אור החמה על ספר הזהר ב:שצא

משמע דכתיב כלומר משמעות הכתוב נרא' שם בנהרות בבל ישבנו עם ישראל גם נוסף על הישיב' עמהם בכינו עמהם אמנם מנ"ל ראיה מוכרחת או' צעקו חוצה דהיינו חוצה לא"י. ומסיימי זכור יר' פותחים בגלות בבל ומסייעי בגלות בית שני שהוא גלות אדום להזכיר לפני ה' חרבן ב' בתים. כדין אתער קב"ה בינה שהיא ודאי בעלת הגאולה. ובטש ברקיעין הם מדרגות הת"ת לעורר אותם ג"כ לגאול' וזכירת החורבן. ואזדעזעו תריסר אלף עלמין הם מחנות השכינה שהיא עומדת על י"ב בקר ואז מתקבץ כל הענין הזה יחד שהוא סוד הייחוד ושלשתם מן הכתוב ה' ממרום ישאג היינו בינה מרום ודאי ישאג היינו אתער כדכתיב ממעון קדשו מ' יתן קולו ת"ת ושאג ישאג ב' שאגות היינו בטש ברקיעין ואזדעזעו תריסר אלפי עלמין ואדכר לון לישראל היאך הם בחברת השכינ' מוכנעים בגלות וכדי שלא יתעורר הדין על ישראל שהם גורמין זה למעלה ולמטה לזה אחית תרין דמעין ב' מדות הדין כנזכר לעיל ופי' אחית כמו יורדי המרכבה.

כדין שלהוביתא מ' הנקשרת בתחלת הגבור' והיינו דבסטר צפון ומעוררת הת"ת שהוא רוח צפון לחלוק הלילה לחצאין דהיינו ב' חצאי עצמו שהוא עתה קודם חצות עומד בבחינת הגבור' שבו ועתה נחצה לחציו הימני הב' מחצו' ואילך וצריך לעורר המ' לחצות הליל' ולזה בטש רוחא חד דבסטר צפון בההוא שלהובתא:

ואזלא וגומר היינו שיורד מן המ' ומתפשט בכל העולמות. וההיא שעתא אתפלג ליליא: ושלהוביתא כח הגבור' יורד אל גבריאל המלאך שהוא מצד הגבורה סוד הגב"ר והוא מתפשט כחו בעולם התחתון על ידי השרים הממונים על העופות לעורר על התרנגולים ממש שבזה העולם. וקב"ה שנעצב על המקדש ועל חילול שמו אינו נח מרוגזו עד דעאל לגנתא דעדן סוד הייחוד במ' יהי"ה ואדנ"י. לאשתעשעא בנשמתהון דצדיקייא דהיינו סוד מיין נוקבין ע"י מעשיהם מתקשטת בהם. כי נמכרנו דברי אסתר מ'. והמלך ת"ת קם מדאגתו על בניו ממשתה היין הדין המתעורר לנקמת ישראל אל גינת הביתן היינו ג"ע כנזכר:

משרייתא תליתא' קא אמרי דא וגומר היינו שמשוררים הנה ברכו את ה' וגומר: עד דסליק נהורא דצפרא זו משמרה רביעית וזמנה מעלות השחר עד זריחת החמה והמשוררים הם כל אינון ככביא הם ו' מזלות הזורחים בעלות השחר. וכל אינון מלאכי עילאי אלו הם עליוני' למעל' מג' כתות הנז':

בשעתא דשמשא נפיק דהיינו זמן קריא' שמע וברכותיה ישראל נטלי וגומר ושמשא לעילא ויש מלאכים ג"כ שהם עכ"ז אחר שהדין נעשה בשעת הזווג שמסתלקים הרחמים ואז דנים את האדם כפי מציאות עצמו בפרטי מעשיו נמצא שהוא שורף העולם וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו שהרי זמן נתן לו מלמעלה ועכ"ז אמרה לא פעלתי און דהא דינא בעא וגומר.

בשעתא דעבדו ישראל וגומר שהיו טהורים ובני חורין ממנו כשעשו את העגל פנים חדשות באו לכאן ועוד שנתחזק וז"ש ומיתו כל אינון אוכלוסין ועם היות שהנשים לא חטאו בעגל סוף סוף שאור עיסתן ראשונה גרמה ועוד שאחיזתו ביניהם כנזכר. ומזרייתא רישא בינייהו ויכולים לחטא אם יסתכלו ויבאו לידי סכנה כנזכר מיד תקן כניש לכל גוברין בלחודייהו שיהיו מתעסקין בתור' במחנה לבדם ועכ"ז מלאך המות לא הוה מתפרש מגו נשין מפני התגברות הגדול שהגבירוהו בחטאם בעגל. עד דאתוקם משכנא שנתקן מעשה העגל ולכבוד השכינ' שהיא המשכן נדחה כל מות מביניהם. ואפי' בשעתא דנשין הוו מתיין נדבה למשכנא שעסק המצוה היה ראוי שיתקן ויסלקוהו עכ"ז לא הספיק זה לא הוה מתעדי מבינייהו עד דחמא משה וגומר דלא ייתון וגומ' כדי שלא יבאו להסתכל בפני הנשים ויבא להסטין למעלה והעצ' היתה שיזהרו מב' עניינים א' לא ייתון עמהון בחבורא בערבוביא. הב' ולא יתחזון עמהון אנפין באנפין ירצ' שלא יקדמו האנשים הרבה יותר מדאי עד שימצא שהאנשים חוזרים והנשים באות והם פנים אל פנים וז"ש ולא יתחזון עמהון אנפין באנפין אלו שבים ואלו באים אלא בתר כתפייהו האנשי' מקדימים מעט:

הה"ד ויבאו ויביאו אין כתיב כאן דהוה משמע ההבא' שהוא משך כל הדרך היה בערבוביא אלא ויבאו בעת כנוסתם למקום מושב הממונים לגבות הנדב' שם נכנסו בערבוביא מפני דוחק המקום אמנם בדרך הבאתם אלו לעצמן ואלו לעצמן. ונ"א עם הנשים וגומר הוא שיבוש כי לפ"ז האנשי' אחר הנשים: אסתמרו היינו שנכנסו לחדר לעסוק בתורה ושמא גם סגרו דלתות כאו' וסגור דלתך וגומר. מהרמ"ק ז"ל:

והרח"ו זלה"ה כתב. ולבתר דמהדרי מבי קברי וגומר והטעם כי בהליכ' כשהם הולכים ואחוריהם לפני הנשים עדיין לא הלך שם המלאך כי הוא מתערב בין הנשים אבל בחזר' יושב ומצפה המלאך מתי יחזרו לראות פניהם ועוד כי בהליכ' שיש שכר מצות לווי המת אבל בחזר' כבר נגמרה המצוה ולכן תראה שלא אמר שיעש' בחזר' כמו בהליכה רק שלא ישוב כלל בדרך ההוא עוד באותה החזר' והמשתמר בדרך זה מאריך חיים ולכן היו נוהגים הראשונים לתקוע שופר בעת הוצאת המת לערבב את השטן:

ת"ח לא אשתכח ביני נשי פחות משבע וגומר פי' כי ב' מספרי' הם או עשר אי שבע וכל זה הוא בהיותם בארחא באתגליא כי בעוד המת בתוך הבית אין קפידא אם יהיו שם אנשים ונשים וז"א ת"ח לא אשתכח וגומר ובארחא באתגלייא. ועתה ביאר ב' מספרים הנז' ואמר כי מספר השבע הוא מפני כי אז אשתכח בינייהו ויכיל למבעי דינא מן השי"ת בהזכירו עונותיו אמנם אינו גורם לו מית' רק דינא לבד כגון יסורין או חולי או עוני וכיוצא אבל בעשר אז אסטין לקטלא כי יש לו להסטין על האדם ולהמיתו. ואפשר שנאמר כי בהיות עשר נשים אז כל עשר כחות של טומא' מתגברים ונמצאים שם אפי' הג' ראשונות שלהם שהם סוד המות שהם נגד ג' ראשונות דקדושה שהם סוד החיים ולזה יכולים בקטרוגם להמית אבל בשבע נשים אין יכולת בקליפות הנמצאים שם לקטרג ולהמית רק להביא עניות ויסורין וכיוצא בדברים אלו. או אפשר שהם ב' מציאיות והוא או שבע או עשר ופירשם ואמר בארחא באתגליא בשבע ר"ל כי כשהם בשבע לבד אז צריך שיהי' בארחא ובאתגליא ב' תנאים אבל בביתא לא אשתכח בשבע אבל בעשר אז אסטי לקטלא ר"ל לא מבעיא בארחא גליא דאז יכיל לנזקא אלא אפי' בביתא דלאו דרך המשחית לבא אל בתיכם לנגוף ונח יעיד על זה עכ"ז להיותם עשרה יכיל לקטלא ואו' אסטי מלשון שטה מעליו ועבור ר"ל הטייה כלומר שנוטה מן הדרך ונכנס בבית וקטיל ליה והנה גם ב' הפירושים כאחד טובים ושניהם רמוזים בשינוי הלשון דבשבע אמר אשתכח ואמר דבעי דינא אבל בעשר אמר אסטי ואמר לקטלא. עכ"ל: