אור החמה על ספר הזהר ב:שעב

זכאה מאן דמליל וגו' שראה דבקות ר"ש בדבריו עד שבוכה ב"ד דלתתא בארעא שהם ממש סנהדרין לא גזרין דינא וגו' מ"ט לא ידונו בב"ד העליון אלא מעשרים ולמעלה שאז השכל משתלם באדם בגין דשבקין אינם דיני' ממש כמוה שהיא עולה על התחתונים ז' מדרגות שהם ז' שנין על י"ג דהיינו עשרים ועל זה הי' הכונה כשאמר ובגין דאיהו דרגא שביעאה על מדרגות ב"ד תחתון לא גזיר גזרה על בר נש אלא מעשרין שנין ולעילא שהם ז' על י"ג שגוזרי' ב"ד תחתון: ולית רשו לבר נש כלומר א"א לגרוע ולהוסיף שידונו מי"ד וט"ו וכיוצא דלית רשו לבר נש באינון שבע שהם מדרגות השכינה כנז' ולא שריין אלא על י"ג דלתתא בארעא דאינון כורסייא לגביה דהיינו סוד הים העומד על י"ב בקר ורקיע שעל ראשי החיות הם י"ג וכך יש' למטה הם י"ב דגלים ומחנה לויה באמצע ומחנה שכינה בתוכם נמצאת השכינה לא שריא אלא על י"ג ולזה א"א להוסיף או לגרוע על עשרים שהם ז' מדרגותיה על י"ג דכורסייא כנז': ובג"כ כל גזרין וגו' ירצה השבעה מדרגות הנז' שהם מהשכינה ולמטה הם הם הב"ד לתחתונים והיינו גזר דין של שבעים שנה הם שבע שנים שהם מי"ג ועד עשרים כל א' מעשר הם ע' והיינו ע' סנהדרין. והשתא קשה שכיון שדין העולם התחתון במ' כנז' והרי היא אמן של יש' היאך היא דנה את בניה לזה אמר ודינא דעלמא בר"ה עם היות שקדושת היום למעלה בבינה הדין על ידי האי דרגא ואפי' שהיא אמן איהי קיימא בדינא על בנוי בהאי עלמא בגין לאתדכאה ירצה שצריך ענין זה לה כדי להתתקן וליטהר מגיעולי בני אדם ופגם מעשיהם ואעפ"י שמצד עצמה טהורה עכ"ז היא צריכה לתחתונים שאינה עולה אל פני המלך אלא מצד תביעתה לפרנסת ומזון התחתונים אם לא יהיו ראויים היא נדחת וע"י גזרת הדין על החטאים והתשובה היא נטהרת ונעזרת להסתלק ולעלות:

כדין נטיל לבנוי וגו' היינו דוקא ביום שמיני חג העצרת כדמסיק: דא איהו אילנא וגו' על הה' קאמר והשתא לא מפרש אלא מלת פרי לחוד והיינו או' פרי איהו אילנא דאקרי עץ פרי ולא מפני שהפרי ממנו שהרי הפרי נשפע למ' מהת"ת ע"י היסוד אלא נקרא עץ פרי. ואשתכח ביה פרי שהפרי שהם נפשות המתילדות מלמעלה נמצאים ומתגלים במ'. עץ הדר היינו היסוד הנק' הדר והיינו הוד והדר דהיינו יסוד למטה מהוד ושניהם לפני הת"ת ומפני שאפשר לפרשו על הנצח אמר מ"ט איקרי הדר ועוד ומאן איהו הדר ירצה ומ"ט אינו במדת הנצח לזה אמר דא צדיק וגו': הדורא איהו דכל גופא עם היות שהוא מפר' בגשמות אנו נתקן הענין בנסתר והענין שכל מקום שיתוקן היה תיקון והיסוד לא יהיה שם יהיה אותו תיקון פגום ונקבה כמו השבטים אם יוסף ביניהם הם זכרים תיקוני דכורא ואם נכנסי' אפרים ומנשה במקום יוסף הם בתיקוני דנוקבא והתיקון פגום אינו עולה בסוד הזכר וז"ש לא אשתכח הדורא דגופא וגו' למיעל בבני נשא בסוד הבנים הזכרים העליונים.

קלא לאו עימיה דהיינו סוד הת"ת עולם הזכר והדרת והקול הוא היסוד פעולת הזכר. דיקנא וגו' כי מן היסוד ולמטה אין שם תיקוני דדיקנ' והיינו סוד היסוד המושרש למעלה בעמקי הבינה. אע"ג דאתכסיא ההוא דרגא מציאותו למטה בבחינת עצמו מציאותו בשאר מדות והדורם ממנו כנז' ולזה נק' הדר.

עץ דכל הדורא היינו ת"ת המהדר הגוף ודא הוא עץ עושה פרי ירצה מתקן המ' ומקשטה ולזה כשמזכיר הפרי שהיא המ' אתרוג ודאי הזכיר היסוד העושה ומתקן הפרי שלא להפריד: ואפש' לפרש השמועה פרי עץ הדר היסוד לבד ונמצא דפליג אמאי דקיימא לן אתרוג מ' וזה נראה לי עיקר כדפי' אתרוג במ':

כפת תמרים היינו שני תמרים כפותים וקשורים יחד שהם זכר ונקבה דלא סליק דא בלא דא וז"ש הכא אתכלילת אתתא בבעלה בלא פרודא כפת כתיב חסר להראות על אחדותם. וענף עץ עבות תלתא נלו' מספרם מירה על מציאות שהם חג"ת ועם היות שנרמז הת"ת בתמרים לא קשה מידי דהכא רמיז מציאותו הגובר על חסד וגבורה דהיינו דא מסטרא דא חסד ודא מסטרא דא גבורה וחד ת"ת דשליט עלייהי וממזגם.

דלית להו ריחא וטעמא הם נצח והוד דאין פעולה מיוחסת אליהם לא דקה כריח ולא גסה כטעם אלא שמסייעין הגוף אל הזווג ואינם נהנים בו כלל. ובג"כ לולב וגו' קשי' ליה מאי דפי' התמר הת"ת ונזכר ב' פעמים כנז' ולא פי' לולב ביסוד אתרוג מ' תלתא הדסים חג"ת. ולז"א שמוכרחים אנו לפרש תמר בת"ת שהוא עיקר הכל וכל האברים נטפלים אל השדרה וזו היא בחינת הת"ת בלולב לא בהדס שרומז בחי' אחרת אמצעית ומה דנפיק לבר צוואר הוא קו האמצעי הנאחז בראש בבינה טפח.

בגין לאשלמא כולא הענין שאין האדם מוליד בדומה אלא מצד חוט השדרה המושך הזרע דרך הצואר מהמוח והיינו שלימות לשמשא במ' כדקא חזי. ומפני שנרמז הייחוד הזה במעשה דהני זינין בעי בר נש לאתחזאה שהוא משנחו ומייחדו בייחוד הזה כנז' אמנם מהבינה ולמעלה סוד הראש איני נרמז לז"א לאתחזאה קמי קב"ה שהיא הבינה כי אינו נוטל אלא הספירות שהם מהמ' עד שמגיע לבינה דהיינו קמי קב"ה. עלין וטרפין דהני תמרים וגו' והם סוד המרכבות התחתונים והכל נרמז בסוד הייחוד דהיינו שמע באצילות בשכמל"ו בבריאה יצירה ששם הכינויים במקום גילוי הפעולות ולזה בסוד תמרים שהם שדרה לבד כדפי' ענין העלין וטרפין הם סוד המרכבות וז"ש אינון שאר חילין דאתאחדן באינון כינויים וגו' וא"ת מה לנו לייחד סוד אלו כאן שאין לנו עסק אלא במדות לזה אמר בגין דבעינן לתתא כגוונא דלעילא וכיון שההנהגה העליונה בכל המרכבות והמדות העליונות משתמשות בהם ראוי לכוללם בייחוד בסוד בשכמל"ו וכל זה הוכרח לדחוק משום שפירש שהלולב אינו אלא השדרה. לבדה והדס הגוף נשארו עליו לכך פירשם בשאר המרכבות כנז' וטעם צורך כל הפרטי הזה דלית לך מלה בעלמא דלא אית ליה דוגמא לעילא ולזה הלולב הזה דוגמתו למעלה וכן שאר מינים יש להם רוחניות ודוגמא למעלה שבנטילתם ונענועם אנו מנענעים רוחניותם ופועלים למעלה והטעם כגוונא דלעילא יש בחינות התפשטות המדות בבחינות הנז' הכי אית לתתא רמזם בצמחים הנז' וע"י כך אנו משלימין עניינם ורמזם ע"י צללי העליונים אשר בתחתונים כנז':

כתיב בסוכות וגו' להשלים בסוכה מה שאין הלולב משיג דהיינו מבינה ולמעלה וכדמסיק האי קרא על עלמ' עילאה אין צוואת בסוכות תשבו שבעת ימים לישר' אלא הכל בעולם העליון ומצוה לימים עליונים שישבו בסוכה העליונה וגם אינו ענין מתחדש מזמן לזמן שזהו סוד קשר וייחוד הבינה בספי' א"כ כד אתבריא עלמא אתמר האי קרא שאז באצילות הנמצאים העליונים נצטוו מסבתם העליונה בסוכות תשבו שבעת ימים ומציאות הענין כד שרא חכמתא היא החכמה לנפקא היינו תחילת גילויה ואצילותה מאתר דלא ידיע הוא הכתר ולא אתחזי אפי' ביצירה אמר יחזקאל וארא ואפול על פני במראה העשירית. כדין נפיק מהכתר חד משחתא הוא סוד קו המד' שהוא התפשטות אור א"ס למדוד המדות ולהאצילם והאי משחתא מרוב דבקות' למעל' אינה בעצם דבק' במדות אלא בטש מרחוק בחזק' וההיא חכמתא עילא' שהיא בתוך הכתר נציץ סוד התנוצצות ממנ' ולחוץ עד הגיע אל אצילות הבינ' וז"ש ואתפשט לכל סטרין ברזא דמשכנא עילא' היא הבינ' והיינו סוד ו' קצוות הנעלמות בחכמה שבאמצעיתא נאצלת הבינ' ת"ש לכל סטרין ברזא דמשכנא עילא' המתאצלת אל מקימ' ואח"כ הבינה מחמת מה שהחכמ' נתפשט' בתוכיות' בסטירין הנז' אפיק שית סטרין שהם ו' קצוות במקומם וכדין ההוא נציצו דמשחתא שהוא קו המד' הדבק במאציל נהיר לכלא מהכתר אל החכמה ומהחכמ' אל הבינ' ומהבינ' לו"ק ואמר בסוכות שהיא בינ' תשבו שבעת ימים שהם שבע ספי' שיהיו אלו הקצוות היוצאות מבינה לעולם דבקות בה כדי שבאמצעות' יהיו דבקי' בי והיינו סוד מאמר זה וצווי זה הנזכר

מאן סכת חסר וא"ו והיינו המ' נקבה אין וא"ו והיינו או' דא משכנא תתאה לשין שכינ' כי השכינה העליונ' בה דבקים הקצוות והיא שוכנת עליהם והם חפצים לידבק בה מפני שהם משתלמין בה ואינה חסרה וא"ו אמנם משכן התחתון היא שכינ' תתאה שוכנת בתחתונים איהי כעשישתא לאחזאה למט' כל נהורין וכדי שלא יסתלקו המאורות ממנה מפני שאין להם ממנ' תועלת כתועלת הבינה כנזכר לזה הטביע בהם קו המד' ורצ' בזה שלא יסתלקו המאורות ממנה וז"ש וכדין אמר היינו קו המד' כנזכר בסכות שהיא המ' חסד תשבו שבעת ימים בדי שתהיה עששית זו מגלה מציאותם למטה:

מאן שבעת ימים וגומר ירצה אל תחשוב שכמו שיש ב' פי' במלת סכות אם למקר' אם למסורת בינ' ומ' כך ישתנה פי' ז' ימים לפרכם או על ז' שבבינ' או על ז' שבמ' זה אינו אלא שבעת ימים לעולם פירושם א' דהיינו שבעת ימים מעלמא עילא' לעלמא תתא' והפי' בסוכת בסוכות הכא והכא תשבו שבעת ימים והיינו או' דכלהו קיימי בקיומא בבינ' לאנהרא למט' להאי סוכת שהיא בחינת המ' הגול' עמנו בגלות דהיינו סוכת דוד הנופלת ועכ"ז היא מתייחדת למעל' שהיא נקראת סוכת שלום שהיסוד מייחד אותה תמיד: ועוד פי' פי' ג' כפשוטו בסוכות תשבו ישראל וז"א ובעי עמא קדישא וגומר ליסב בסוד קשרה זו הנז' וז"ש ברזא דמהימנותא. הרי ג' בכתוב א' קשר ז' ימים בבינ' הב' קשרם והארתם במ' הג' יש' יעמדו בצל סוכה תחתונה זו ומשם יאירו עליו הז' ימים על ראשינו וג' עניינים אלו בבת אחת צוה הכתוב ואמר בסוכות וז"ש ומאן דיתיב בצלא דא של המ' יתיב באינון יומין עילאין תדע שכך הוא שכל שני ענייני' שני פירושי' הוציא הכתוב במלה אחת ואמר בסכת והטעם שהמ' ע"י קיבוץ ישראל בה היא נקשרת למעלה בז' ימים וז' ימים בבינ' והבינ' מאיר' בימים וימים במ' ואנו מסתופפים בצל שלשתם יחד שהם נקשרים בסבתינו ויחודינו וז"ש וע"ד כולהו בסוכה חד שלים הכל יחד נעשית סוכה אחת בלימה לאחזא' וגומר ולאגנא עליה כי בכל ימות השנ' שמירת קונו עליו. ותו כולהו איקרון סוכות בשלימו היינו שבערך בחינת ישראל הכל סוכת שלם ולזה באו' כל האזרח בישראל ישבו בסוכו' כתיב מלא אמנם היא סכה חסר' שהיא משפעת בחג הזה לע' אומות בסוד ע' פרים ואינה משפעת להם מצד מילוא' וז"ש וכד איהו חסר דא עלמא תתא' בהני יומין קדישין שהיא מקבלת להשפיע לע' ולכך היא סכה חסר' כנזכר והטעם שהיא זנה להם הוא כדי שלא יקטרגו חדוותא וזה שאמר בעוד דאיהי נטלא וגו' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. מאי טעמא בגין דשבקין ז' שנין וגומר זה תבין בסוד הנשמות הנז' פ' משפטים באורך כי בי"ג שנים הראשונים של האדם באין לו נשמ' ורוח ונפש מן בי"ע ולזה אין לו שום עונש בימים ההם לא בב"ד תחתון ולא בב"ד עליון. אך ביום י"ג בא לו נפש ממ' עצמה בסוד ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ונעשים נשמה רוח נפש הראשונים כסא אליו. ואז מתעכב בה עד שנת עשרים והם ז' שנין לרמוז לבת שבע ובאותם ז' שנים נשלם בהאי דרגא ולכך ב"ד דלתתא הם מענישין באותם ז' שנים שבין י"ג לעשרים אך המ' בעצמה למעלה אינה דנה אותו עד שיושלם בז' שערים שלה עד היותו בן עשרים ואז בא לו רוח מת"ת ואז מתחייב אפילו בדין המ' והנה מכיון שהאדם נכון וראוי ומזומן לכל נשמות הנז' לא מפני שלא נכנסו בו מחמת פשעיו וחטאיו לא ימנע לזה לקבל עונש כיון שהוא גרם שלא לקבלם ולכן מבן עשרים ולעילא אתענש אעפ"י שלא זכה לנפש ורוח דמ' ות"ת כי הוא הגורם: וענף עץ עבות תלתא וגומר מכאן נראה כי הדס שוטה אצלינו הוא הכשר באו' חד עלה בחד סטרא וחד בחד סטרא וחד דשליט עלייהו כנגד הת"ת ועיין בזה כי נראה שאדרב' הוא חשוב: ומה דנפק לבר טפח וגומר נראה שצריך שיהיה עודף הלולב טפח א' על שיעור ההדס והערבה. וצ"ע אם הוא למעלה או למט'. ובעו יש' לאתאחדא ברזא דא דמהימנותא וגומר נראה שצריך ליטול הלולב בתוך הסוכה עכ"ל: