אור החמה על ספר הזהר ב:שסו

מ"ט בגין יקרא וגומר יר' אף אם ישראל אינם נאחזים בהם שאינם אוכלים אותו סוף סוף לא יראה בגין יקרא דמצה מטרוניתא וא"כ כ"ש וכ"ש בגין יקרא דנהמא עילאה ביום שבועות שהיה ראוי שיהי' ביטול החמץ ולא עוד אלא שמתקרב בקרבן והיינו ותו דקרבנא וגומר ולא עוד אלא שעתה הוא מבוטל והממליך עושה רעה יותר ויותר וז"ש ותו דהשתא ביומא דא וגומר א"כ מעצמו מבוטל ואנו מעוררים אותו באכילתינו וקרבנותינו:

למלכא וגומר דרך כלל שלחם חמץ אינו תלוי איסורו אלא בזמן שהוא מזיק ומעורר החצונים ובפסח שיש חולי יעורר חולאים וצריך ליבדל אמנם בשאר הימים אינו מזיק אכילתו למה יאסר ואם אחר הפסח מפני שאכל המצה מותר ואינו מזיק א"כ כ"ש ביום שבועות שאינו מזיק כל עיקר מפני שהם שתי רפואות אמנם טעם קרבנו ממש לבטולו כדמפרש ואזיל וז"ש ומקרבין וגו':

וחמץ אתוקד' וגו' הענין שע"י ייחוד תורה ומצה שהם תרי לחמים והיינו שתי הלחם יחוד ת"ת ומ' מצה ומן והיו חמץ לומר לך נתבטל חמוצו ומתקרב שישרף ממנו קושיו ויהיה כולו מצה ולא שנשרף ממש שאין קרב על גבי המזבח אלא ברמז רומז ביטולו וכאן אינו מזיק אלא עונה בעל כרחו אמן והוא נטהר וז"ש דלא יכיל לשלטאה וגומר:

תרין סטרין ת"ת ומ' מיוחדים תור' ומצוה אין מקום לבעל דין לחלוק ודאי ולזה אלו הם הקדמה ליום ראש השנה.

ושבקו לאסוותא ברוחניות ורמז המן והמצה ת"ת ומ' ורמז החמץ שהוא יצה"ר נדבקו והגבירו כח המלשין הוא החמץ הוא שטן וגומר והיינו אוכלים לחם חמץ נהנים מיצה"ר ותאוותיו ומה שלא נאסר החמץ ביום ר"ה לז"א שאין דוחין אותו משום דקונו קריב ליה השתא דהיינו דקיימא מקטרגא וקב"ה יתיב בדינא ואין לאוסרו כעת אלא מי שנשמר בזמנו לכל השנה נשמר עתה בעת שחותם פי שטן ולא ישטין: ומגו ההוא נהמא הוו ידעין וגומר שאחר שהמאכל היה נשפע מן הת"ת ותורה מן הת"ת היה רוחניות נקיה בשכל להשכיל סתרי תורה:

ר"ש ור' אלעזר בריה וגומר במטול במשא. קופטרך כדרך קשירת המשאות נראה שאתה בא מן הדרך. צלא דקב"ה צל סוכה. חדתין חדושי תורה. עתיקין נעלמים מעתיק יומין. דנטעתין בסוד לנטוע שמים וגומר שפי' פ' בראשית ובזה הכיר הזקן חכמת ר"ש ואמר בשאלתא דא ידענא וגומר ור"ש הכיר חכמה בזקן באו' צלא דקב"ה שזה סוד הסוכה ועוד פרישי מדברא הוא מדת חסידות עוסקי תורה: נחש ושרף וגומר ד' קליפות שהם עון משחית וגומר ומשכנם בכל המדברות והשממה חלקם ודאי. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא וגומר צ"ע כי הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות ריש פ' י"ב אמר ששתי הלחם הם חמץ נאכלים ואינן קריבין על המזבח וכן כתב בהלכות תמידין ומוספין פרק ח' וכאן נראה שהם ג' שתים של מצה וא' של חמץ וג"כ נראה מכאן ששורפין אותן על גבי המזבח ואף אם נדחוק עצמינו ולומר דפליג אתלמודא דידן הרי מקרא מלא הוא כי כל שאומר וכל דבש לא תקריבו וגומר אך הנלע"ד ליישב כל זה נקשר אל מה שקדם תחלה דתרי נהמי אכלו ישראל א' היה מצה שהיא במ' והב' הוא המן שאכלו מן השמים שהוא הת"ת והיה להם תחלה אכילת לחם חמץ הנאסר להם בצאתם ממצרי' הרי ג' לחמים חמץ מצה מן. ואמ' עתה בשבועות היו מקריבין לחם חמץ אמנם היה הטעם כי הלא היו מתקרבין עתה תרין נהמין אחרנין הם מצ"ת הפסח ומ"ן דשבועות ואלו הם הב' נהמין אחרנין והחמץ היה נשרף בתוכם כי הלא ביום שבועות אז מתעוררין ב' נהמין מ"ן ומצ"ה מ' ות"ת תור' שבכתב ושבעל פה אש ניתנו באש כנודע ואז לחם חמץ הם הקליפות הוו מתוקדאן על המזבח העליון השורף ומכלה כל הקליפות. אמנם אין הדברים כפשטן שהיו שורפין אותם למט' רק הכוונה על הרמז שם למעל'. וזהו דמסיק ואמר ואלמלא נטרו ישו' נהרין סטרין דנהמי אלן וגומר עכ"ל: