אור החמה על ספר הזהר ב:שסה

אנן עבדין חושבנא בקיומא הענין שכל ענייני עלמא דדכורא הוא מעומד והטעם כדפירש כי העמידה הוא מקשר הגוף עם הירכים דהיינו הת"ת על הנצח והוד על קיומו אמנם מיושב יורד למטה והוא משפיל הגוף והוא בנקבה והעד לא אוכל לעמוד מפניך כי דרך נשים לי נוקבא אורחתא למיתב וא"כ ספירה מעומד מורה היותו בזכר כדפי' שהיא מסתלקת למעלה להתקדש מן הזכר כאשר יתבאר: ועוד בגין שבהא כלומר בזולת מה שירמוז מציאות העמידה אל הזכר בדמיון הגוף על הירכין כנזכר יש סתם טעם נאות בגין שבחא דעלמא עילא' והיינו שעומדין בפני ת"ח ובפני ס"ת שהוא סוד הת"ת וראוי לעמוד מפני כבודם. נשים פטורות שאינם יכולות להכלל בזכר.

בגין דרזא דברית עם היות שהכוונ' להמשיכו למטה בנקבה כגוונא דהכא דכתיב את פני האדון עכ"ז כיון שעולה בזכר אין לנקב' חלק בוכלל וז"ש ובגין דקיימא רזא לעילא אפי' שהוא נוגע בנקבה עכ"ז כיון שעולה אל מקום הזכר נשים לא מחייבן.

דבכל שבעת יומין מאלין יומין עילאין שהם ימי ספירה א' מהזכר נטלא קדושה מ' ומתאחדת באלין תתאי שהם שבע היכלות שהיא עליהם נקראת שבוע מפני שהיא נקשרת ומתתקנת עליהם א"כ נוטלת קדושה ומתקדשת בכל שבעה יומין עליונים והם ז' שבועות שהיא שבוע מתקדשת ז"פ בשבעה פעמים ז' ימים עליונים ומקדשת ז' נערותיה כנזכר וז"ש וכן בכל שבעה ושבע' מאינון חמשין יומין שהוא לעלות עד הבינה שאין הבינה בכלל שבועות ולכך אין יום החמשים נמנה

וכד אתקדשו בהו כבר כולם וביתא המ' שלא נשלם תקונה עד עתה כנזכר לאתחברא אתתא למעל' בבעלה לא למעל' בפסח אלא למטה בסוד זכור כדין איקרי המ' חג שבועות מאינון נוקבי כי שבועות בנקבה וא"כ נמצא רגל זה למט' לזה אמר ?דשאנו עלייהו אינון יומין עילאין אם כן אף אם שבועות לישנא דנוקבא דכורא תמן דהיינו דשארו עלייהו אינון יומין עילאין שא"א להיותם שבועות אלא עם יומין עילאין וזה שאמר דאתקדשו בהו והם קשורים עליונים בתחתוני':

בשבועותיכם אינון דילכון היאך הוא כי בשלמא בעליונים ניחא דשרו עלן אלא בתחתונים אדרבא מסתלקת למעלה בז"א בגין דהכי נמי מתקדשין וגומר בבחינה שאנו חברים להתקדש קאמר שבועותיכם. וע"ד שפירש ישראל מתקדשין עמהם כד מטון בקדושתם ליום הנ' שהוא בסוד הת"ת בסוד הדעת הכולל ז' ספי' דהיינו תורה במ"ט פנים שהיא מאירה בז' ספי' ז"פ אפיק אורייתא לישואל ממש באותו כללות ואילו היה ייחוד עליון לבד לא היה מוציא תורה אלא שישראל מתקדשים כדפי':

ר' אלעזר פתח ואמר גם צפור וגומר ודא אורייתא נשמר שלא נאמר כמשמעו חירות על הלוחות הלוחות ראשונות בעצמם היו חירות לז"א ודא אורייתא החירות בעצמו היא התור' שהיא על הלוחות לא על הלוחות משום דהא מה דאפיק יומא דא עילאה שהיא יום נ' אקרי חירו ולוחות לא נתנו ביום נ' אלא אח"כ ותורה עצמה ניתנה ביום נ' אקרי חירו כאו' וקראתם דרור ואיהו חירו דכלא כל מקום שימצא חירות משם הוא נשפע א"כ לוחות שבהם חירות משם נשפע והיינו תורה ולא לוחות כנזכר שאין חירות במ' כדמסיק אלא מצד הבינה ודמיונה כיצד האי יומא חירו עילאה שהוא החירות הגמור ויש חירות שאינו גמור דהיינו המ' וז"ש בגין דאית וגומר והיינו מצד דמיון המ' עם הבינה והיינו ה' עילאה ה' תתאה וכל ה' מורה נחת רוח וחירות והיינו חירו עילאה חירו תתאה שמטה ויובל כחדא אינון:

תרי נהמי היינו שנאחזו בשני מדות בראשונה נאחזו במ' ואכלו מצה וממנה אכלו במדבר כמה סעודות כל זמן שליטתה רוב נ' יום בכולם וכשהגיע זמן שליטת הת"ת נתן להם מזון מהת"ת ועם שלא היה ממש בשבועות:

וע"ד קרבנא וגומר הענין שהם שני קרבנות לחם הא' עומר כנגד הלחם שישראל אוכלים בפסח וכנגד לחם שהם אוכלים בשבועות הם מקריבין לחם תנופה והוא העיקר ושאר קרבנות היום טפלים כאו' והקרבתם על הלחם:

דדא איהו נהמא וגומר מ פרש טעמ' דתרי נהמי הוו המ' מצה ונעשה מצוה וכן הוא מעשהו ואכילתו מצוה וע"י הלחם הזה נכנסו ישראל לעבודתו ולאמונה האלהית כאומ' ויאמינו בה' שהמצה סגולתה לעול מצות ועול מלכות שמים וכן ע"י המן סגולתו לעול תורה להשכיל בה ולהבין לפתוח הלב וז"ש דדא איהו נהמא דאחכמו וגומר ואפשר דהיינו תנופה תנ"ו פ"ה דהיינו עסק התורה שכולה בפה. חמץ ומחמצת סמא"ל ולילי"ת מצה מלכות מהרמ"ק זלה"ה: