אור החמה על ספר הזהר ב:תח

כד האי רוחא אתער וגומר דהיינו תוספת נשמה כנזכר אל תחשוב שהוא ענין הוי"ה על כל א' וא' לעצמו אלא איהו אתפשטותא דהאי נקודה שהיא המ' הנקשרת מ"י הת"ת בבינה ממה שמשתרבב סוד הנקודה הזאת בעולם וכל א' וא' שואב ממנה כפי הכנתו זה יקרא תוספת נשמה.

וההוא הוי רזא דשבת דשרא לתתא כלומר סוד ש' ב"ת כנזכר לעיל ונצרף אותו אל אומרינו השבת הבא ונח על התחתונים ממילא משתמע ענין זה והנה שבת עיקרו הנקודה שהיא המעטרת באבות ובאימא עילאה א"כ ע"ד כתיב ביה שמירה שהשמירה מצד המ' שהיא עיקר בענין זה כנזכר ועוד שבת היינו עצם המדות בעצמם או' את השבת מורה הנטפל לשבת לאסגאה ההוא רוחא שהוא התפשטות שבת למטה:

ואצטריך לנטרא ליה מפני שהוא נח עליו צריך שישמור שלא ידחהו ע"י עון כי קדושה זו לולי רחמי ה' שריחם על עמו כמעט לא יעלה בדעת ענין זה שיהיה אצילות משתרבב על האדם הגשמי וז"ש הואיל וקיימא עמיה דבר נש מה שאין הדעת סובלו. שומר שבת מחללו כלומר שהשבת ממלא אותו והוא שומרו שלא יעשה חלל ממנו שיסתלק וישאר מקומו חלל וישרה במקומו מיד החצוני: והאי רוחא אתהני וגומר כיון שמצטרף אל הגוף נהנה ממה שנהנה הגוף וזה כשיעשה בגשמי דבר יור' על רוחניות וז"ש למיהב ליה ענוגא וגומר תלת זמנין וגומר דתלת דרגין מהימנותא שהם ג' ראשונות ושש קצוות ומ' וכיון שהאדם מתענג בזה גורם לה סוד ההתפשטות הזה שיהי' נהנה:

מאן דאהני ליה לסוד תוספת נשמה השורה על ישראל האי רוחא שהיא מבינה עד המ' אתהניא כל שתא יומין שהעולם מתנהג בסוד מטטרון כנזכר לעיל מרוחא עילאה המתפשט בספי' דעתיק דכל עתיקין שהוא הכתר ואינו נהנה מלמט' מפני שכל המצות בסוד בחינת עבד מטטרו"ן:

וביומא דשבתא היא מתגלמת לשרות על עם קדוש ליהנות מהבריות התחתונות והיינו כיון דנחית ואתסחי בגנתא דעדן להתלבש בגשמיים כנזכר בליליא בהערב שמש זמן הרחיצה לגוף לאכול מן הקדשים גם מקדושה חמורה אל קדושה קלה בהערב שמש נתכבס ונתרחץ בג"ע לאכול מן הקדשים התחתונים והיינו אתענג מענוגא דגופא בסעודתי דמהימנותא דהיינו בהרכבת ב' עניינים מהגוף והכוונה העליונה כנזכר והטעם שענין זה מורכב משני עניינים הא' אתעטר האי רוחא מעילא מסוד עונג עליון הנמשך ונשפע עליו והב' ומתתא שיהיו התחתונים גורמין ענין זה בעונג הגשמי: ווי נפש דאבדת ודוחק שלא נאבדה אלא בימות החול במוצאי שבת ועכ"ז ושפיר איהו מפני שנפרש הפסוק שבת דנפש מהו סוד שבת תוספת נפש בשיעור מופלג עד שכשיסתלק אותו תוספת ישאר ווי נפש אמנם אי קשיא הא קשיא אבל אי הכי וגומר ווי גופא אצטריך.

בבר נש אית נפש וגומר הכוונה כלומר חלק ידוע יש באדם שהיא נוטלת ומשיך לגביה להאי רוחא מפני שיסודה ובחינתה בכך וההיא רוחא דאצילות שריא בגוה מפני הדרך הנהוג אליה לשרות בכסא למעלה שהבריאה כסא לאצילות גם עתה בעת התפשטות' שורה על נשמה דבריאה ודיירא בו כל יומא דשבתא והיינו לדורותם לדרתם כתיב לדור בתוכם כדרך שאצילות דר בבריאה:

וכדין ההיא נפש בריבוייא וגומר כעין שהבריאה משתלמת מהאצילות ונהנית ממנה ועם היות שגם הגוף נהנה זו ההנאה אליו רחוקה מאד וההנא' בעצם היא לנשמה שהיא ממש כסא אליו: וע"ד תנינא כל נפשאן דישראל וגו' דקדקו התנאים שלא אמר כל ישראל אלא נפשן דישר' מן הטעם שפי'. ועטרא דילהון דשריא האי רוחא בגוייהו ומפני שעיקר חנייתו בתוך הנשמה לא בגוף לכך הזכירו העטרה אל הנפש ולא אל הגוף:

כיון דנפק שבתא וגומר השבת והרוח הנוסף והכתר שהנפש מתעטר הכל ענין א'. ואמרה תור' וביום השביעי שבת עיטורי הנשמות עד שבהסתלק ווי נפש דאבדת מה אבדת שהגוף אינו מרגיש אבדה זו כ"כ וז"ש אבדת ההיא עטרא וההוא חילא קדישא שמרוב דקותה אין מכיר בה אלא היא דהוא בה.

עונה דחכימא וגומר ששאר עמא כל א' כשיעורא דמתניתין אמנם החכימין דידעי וגו' עונתן בליליא דשבתא. האי כתרא תתאה מ' והיא האחרונ' שבמדות ולכך היא הנוטלת הנשמות לתת לתחתונים והיא מתעברת מהם ומולידם וז"ש נקטא מה דנקטא ביממא ולאו דוקא תולדות אלא גם השפע והמזון כל ענין הנעשה בזווג וזהו מה דנקטא כפי הצורך. ובליליא שהיא מדת ליליא יהיב לכולא חיליה לשרים ולממונים המופקדים על הנהגת העולם והיינו ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה וביתה הם ממשלת הלילה כנזכר לעיל וחק לנערותיה היינו ז' היכלות או אפשר טרף לביתה הכסא ואח"כ חק לנערותיה היצירה:

והשתא אמר מר וגומר ויקשה היאך יהיה זמן הזווג השפע' והוא סתירת ההקדמה הנזכר. אמר ודאי וגומר הענין שדעת ר"ש שיש שני מיני זווג האחד ביום והיינו שעול' המ' למעל' אל הת"ת ומתייחדת בסוד עולם הזכר ואז היא לוקטת נשמות בסוד עולם הזכר. ובלילה הזווג בחצות הלילה שאותם הנשמות א"א לירד למטה עד שיתייחדו ת"ת עם המ' למטה והיינו שהוא בא להשתעשע עם הצדיקים בג"ע ונעשה זיוג למטה ואז נעש' נפש והיינו נפשות הגרים ואז היא מורידה הנפשות לעולם התחתון והנה השבת סודו באצילות והמוליד בן בשבת בחצות הלילה שהיא שעת הזווג באצילות כולו שאין הת"ת יורד לשכינה בג"ע תחתון שהנשמות ביום שבת נסתלקו לג"ע העליון כנזכר בפ' תרומה ואז כל הזווג למעלה והחכמים היודעים סוד זה ומזדקקים עם נשותיהם באותה שעה מושכים לבניהם נפש טהורה מעולם האצילות והטעם שאז גובר העולם הרוחני וזה שאמר זווגא אשתכח בהאי ליליא והטעם בגין דהאי לילה אפרישת מבין כל הנשמות אשר בה היא כותבת כל הנשמות חשובות הגלויות לפניו שהיו עמודי הדור וחסידים. לכל אינון שהם אותם המסרסים עצמם כל השבוע ומזדווגים בליל שבת והיינו לכל אינון חכימין דידעין רזין דחכמתא וגומר מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. וביומא דשבתא כיון דנחית ואתסחי וגומר הענין כי אפי' הנשמות טרם בואם בגוף האדם מתלבשות תחלה בחד מלבושא בגינתא דעדן דארעא אשר הוא ממוצע בין העולם הזה לג"ע וע"י מלבוש ההוא יש לו קצת אחיזה בעה"ז לאכול ולשתות ונודע כי סוד מלבושי הנשמה הם מי"ג בוסמין דבגנתא דארעא כנזכר בפרשה זו דף ר"י ע"א:

האי רוחא איתניא כל שיתא יומין וגומר הנה האי רוחא ניזון בחול מן הברכות והתפלות אבל בשבת נזון כביכול ממש מן המזונות והשלשה סעודות ממש אחרי התלבשה בג"ע הארץ כי גם שם הוא ארץ ועפר אך כי מזונו זך ונקי כנודע להיודעי חן כי לזה הנשמה יושבת שם שנה תמימה עד התפשט מזה החומר ואז כלילא האי רוחא מעולם העליון ומעולם התחתון ואין לך הנאה גדולה מזו והסוד כי בשבת נתוסף כח ושפע מעילא בההיא נקודה ואז היא יכולה להתפשט והנקודה הנשארת למעלה נזונת מתענוג העליון ואותו ההתפשטות נזונת מתענוג התחתון נמצא שביום שבת כלילא מ' משני סטרין ואז כתיב ביני ובין בני ישראל ואומ' וע"ד בעי לענגא ליה וגומר נלע"ד שצריך לאכול דברים רוחניים בעלי ריח טוב כי הנשמה יתירה נזונת ממנו כנודע והמלבושים ג"כ יהיו מבושמים וע"ד תנינא כל נפשאן וגומר פי' כי כולם ממ' חוצבו ומצא מין את מינו ומזה יובן כי המזונות ותענוגי שבת לא יגיעו תועלתם כי אם לנפש כי הדם הוא הנפש אבל הנשמה והרוח אינם צריכים מזונות כי מצות ומעשים טובים הם מזונותם ולזה כאשר תוספת קדושה שריא בנפש גם הוא יזון ונהנה. עכ"ל: