אור החמה על ספר הזהר ב:שלו

ואי אכתיב בשמא וגו' וקשה ה' של האל שהיא הבינה ובאה נגלית אמנם זו אינה פעולה שנאמר פעולותיה נגלות אלא הוא שם שמורה שספירה זו נאצלה ממקור ובשם שאינו פעולה תבא היא לרמוז שהיא נסתרת ומתלבשת בשם קדוש.

והכא דאיהו באורח סתים יר' בענין לחם מן הארץ אין ספק שהבינ' היא משתתפת בפעולה זו אמנם אינה פועלת להדיא אלא באורח סתים לכך באה המלה באות ה' להורות על רזא דעלמא תתאה כיון שהיא עקרית ונגלית בפעולה. ואית מגיהין באתגליא ואין ראוי להגיה. כיון דמברך בר נש דמזכיר השכינה בסוד המוליא. שכינתא אתיא קמיה והוא עומד לפני השכינה לאכול לחם. ומה דאמר ואכלת לפני ה' אלדי"ך ה' ת"ת אלדי"ך מ' היינו ע"י דברי תורה לא ע"י האכילה. דהכי אצטריך לעסוק בתורה כיון ששכינה לפניו לחברה עם הת"ת לקיים זה השלחן מלכות אשר לפני ה' ת"ת. והואיל וקאים בר נש קמי מאריה צריך לעשות תקון לשכינה למיחן למסכני כי בזה מתקן השכינה ואחר שני תקונים אלו תורה לת"ת וצדקה למ' צריך לתקן שלא יכנס החצון דהיינו אכילת בלענות שהוא מצד החיצון שאין שם ברכה ולא שבע וכיוצא בזה שלא יתעסק בדברים בטלים שהם סוד החצונים הבטלנים ואצטריך לאתעסקא במילין דאורייתא היינו אחר שושט נטל פתחו יפתח קנה פתחו והיינו על פתוריה. תקפא למאריה הייחוד כנז'. אחר שפי' ואכלת לפני ה' אלדי"ך חזר לפרש ושמחת לפני ה' אלדי"ך היינו המשכת כח הבינה למטה שהיא מברכת אל המ' הנק' כוס של ברכה ולזה צריך לברכה זו לאומרה בשמחה והיינו למחדי באמיתות בלבו ולאחזאה חדוה מן השפה ולחוץ. ולא עציבו שלא יהיה חלק לחצוני בברכה זו: כיון דנטיל בר נש וגומר יר' כי עד עתה היתה השכינה לפניו ואחר התקונים הנז' קאים על גבי' כענין אברהם ויעל מעליו אלדי"ם ואין שכינה שוכנת על האדם אלא על כסה"כ וציצית כסה"כ לכך יעטיף רישיה בחדוה.

ולברכא על הכוס במותב תלתא היינו שלמות המרכבה כוס מ' שלשה חג"ת והכוונ' מתעטף להקביל כסא עליון בינה הרוכב על ד' אלו חגת"ם.

דא אציטריך רעותא אחר שתקן ועלה עד הבינה באו' נברך ישי' כוונתו נגד הכתר הנמשך ע"י החכמה על הבינה על חג"ת על הכוס הנקשר בחסד בימין החשוב מן הג'. איהו באורח סתים נברך שאכלנו ולא אמר ברוך אתה ברכו את ה' וגומר אלא סתם ואפי' העשרה שאו' נברך אלדינ"ו סוף סוף סתים איהו שאכלנו משלו דרך רמז למעלה ובטובו ולא מטובו בטובו משמע בעצם הטוב שהיא חסד. מטובו משמע הנמשך מהטוב דהיינו היסוד חסד תחתון נמשך מהעליון וטעם בטובו משום דבההוא טוב מדת החסד אתבני עלמא אמרתי עולם חסד יבנה וביה אתזן דהיינו קיומו והיינו הזן את העולם בחסד. כד כליל כלא בגויה מצד שהוא מקפיד על הרשעים אמנם חסד הוא יותר רחמים מטוב ולא חייש ולזה דוד שאל אך טוב וחסד בין אם אהיה צדיק ויהי' טוב לפרטים בין אם לא יהי' צדיק ויהי' מדת חסד לרשעים ולטובי'. ואפשר לפרש שהחסד בבחינת קיבוץ השפע בו נק' טוב ובחי' השפעתם למטה נק' חסד.

דא אקרי ברכת הימין ברכה ראשונה מארבע ברכות היא בחסד שמאלא לאו איהו שלא תפרש ברכת נודה בגבורה כ"א בסיוע הכוס יש קפידה בברכה עצמה לא כ"ש אלא בברכה שניה במ' דכיון דבירך ברכת הימין אצטרך לדבקא וגומר שעל שם עלייתה למעלה נק' ארץ החיים העליונים. לאתזנא מתמן ולפרנסה דהיינו כדי כל צרכה מצד עצמה. ומצד התחתונים למיהב מזונא לכלא שתהי' נפתחת בפתיחת הימין ברית יסוד. תור' ת"ת בריתך שחתמת בבשרינו במ' בשר ודאי ושם נחתם היסוד תורתך ת"ת שלמדתנו על שני למודי ה' לאחזאה דבההוא טוב אתזן סוד הייחוד מזון המ' בחסד ולזה הזכיר כלי הייחוד שהם ברית ותורה כנודע. דנשים פטורות מדאורייתא ואינם יכולות לאפקא ידי חובא אנשים והטעם שהייחוד הוא ברית ותורה ולית בהו תורה וברית ואין ייחודם שלם והאיש ייחודו שלם: על הארץ ועל המזון חסד ומ' יחד בתחלת הברכה היתה סמוכה לה והיינו דביקותא כחדא אמנם אחר שאמרנו ברית ותורה נקשרו ונכללו וז"ש כליל דא בדא:

אתפשטותא דטוב אחר שהכריח הברכה במ' כנז' שב לתקן מה נראה שהיא בהוד שפותח בנודה וכן אנו אומרים בה על הכל אנו מודים וכל דיני ברכת מודים יש לה לז"א שהודאה בימין וז"ש אתפשטותא דטוב איהו הודאה דאקרי חסד והיינו במה שמתפשט למטה כנז' כי כל עצמה של הודאה היא להודות להקב"ה על הטוב והחסד המושפע אלינו וז"ש ועל דא איהו נודה לך על כך ועל כך וגו' דאתעבידו מסטרא דטוב המתפשט ונעשה חסד בהגיעו להוד ולפי זה התפשטות החסד הוא הוד והוד הוא ימנית וקשה והא כתיב נעימות בימינך נצח לאו הכי אלא כל חד וחד אחזי על ההוא אתר דנפק מיניה כי הוד מורה על ההודאה על התפשטות החסד כאו' הודו לה' כי טוב ונצח מורה על נצחון בגבורת המלחמה ה' איש מלחמה מתרגמינן מארי נצחן קרביא ואיתימא פסוק נעימות בימינך נצח הא כתיב נעימות ומלת נעימות מורה על השמאל והראיה דכתיב נעים זמירות ישראל מצד זמר הלוים השמאליים וה"ק נעימות ומדות השמאליות נקשרות בימינך הם נצח מדות הדין וז"ש וכל שמאלא אתכליל ברזא דימינא כי כל מסובב מושרש בסבתו א"כ נעימות בימין כנזכר כי הקב"ה החליף מדותיו כדי למזג המדות שהגבורה תשפיע להוד ענף החסד שאפי' שתשפיע דין ההוד בחסדיה יוכל להפכם ולמזגם וכן הנצח יתמתק בהשפעת החסד ולזה גוון נצח עיקרו אודם נוטה ללובן והוד עיקרו לובן נוטה לאודם מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דכתיב המוציא במספר צבאם וגומר נמצא כתוב בזוהר הרי"א ז"ל מבחוץ וז"ל צ"ע בס' בראשית דף ב' א' דהתם קאמר דהוי המוציא במספר מעלמא עילא' ההוא דלית דכוותיה ע"כ. ואי אכתיב בשמא איהו בה' וגומר גם תמצא כתוב בזוהר הרי"א זלה"ה כתוב מבחוץ וז"ל פי' יש הפרש בין כשמזכיר שם פעול' ולא נזכר שם פועלה ובין כשמזכיר שם פועלה כי כשמזכיר את הפעולה לבד וכתוב בה' מורה על הפועל הנגלה שהוא עולם התחתון. אבל כשמזכיר שם הפועל כגון האל הגדול שהוא בחסד וכן הגבור בגבורה וכתוב בה' מורה על חסד או גבורה שמשפיע בעולם התחתון שהוא המ' וז"ש איהו בה' אבל כשלא נזכר ע"י מי נעשית פעולה זו וזהו באורח סתים הוא מרזא דעלמא תתאה עצמו לבד. א"נ אורח לצדיק יקרא אורח סתים וכשמשפיע בה ופועלת על ידו אינו נזכר ההוא כי הכל בכל וזהו רזא דעלמא תתאה נכנס בה דרך נקודת ציון והוא המוציא לחם כד"א מאשר שמנה לחמו כנ"ל. ובס' בראשית דף י"ק א' קאמר וביה אתכסיין כולהו באורח סתים ע"כ:

במותב תלתא נברך הפך מנהגינו שאין אומרים אותו אלא העונים אמנם במדרש הנעלם של רות נראה שאין צריך לומר כן כ"א העונים כי הביא המעשה הזה עצמו שם בדף כ"ה א' ולכן אפשר כי כאן הוא חסר וצריך להגיהו משם. ובטובו ולא מטובו פי' ובטובו הוא יסוד דרגא תתא' דאתי מצד הטוב העליון והוא החסד ולכן צריך לומר ובטובו. ונלע"ד דמהאי טעמא אין לו' ובטובו הגדול כי גדול שייך בחסד ולא ביסוד רק ובטובו חיינו וכן הוא הסדר בכאן. טוב איהו כד כליל כלא בגויה ולהכי אות ט' איהי כזה #ט כפולה ונכפפת בתוכה להורות כי כל טוב' גניז בגוה. שמאלא לאו איהו בברכת מזונא ומטעם זה נ"ל שאין לומר בחן הרומז לשמאלא כי זו היא ברכת ימין ולא אית בה שמאלא כלל.

אוליפנא דנשים וגו' קשה דמשנה שלימ' היא נשים חייבות בברכת המזון וי"ל אם תעיין במדרש רות הנעלם דף כ"ה ע"ב תבין כי אין או' פטורות מלברך הן עצמן כי זה פשיטא שהם חייבות אך הענין כי הן יש להן צד פיטור בברכת המזון והוא כי אינם מוציאות לאנשים בברכתם וזהו הפיטור שבהם כפי מה שנראה משם שמדבר בזה המעשה עצמו וכן אם תדקדק כאן תבין אותו במ"ש מכאן אוליפנא דנשים פטורות וגו' לאפקא להון ידי חובה ר"ל להוציא האנשים הנ"ל שאומרים ועל בריתך שחתמת בבשרינו ולכן הנשים רק' פטורות לענין זה שאינן מוציאות לאנשים עכ"ל. וע' בס' אוד הגנוז בס"ד: