אור החמה על ספר הזהר ב:של

זכאה חולקיה דההוא בר נש וגומר שהוא מזדווג עם השכינה ובוכה בתפלתו עמה לא לצורך עצמו זה מעלתו גדולה. כגוונא דא וגומר על הדרך הזה ממש הוא תענית בשבת כי שבת הוא סוד הבינה שהיא שמחה ואין בה יגון וזה נעצב אל גזרתו שנגזר עליו בב"ד העליון והוא מתענ' ונעצב אפי' ביום שבת בבא יום המנוח' לפקוד בעלי שלחן המלך והם ישראל השמחים ביום שבת ופוגע בזה שהוא עצב שואל עליו על מה זה נעצב בשמחת המלך אז בשבת שלטא ההוא רקיעא שהיא הבינה.

אפיק לההוא בר נש מההוא עונשא והטעם שהעונש נגזר עליו מבין ז' ספי' ב"ד של ע' והבינה בה ביטול הדינים ואז משפיע רחמים בשבע ספי' ומהפכן מדין לרחמים וגזר עונשו מתתקן ומתבטל גזרתו:

סולו הבו יקר מלשון סלסליה ותרוממך והוא לשון רוממות ורוממותה הוא בהמשיך לה אור החכמה וז"ש הבו יקר מחכמה לקשרם מזו לזו: לההוא דרכיב בערבות בענין שאין עצבות לפניו דאיהו חדוה שאין העצבות עולה למקום גבוה:

רקיע דעל גבי חיוותא שכולם יחד תחתיו נקשרים. בי"ה שמו הענין שהחכמה נקראת י"ה דהיינו י' חכמה וכוללת ה' בינה בתוכה והיינו בי"ה שהיא החכמה שם נכלל שמו של הבינה שהיא ה' וז"ש דהא בההוא אתר שהיא חכמה שמא דא של הבינה אתכליל כנזכר והענין לפי שאמר סולו לרוכב והוא נעלם ואיך אפשר לסלסלו לזה פי' ואמר בי"ה שמו ע"י שם י"ה שהיא החכמה אתם יכולים לסלסלו שתקשרוהו שם כנזכר:

ור' אלעזר הקשה לדברי ר' יוסי לדבריך על ערבות הי' לו לומר בי"ה הוא מ"ל. אלא האי קרא על סתים וגו' על הכתר הדבוק בא"ס עתיקא וגומר וסוד הזקנה והקדמות ולובן השער ברחמים והכתר עתיקא דעתיקין ח"ב יר' רחמי הרחמים והכולל אותם דהוא רוכב על הת"ת כדמסיק: ואי תימא יר' ואי ס"ד דאיהו הכתר אתיא ומתפשט שכל התפשטות מושך גילוי ורכיב ביה שכיון שרוכב בו צריך שיתגלה על ידו וז"א אע"ג דסתים איהו מצד עצמו עתה שהוא הכתר בת"ת באתר דקיימא לאתגליא ויתגלה צד מה לזה נשמר הכתוב ואמר סולו כלו' תנו לו מעלת רוממותיו וסתימתו ואל תחשבו שיתגלה עם שהוא רוכב בערבות שעכ"ז איהו עתיק דכל עתיקין סתימא דכל סתימין דלא ידיע והטעם מפני שאיהו רוכב בערבות בי"ה דהיינו חכמה שהוא הספי' הראשונ' הנאצלת מהכתר וז"ש דאיהו קדמא' דנפיק מיניה ומה רוכב על ערבות בי"ה ר"ל בחכמה וחכמה זו הוא שמו של הכתר וז"ש ודא איהו שמיה מההוא סתימא' דלא ידיע שמיה מצד עצמו ונקרא שמו בשם הנאצל ממנו מפני שהוא כסא ולבוש אליו וז"ש שמיה דיליה איהו י"ה: לאו דאיהו הוא יר' לא שהחכמה הוא הכתר אלא איהו ר"ל הכתר הוא החכמה ר"ל שהיא חלק מהכתר ושורשה בו נעלם. וז"ש אלא איהו הכתר הוא החכמ' בגין ההוא פרוכתא דאתפרסא מפני שהוא מסך מבדיל בין הכתר לכל תיקונין עילאין כדי שלא יהיה לשום נמצא השגה בו כלל. אבל האי פרוכתא שהיא החכמ' איהו שמו כנודע שאין הכתר נק' בשום שם והחכמה מרכבה לכתר ולא אתידע והיינו רוכב בערבות ת"ת במרכבתו דהיינו החכמ' בי"ה שמו. ודא איהו שמו הגדול שם י"ה ולא ח"ו חצי שם יהו"ד דאע"ג דאית ביה תוספת אתוון ו"ה לאו איהו גדול כחכמה סוד שרשי הספי' הנעלמות.

וע"ד בהאי שמא אנן מפקי אמן שפי' הוא התפשטות מהכתר לחכמה ומחכמ' לבינ' ומבינה לכל הספירות. דאיהו מיניה מלת אמן יוצא משם זה ומכחו מתפשט וז"ש בהאי אזלא אמן בכל זמנא בין בברכות בין בקדיש וכיוצא ושמא אחרא יהו"ד לאו הכי שאינו מורה על קשר הכתר בחכמה וחכמ' בכל הספי'. יהא שמיה רבא מברך היינו ממש לרוכב בערבות בי"ה שמו שהוא שמו הגדול כנז' ובהיות שם זה מברך ומתוקן כולא איהו בשלימו שבו כל שרשי הספי' והבינה מתפשטת וכל עלמין בחדו:

בהאי שמא כלילן עילאין הספירות ותתאין הנמצאים כולם ומכח שם זה שבו כלול כל הנמצאים כנזכר בכחו נחקקים בפקודי דאורייתא הכוללות כל רזין עילאין זכור עלמא דדכורא בסוד עשה ותתאין עלמא דנוקבא בסוד שמור לתתא: וכולהו פקודין וגומר פי' דהיינו או' ועלזו לפניו דהיינו במעשה המצות וקא מפרש ואזיל היאך בענין המצות כלול הכל שאין מצוה חוץ מתיקון עליון ואין תיקון עליון שלא יהיה כלול במצוה וז"ש וכלהו פקודין כלהו שייפין ואברין לאתחזאה בהו וגומר והרוצה לעמוד על סוד האלוה כל מה שאפשר יתבונן במצות בכלל ופרט.

מאי דלא ישגח ויסתכל ברזא דפקודי וגומר ואינו נותן לב להשכיל בסוד המצות אי אפשר לידע סוד שיעור קומה והייחוד. ואע"ג דאית שייפין דאינון רברבין כגון ג' ראשונות שא"א לעמוד על סודם עכ"ז מה שאפשר להשיג מתוך מעשה המצות יושג ומי שלא ישים לבו לא יעמוד על סוד שייפין דגופא ירצה צורת האדם הם נעשים בצלם ודמות וכלהו מתתקנן על רזא דפקודי אוריי' שהם סוד אברי הצורה העליונה ואע"ג דאית שייפין דאינון רברבין ועילאין כגון גולגלת הראש והשדרה קני הזרועות והשוקין וכיוצא שהם רוב בנין ויש קטנים בלתי נראים ובלתי בונים בנין גדול עכ"ז ע"י כולם משתלמת הצורה העליונ' אשר באדם ואם יחסר לו אפי' אבר קטן מגופו נקרא בעל מום ר"ל דחוי מהצורה העליונ' ומום שהוא החיצון בו:

כ"ש וכ"ש ההוא דגרע אפי' פקודא וגומר שעובר על לא תעשה או שביטל עשה שלא רצה לקיימו וכיוצא ודאי אטיל מומא באתר דלא אצטריך שעמש מחסר הצור' העליונ' אותו הפרק העליון והיינו שהוא פוגם האבר ההוא עד שיקבל עונשו ויסיר הפגם והדין משם בסוד תשובתו:

ת"ח מה כתיב ויקח ה' אלדי"ם הצורה העליונה מכל הצורות. את האדם הצורה התחתונה הקטנה מכל הצורות ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה הרי הצורה האמצעית שהם המצות כדמסיק אלו קרבנין היינו ממש קרבן לה' קשר האברים העליונים בסוד הקרבן אמנם בדרך כלל רזי פקודי אורייתא אלין רמ"ח שייפין עילאין שם באצילות. ולשמרה אלין שס"ה שייפין תתאין בסוד בי"ע:

זכאה איהו מאן דזכי לאשלמא שישמור כל מצות התורה גרים לאשלמא רוחיה ונשמתיה שכל א' וא' יש בו רמ"ח אברים וצורה עליונה ומפני שיקשה היאך אפשר שיקיימן כולם והרי יש מצות יבום וחליצה וגרושין וכיוצא וחטאות ואשמות ופר העלם דבר וכיוצא וכמה מצות תלוייות בכהנים ובמלך וכיוצא לז"א אורייתא מזכא ליה לבר נש לאחסנא תרין עלמין יר' שהצורה העליונ' תשתלם ג"כ בעסק התורה והמצוה לבד ולא יאמר אדם א"כ אלך לי לעסק התורה ואניח חלק המעשה שאינו כן כי המצות שאפש' לקיימן טוב קיומן מעסק התורה וז"ש אי בהשתדלותא הכי כ"ש וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. רקיעא דע"ג חיותא וגומר הענין כי הבינה אתקרי בי"ה משום דכליל האי שמא בהאי אתר כי בחכמ' היא יו"ד ובבינה אית תרוייהו י"ה אבל ר' אלעזר חולק עליו כי א"כ היה ל"ל רוכב על ערבות ולא בערבו' כי בערבו' ר"ל באמצעו' ערבות לא עליו וכן או' בי"ה שמו כי היל"ל ביה הוא אבל הוא עתיקא וגומר ואו' ואי תימא וגומר ר"ל אל יקשה בעיניך כי אם הא"ס הוא סתום לגמרי היאך מתגלה אח"כ לתתא ותירץ כי הוא אינו מתגלה רק שמו הוא המתגלה אבל הוא עצמו אין בו שום גילוי אבל כיון ששמו מתגלה כאלו הוא ממש. והנה ערבות הוא הת"ת רקיע שביעי וע"י שמו שהוא י"ה שהוא החכמ' הרוכב על ערבות והרי הוא כאלו הא"ס רוכב עליו אע"ג דאית ביה תוספת אתוון פי' כי כל מה שיש מיעוט אותיות מורה על התעלמות יותר ומעלה גדולה. שמו הגדול י"ה ושמא דלא איהו וגו' יהו"ד כללא דעלמא דדכורא לעילא רמ"ח זכור ביו"ד. דנוקבא לתתא שס"ה שמור ה"א: עכ"ל: