אור החמה על ספר הזהר ב:לח

אובא טמיא שמא אמר ענין זה ומשמו היה יודע ר' יוסי ענין זה והי' מכשף והכזיבוהו ואין ראוי להחזיק בדבריו ור' אלעזר אמר שאין לו ענין זה משמו אלא ממתניתין. עשרה כתרי מלכא עשר ספירות. שתי דמעות אינם נקראות דמעות מפני שהם יוצאות מהעינים העליונים. אלא מפני שהם גורמות ע"י הדין דמעות לעולם כדמפרש ר' יהודה והם שתי מדות הדין גבורי והוד או מלכות מפני שיש בחינת דין בהוד או במלכות והנרא' שעיקרו במלכות מאז שהדין בא משתיהן דהיינו מהגבור' עליונ' נמשך למלכות ומהמלכות לתחתונים. ואפשר לפרש מגבור' והוד בא למלכות שתים הנה קוראותיך משתי מדות באו לך קורותיך שהם הדיני' וגו'. כשהקב"ה בינ' זוכר את בניו נשמות קדושות שבתוך הגלות הוא מוריד כמו לשון יורדי המרכב' שהוא עליה והיינו שמעלה אותם אל הבינ' אשר שם שורש וממתיקן בים הגדול והיינו בינה הנקשרת עם החכמה ומשם היא מתהפכת לרחמים שנקרא מ"י מ' על י' כמו ה' על י' נוקבא דין והשתא י"ם י' על מ' כמו י' על ה' והיינו אומרו ים החכמה שע"י החכמ' היא מתהפכת והדין נמתק. ויש עוד בזה תוספת ענין נתבאר בינוקא פ' בלק. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' ז"ל דהא א"ל לאובא טמיא וגו' זה תבין ממס' ברכות פ' הרואה במתניתין דעל הזיקין ועל הזועות סיפר התם מעשה דרב קטינא כד הוה אזיל וארעא גנחא ואמרה גוהא ואמר בלבו אם אפשר שההוא אובא טמיא דהוה תמן בחד ביתא אי הוה ידע מאי האי והשיב לו האובא טמיא כי אז הי' השעה שהקב"ה מוריד ב' דמעות לים הגדול והשיב לו רב קטינא שהי' ההוא אובא טמיא כדיבא ומילוי כדיבין דא"כ הוא שהם ב' דמעות א"כ תרתי זימני ה"ל למגנח ולמעבד גוהא גוהא. ושם נתבאר בגמ' כי קשוט הוה האי דא"ל ההוא איבא טמיא אבל בגין דלא יטעו אבתרי' בני נשא להכי קראו כדיבא. והנה ר' יוסי סבר הדבר כפשוטו כי אין ענין ב' דמעות ענין אמתי וז"א לא מלה ברירא היא פי' אינו אמת כי הרי התם רב קטינא א"ל לההוא אובא טמיא דהוה כדיבא וגו' ותירץ ר' אלעזר כי אם לא למדנו זה רק ממאמר דאובא טמיא הי' כן אמנ' אנן אנו למדי' דבר זה מן משנ' שלימ' דתנן בעשרה כתרי וגומר וזה כמו שאמרו בגמ' דקשוט קאמר אלא דרב קטינא הוא דבעא למקרייה כדיבא כנ"ל. עכ"ל:

א"ר יהודה כתיב והנה וגו' הנה שעמד בשררת מצרים עד הים ואת אמרת וימת מלך מצרים שמורה שבטלוהו מהיות מלך מצרי' ואין לפרש מיתה ממש שאין מיתה בשרים העליונים אנא ביטול שררה ולא הי' מלך ירצה שלא הי' במעלה גדולה אבל עדיין היה שר של מצרים ואח"כ העבירוהו אפי' מהשפלה זו אחר שנטבעו מצרים בים בענין שתחלה הורידוהו ויצא אחר יש' והעבירוהו: שאר הימי' נתנים לשרים הענין שהשרים ממונים להנהגת האומו' והקב"ה נותן שפעם ומשגיח בעולם על ידם כדפי' במקום אחר אמנם ביום הדין שהקב"ה מבטל השרים מפני שהגיע זמן שיהפוך אל עמי' שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ואז השרי' כא' מצבא המרום מופקדים על שורת וענייני הפרטים ויש מי שיתבטל מהם האומות כולם הם א' ויצטרפו ויתלבנו וישארו מהם כל חסיד מא"ה וכל אשר נשמת לילית וסמאל באפיו יומת ואל יוותר מהם אלא ההגון לעבודת עובדי ה': א"ר אבא כשהקב"ה עושה דין בשרים היינו השפלתם ולמטה באומה מיתתם והיינו רותה בשמי' בדין שאני עושה בהם במה חרב לה' מלאה דם באומה התחתונ' למטה והשר יורד מגדולתו ורואה בשפלת אומתו והיינו וחרבו את כל בשר א"כ בבשר בתחתונים הוא ממש חרב שיתגרו אומה באומ' עד לכלות ואח"כ חרב איש ברעהו ולמעלה יקרא חרב הדין בעצמו בענין שנקראת מדת הדין חרב ודאי מדת המלכות היא חרב נוקמת נקם ברית:

א"ר יהושע וגומר ר' יהושע הוא העתק שהעתיקו המעתיקין כאן ועכ"ז הכוונה שהדין בידו ואלו רצו לעשות הדין בגלוי בגוף הי' עושה אלא שחושש לכבוד הבריות והדין נסתר מעיני בשר אלא המיתה כוללת לכל ואין יודע לשום מתה כדי שלא יתביישו בני אדם והיינו פרענא בית השחיטה הייתי מגלה טעם ובית יד למיתתם ושחיטתם אלא לכבוד הבריות שיהיה עונשם מוצנע ואין מי שיודע אלא הבורא וזה המעניש ויודע שיעור עונשו על עונו עד ירצה עונו בחרצובות מיתתו ואו' כבהמ' שטע' שחיט' גלויה ומפורסמת והכי איתא בינוקא פ' בלק. ואומר אני כי הרשות הזה הוא כח דין הנשפע למטה ודין זה יורד בו והוא שלוחו והיינו מפץ כלי מלחמתו וחרבו הוא הכלי הזה ממש שבידו וכאשר יטלו הרשות הדין אשר בידו יחלש כחו וכח רשותו וחרבו אל נדנה היינו שינטל מידו החרב והדין והרשות והכל ענין א':

ויאנחו בני ישראל נאנחו ע"י גבוה בני ישראל השרים המופקדי' שבידם עבודת ההנהגה כנודע והיא עבודה של מעלה. שעד אותה שעה לא עלתה כדפי' לעיל שהשר הי' מחיצת ברזל וכל חד בלחודוי מתפרשא הענין שהם עשרה שמות בתפלה אמנ' ג' אלו הם הכא נזכרו בענין ואנחה לא עשו יש' ודרך כלל כל תפלה לפי מה שהיא במדו' העליונות כך שמה וכך עלייתה כגון תפלה במלכות וכיוצא וכלם ולפי מה שהיא תעלה במדות העליונו' כך שמה והנה שועה הוא בתפלה ירצה שמדבר האדם בפיו ולכך אינ' במעלה כ"כ מפני שעדיין הי' במקום שיש בו דבור אמנם צעקה היא במעלה גדולה שהיא במקום שיש קול בלא דבור ולכך תעלה למעלה ואינה חוזרת ריקם מפני שנכנסת לפנים משורת הדין ומעוררת משם הרחמים. ולכך אמר כי אנחה היא במחשבה היא נעלמת יותר שאפי' קול אין בה אלא נאנח בשברון מתנים וג' אלו הם שועה דבור צעקה קול אנחה מחשבה ואנחה לא עשו יש' שלא היה יכולת בידם להעלות צרתם לפני המחשבה אלא העליונים נאנחו עליהם אמנם שועה דהיינו דבור וצעקה דהיינו קול זה היה ספוק בידם לעשות ולכך אנחה שוברת הגוף וכן שוברת דין ו' קצוות מתוקף הרחמים שהיא מתעוררת. וכן צעקה היא קול ומעוררת הרחמים מהבינה וקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו שהם שבעים שנה ז' ספירות ויש דין בהן וצעקה קורע' גזר דין. אמנם שועה אינה בעלת כח כ"כ אלא היא מועילה ולכך התפלה היא בג' הדרגות אלו שלימה תחלה שועה ליכנס בדבור ואח"כ צעקה נכנס יותר פנימה ואח"כ אפילו קול אין לו אלא נאנח בסוד המחשבה. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה פי' ז"ל ויאנחו לא (א"ה נמחקו כאן איזה תיבות מכ"י הרח"ו) של ויאנחו בפתח שהוא משמע שהם עצמ' היו נאנחים אבל עתה היוד היא בצירי משמע הם נאנחים עליה' ולזה אמר כי כן האמת כי כל צבא השמים מתאנחים עליהם וצ"ל כלו' נתאנחו לו (גם כאן נמחקו איזה תיבות). ר' ברכיה ביאר כי אין צריך להוציאו מפשוטו כי ממיל' משמע הכי כי בני יש' הם המלאכים בני יש' סבא כנ"ל. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' לאו מלה ברירה היא דהא א"ל לאובא טמיא דהוא כדיב. (וע' מה שכתבנו באור החמ' בפי' הרח"ו זלה"ה כך פי' זה המחבר זלה"ה) ואע"ג דרב קטינא הי' אחר ר' יוסי ור' אלעזר כמה שנים אפשר דמעש' כיוצא בזה אירע בימי התנאי' ואמרו לו לאובא טמיא דהוה כדיב ומלוי כדיבין:

א"ר יהודה וכו'. פי' תדע למה נקרא דמעות ע"ש שמה' ומציד' באים הדמעות אל בני אדם לפי שמהם בא הדין ומי שפגעה בו מדת הדין בוכה ומוריד דמעות: ה"ג וכי אית חרב לה' א"ר יצחק אית ליה חרב כדכתיב חרב לה' וגומר והוכי קא קשיא לי' וכי אית חרב לה' ולמה אצטריך חרב לה' לעשות דין הן בגערתו מחריב ים וגומר והשיב אית לי' חרב כלומר אין הכוונה חרב ממש אלא מדה אחת של דין יש לו שעל יד פועל גבורותיו דהיינו מדת המלכות שהוא חרבו של ת"ת והיא מלאה מאד מימות הדינין וכתיב וחרבו את כל בשר כלומר חרבו של ת"ת הוא דן בה את כל בשר:

א"ר אבא וכו'. חולק על ר' יצחק ואמר דליתא להא אלא החרב הוא דין שעוש' שהרי מצינו חרב ביד מלאך ואין לומר שהיא המלכות וז"ש וכי חרב שלופ' הית' ביד המלאך ויהי' המלכות זה ודאי ליתא אלא כדאמרינן שהוא הדין שעוש' כן פי' חרב לה' היינו הדין:

אריב"ל. קושיא היא דהא אמר ריב"ל אמר לי מלאך המות וכו' פרענא להו בית השחיט' ש"מ שיש חרב ממש בידו וחותך הסימנים אלא שהם כסויים מפני כבוד הבריות והשיב ר' אבא שאין הכוונה ממש חתיכת הסימנים אלא נתן לו רשות לעשות בו גמר דין ולשחוט ולחתוך הסימנים אלא שאינו עושה כך ומפני כבוד הבריות ממיתו בדרך הסתר, ואע"ג דריב"ל היה אחרון ואיך מקשה ממנו ואפשר שהוא טעות אלא משמא דחד תנא היא וכן בפ' לפני אידיהן מייתי ליה משמיה דאבוה דשמואל. ה"ג כלומר נתאוו להעלותה למעלה. וה"פ המלאכים הם שהיו מאנחים עליהם דישראל ולאותו האנחה שהיו מתאנחים היתה כוונתם להעלות צרתם של ישראל למעלה כדי שיתמלא הקב"ה רחמים עליהם:

אותם שהם מן העבודה של מעלה. וה"פ דקרא ויאנחו בני ישראל שהם המלאכים הממונים על העבודה למעלה ותעל שועתם של ישראל מן העבוד' התחתונ'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דתנן בעשרה כתרי מלכא וגומר עיין בפרדס שער ערכי הכנויים פ"ה ויקהל קצ"ה ב' אדרת נשא קל"ו ב' שלח לך קע"ב לא היה מלך דהורידוהו מגדולתו וגומר נשא קל"ה.

האניחו לו למעלה ודריש ליה כמו וַיְאַנְחוּ דהוי פועל יוצא לשני מדלא קאמר ויתאנחו עכ"ל: