וכו'.

וינהג את הצאן ר' יוסי אמר משה וכו'. הנהיג את הצאן אחר המדבר ותכף שעבר המדבר היה רועה אותם דס"ל כרב הונא דס"ל שאחר הוא סמוך:

ר' יצחק אמר אחר המדבר עכ"פ וכו'. אלא להרחיקם אחר המדבר. כלומר שאחר שעבר המדבר לא היה רועה אותם שם אלא הרחיקם עוד דס"ל כר' יודן דאחר הוא מופלג: ויבא אל הר האלהים:

האי אבנא. היא אבן הנק' קאלמאטיא כשהמחט רואה אותה דולגת עליו:

עמד ההר. כי השכינה קדמה על ההר וכשנכנס שם משה היו שמחים זה עם זה:

ראה העופות שהיו פורחים. מלבד פשטן של דברים אפשר שרמז לנו שהעופות הם אומות העולם כשדז"ל על הפסוק וירד העיט על הפגרים וגומר שהיו פורחים ופורשיה כנפיהם לשמוע תורה אולי יישר בעיניהם ויקבלוה: ולא היו נכנסים בו. שסוף סוף לא היו מקבלים אותם:

ר' יצחק אמר סי' אחר הראה לו הקב"ה שבזכות התורה כל האומות יפלו תחת רגליו פרעה עמלק סיחון ועוג עמון ומואב ז' עממין ול"א מלכים שנפלו ביד יהושע תלמידו מיד הרגיש והעמיד את הצאן: וירא מלאך ד' אליו וגומר.

שעת מנחה היתה. כיון שנתגלה בלבת אש שאם היה בבוקר היה ראוי שיתגלה לו (כענן עמוד) [בעמוד ענן] בקר דאברהם:

א"ר יוחנן שעת מנחה וכו'. בתר דשמע להא דר' יצחק וקבלה מיניה ובההיא דר' יצחק הולך ומתישב הפסוקים וז"ש דתניא ר' יצחק אומר וכו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון וירא מלאך ה' וגו' קצ"ט ב' ק"מ א'. ונופלים לרגליו של משה וגומר שכולם יפלו בידו. וינהג את הצאן אחר המדבר ס"ל אחר סמוך מה עשה הנהיג את הצאן אחר המדבר ס"ל אחר מופלג עיין בילקוט ריש יהושע עכל"ה.

וירא מלאך ה' וגומר מדת הדין שולטת בו ולכך המראה היה בלבת אש דהיינו דין הגבורה הנשפעת במלכות מתוך הסנה שהם הקוצים שלוחי הדין הקשה השולטים.

והא כתיב וס"ל דכל יומא הוי חסד ולא דין. ור' יצחק מתרץ ליה שאינו נקרא יומם אלא דוקא עד שנוטה השמש למערב שעת המנחה גדולה ששם נקרא ערב וגובר הגבור'. לאור היום לאור ר"ל לתחלת צמיחת האור והולך ואור. משש שעות ולמטה קבלה מר' יצחק משש שעות שלמות דהיינו שש קצוות מצד חסד ולמטה שנכנס חצי שביעית דהיינו תחלת הכניסה במדת הגבורה משמאל לת"ת מדת יום:

והרח"ו זלה"ה כתב ר' יוחנן אמר והא כתיב יומם וגומר הענין כי איך אמרת שמדת הדין שולט' ביום בשעת המנח' ותירץ ר' יצחק דיום אינו נקרא כל י"ב שעות היום רק עד שנוט' לרדת השמש אז נקרא יום והוא יומם יצוה ה' חסדו דכתיב התם אבל משנטה לירד אינו נק' יום אלא ערב וחזר ר' יוחנן והביא ראיה כי הלא כבר א"ר יצחק דמשנט' לירד הוי ערב וראיה לזה כי שעת המנחה הוא מו' שעות ולמעל' שאז מתחיל השמש לירד הרי שכל שעות המנח' נק' ערב ולא יום ושולטת עכ"ל. בין הערבים יש ערב רב מנח' גדול' וערב זעיר מנח' קטנ' בין הערבים תרי ערבי דהוא שעתא דדינא ובשר מן הדין דכתיב הבשר וגומר וזמן אכילת הבשר בסעודת הערב שהוא בין שתי ערבים הנזכרים. ובבקר הוא החסד ונמשך כל היום לא כל היום ממש עד הערב אלא כל זמן שהיום גובר ומאיר ביום שהוא עד חצות והיינו לאור המאיר וגובר והולך יום דאיהו מצפרא ולדעת ר' יצחק היום נחלק לחצאין ששה שעות חסד וששה שעות גבורה ות"ת כולל שתיהן. ור' תנחום סבירא ליה שהצהרים קו האמצעי ירוק ואינו חסד אלא ממש בבוקר ואינו גבור' אלא ממש בערב וז"ש חוור וסומק והיינו כשהשמש והאור בלבנינות בבקר מיד והשמש והאור אדום בערב ואמצע ירוק הוא הת"ת מדכתיב בערב והיינו סעודת הערב ובבוקר היינו סעודת הבוקר. ור' יצחק אותביה מתמיד של בין הערבים שהוא מיד משש שעות ומחצה דהוא שעתא למעבד דינא ומשם לבקר חסד שהוא עד חצות. ור' יהודה ס"ל דתמידין יוכיחו לבוקר עד ארבע שעות לבד חסד ובערב משש ומחצה נמצאו בין שתיהן שתי שעות ומחצה לת"ת. ור' תנחום מייתי ראיה מתפלות וכמו שנותן זמן עד ארבע שעות ג"כ עיקר מנח' מט' שעות ומחצה ונתן לת"ת האמצעית דהיינו שתי שעות קודם חצות וכמוהו בקרוב אחר חצות. ור' יצחק אמר כי האמת החסד עד חצות ומחצות ואילך גבורה האמנם עיקרו של חסד מאז הבוקר ועיקר גבורה בהיותו מערב והולך וז"ש אוי לנו כי פנה היום זה מדת חסד מורה שהוא עד חצות כי ינטו צללי שהוא ערב ממש שכבר קרוב לט' שעות ומחצה ירצה שכבר גבר מדת הדין א"כ מתחלת שעה שביעית מתחלת וגובר והולך והיינו טעמא לתמיד של בין הערבים מז' שעות וה"ט דתמיד של שחר בארבע שעות לאחוז בגבורת המדות ותוקפם: