אור החמה על ספר הזהר ב:שפט

וענין קרך שפי' טמא אותך עניינו שלא היה אותו חטא ראוי לאותו פגם אלא שגרם עמלק שעת סכנה שהחטא הקטון או' היש ה' בקרבנו נעשה גדול ומעש' אדם נבדקין ע"י קטרוג הנחש העליון למעלה והמשיך פגם וטומא' לישראל למטה ונטמאו בעונם ועדיין טומאת קרי זה ופגם שם הגדול שחשב לפגום עומד כפגם חטא אדם הראשון: גם בלעם דומה היה לעמלק ויותר ממנו כי עמלק לא ידע להתעורר החצוני ואין כחו גדול אמנם מפני רוע ההכנה היה מצליח אמנם בלעם היה כחו גדול שהי' יודע לעורר החצוני ומעוררו והיינו או' איהו חשיב באינון קרבנין לסלקא לעילא שהיה עושה עולה לקשר סוד הקליפה אל הקדש ומפני שלא היה הכנה בישראל היה כמי שמשליך אבן אל ענין חזק שחוזר האבן אליו ממש וגולל אבן אליו תשוב ולזה ויקר אלקי"ם שם קדוש היה מכין אותו הקרי שהוא היה מעורר ומושך אותו לו עליו אל בלעם. וז"א א"ל הא מסאבו לגבך וגומר. ואלמלא דאתתקף משה וגומר היינו שהיו גבורים עומדים בפרץ משה בתפלתו לקשר המדות ולא נתן פרץ שיכנס הנחש אל הגן כלל. ויהושע למטה שבזכותו וזכות הנבחרים היו לוחמים בשעת הסכנ' ומגיני' על עם ה' ולא נסתכנו והיה ענין זה תלוי בהם ששניהם מלו את ישראל והוא רצה לפגום בסוד אות ברית ועכ"ז מה שדמ' לפגום פגם הוא עד שיתבטל מן העולם:

פקידה דהא תמן אתרמיז שאין אות ברית אלא זכירה ודאי זכור אלא שבפקידה רמז ברית בסוד מילה שהיא במ' א"כ הרי יש קצת רמז בו וישראל עדיין לא זכו אל הפריעה יסוד עד בואם למר':

בעא קב"ה למעבד עובדא דמשכנא וגומר הענין כי גלוי לפניו בתחלת המחשב' סוף המעש' אלא ששפט אותם באשר הוא שם ובעא למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא ישראל פנימיות הקדש וקליפ' היינו חלק ערב רב סוד ע' אומות בענין שאלמלא לא חטאו בעגל הרי התור' נתנ' בע' לשון כדי שיטהרו ערב רב שהיו מע' לשון בסוד כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגומר ולעולם סוד ישראל מוח קדוש והערב רב קליפה קדושה והיה העולם נתקן מחטא אדם הא' ופסקה הזוהמא והיינו מאת כל איש בלי קפידה כלל ולזה כלהו אתפקדו.

לבתר סטא זינא לזיניה וגומר דהיינו שגרמו שיחזור העולם אל קליפותיו הקודמין ירדו ישראל וערב רב אל טומאתן הקדומ' וראוי להבדיל בין הטמא לטהור ואם יהיה לערב רב חלק ונחל' במשכן יפגלו המשכן מפני שלא נטהר' הקליפ' כמו שפגלו וקלקלו בימי שלמה שדמה שהגיע הזמן שמותר להשתמש בקליפות שראה שהלבנה במילואה ולכך אהב נשים נכריות ואינו אלא אדרב' נשיו הטו את לבבו עד שגרמו חרבן המקדש כדכתיב על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת וגומר וכיוצא בזה בבנין בית שני כשרצו הכותים להיות להם חלק במקדש כתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלדינ"ו והנה הוקש' לר' חייא או' עתה הקהל' ובזולת זה או' כל עדת ותירץ כי הקהל' זו אינו לצותם כי הרב' פעמים דבר עמהם ולא הזכיר הקהל' אלא הקהל' היינו כדי שלא יתערב ישראל בערב רב והיינו או' לאכנשא לון מבינייהו אינה הקהל' גשמית כדס"ד באו' מאן אתר כניש לון שלא היו ישראל בתערובות בערב רב במחניהם אלא הקהל' מיוחסת שיתייחסו לעצמן ויתייחדו במעשה המשכן. ור' אבא תירץ שהקהל זה כהקהל דהתם ויקש' הכא טף למה בשלמא אנשים ונשים לנדבה לז"א דלא יליף מהתם אלא ס' רבוא אבל לא טף וז"ש ומאן נינהו בנדון דידן שתין רבוא אנשים ונשים שרצה מרע"ה שישמעו מפיו ממש המצוה אמנם בשאר הזמנים היה מתקבצים את שנדב' רוחו אותו:

כד נחת משה מן טורא אחר שהתפלל מ' יום ונענ' בתפלתו וכדמסיק וטעם למה הקהילם ומה צורך הקהלתם מפרש דכתיב וישמע וגומר דפשטי' דקרא נר' דיהושע שמע והודיעו למשה ודוחק הוא שיחשוד יהושע שאין משה שומע כמוהו והיל"ל וישמעו וז"ש וכי יהושע שמע וגומר. ואפשר לפרש שקול זה שמע יהושע קודם שירד משה מן ההר יום או שעה וכיוצא ואמנם ויאמר אל משה כשירד ספר לו מה ששמע קודם וז"ש אלא ודאי משה הוה ידע וגו' והיאך אפשר שידמה יהושע שמרע"ה לא ידע מה שהוא ידע כגון ששמע קודם שירד משה כנזכר וא"כ היאך אמר ברע' שמור' שהתרוע' ששמע היתה באותו רגע וז"ש אי הכי מהו ברעה. אלא ברע' כתיב ואין פ' זה נדרש על שמיעה גשמית אלא על הנעלם דברו שניהם והיינו ברע' ממש בקליפ' הנק' רעה ואין קול הקליפות נשמע למרע"ה מפני שקולן של ישראל נפגם ונכנס ברע' ובחצונים ויהושע שהוא פני לבנה התחתונים המתפשטים בפגם אסתכל בההוא קלא דהות בסטרא דרע' ויאמר אל משה שהוא פני חמה למעל' שלא יגורהו רעה. קול מלחמה במחנ' יר' מלחמת החצונים המתגברים על ישראל ופוגמים במחנ' הקדושה.

אתיקרו שהנפש ללוחות הית' התור' והיא פרח' מהלוחות כדי שלא תפגם כדרך הנשמ' הבורחת מן הגוף ונשארו גוף בלא נשמה ונשתברו שמתו ונתפרקו איבריה כדרך המתים ויתוקנו בתחיה. הרמ"ק זלה"ה.

והרח"ו זלה"ה כתב. מיד ויקהל משה את כל עדת וגומר וכתיב בתריה וגומר, והנה ארז"ל כי המשכן בא לכפר על מעש' העגל וא"כ היאך קודם מעש' העגל נא' מאת כל איש וגומר כי זה לא היה אלא אחר מעש' העגל. אמנם מצאתי להרמב"ן ז"ל ביאר בפ' זו כי תחלה קודם העגל נתבשר ונצטוה על מעשה המשכן ואחר שכפרו ועשו העגל חשבו כי אין להם תקנ' חזר לצוותם על המשכן להורות כי נתכפר עונם ולא מפני זה יסלק שכינתו ויתבטלו ממעשה המשכן. ועיין בפ' פקודי דף רכ"ד ע"א מה שביארנו שם. עכ"ל: