אור החמה על ספר הזהר ב:שכח

דקב"ה אתי לבי כנישתא הענין כי השכינה שורה על ישר' בבית הכנסת והיא מתתקנת ומתקשטת עליהם כי עשרה המקדימין בשעת התפלה בזולת שמעבירים הכעס הם מרכבה שלימה לפרקי השכינה והם מרכבה לעשר ספירותיה. השאר הם נכללים באברי הקדושה שהשכינה שורה עליהם אמנם אינם במדרגת הי' האברים הראשיים הכוללים כל רמ"ח פרטיים:

וכד קב"ה אקדים ועמא לא אתיין היינו כשהגיע עונת התפלה ולא נמצא שם אפי' א' שמעביר כעסו. כדין כל ההיא שולטנותא היינו תקוני שכינה שזכרנו וכל אינון משריין שגם הם מתתקני' והם נעשים חברים ליש' בשבח ולזה באפס לאם מחתת רזון אתברו מההוא עלויא שאינם מתרוממין שם אותם המתתקנים עם ישראל בתיקוניה דההוא מלך:

מ"ט בגין וגו' קשיא ליה טובא חדא כמו שאמ' הדרת מלך היל"ל לא הדרת רזון ועוד למה אמר רזון והכא מלך ועוד למה אמר רב עם והכא אפס לאם לא רב עם היל"ל. ומתרץ ואזיל ולראשונה דהכא נקט הדרת והכא מחתת אמר בגין דבההיא שעתא דישראל לתתא קא מסדרי צלותיהון ובעותיהון שע"י הוא קשר ההיכלות ואחיזת החיילים יחד להכלל כל א' וא' בחבירו להכלל בייחוד העליון ולז"א כל אינון משיריין עילאין מסדרין שבחין שע"י השיר נכלל תחתון בעליון וז"ש ומתתקני בההוא תקונא קדישא המתתקן ומתסדר למעלה בסוד התפלה. וא"ת למה לא ישבחו הם לעצמם ולא יתבטלו בביטול העצלנים לזה אמר בגין דמשריין עילאין אינו בידם לשורר ולהכלל ולהתקן הם מעצמם אלא כולהו חברים אינון בישר' לתתא לשבחא לקב"ה כחדא ולמהוי סלוקא דמלכא קדישא עילא ותתא כחדא ובהבטל אלו ח"ו מתבטלין אלו:

וכד אינון אזדמנן להתקשט ומתחילין להתעורר ויש' לתתא לא אתיין או שבאים שלא בזמנו וכבר נתייחד הייחוד העליון בבואם להתייחד אז כולהו משיריין קדישין דשולטנותא עילאה ממש בעלי ההיכלות אתבדרו מתיקוניהון אשר התחילו להתקן כנז' והטעם דלא יכלין וגו' כנז' א"כ לז"א מחתת רזון שיחתו וירדו ויתפזרו ממעלתן והטעם שאין ייחוד למעלה אם לא יתקשרו מלמטה עם ישר' בעולם הזה כנז' וע"ד מחתת רזון יחתו וירדו. ומאי דלא אמ' מחתת מלך דמה למלך בזה כי הוא יתייחד בערך המדות למעלה בעצמו: ולג' שאמר ובאפס לאם תירץ [דלא] אמר ובאפס רב עם משום ואפי' לא אסגיאו בבי כנישתא אלא. עשרה משיריין עילאין אזדמנון וגו' ולא יחסר הקשר והייחוד ולזה אין מחתת רזון אלא דוקא באפס לאם שהם עשרה אבל כשהם עשרה עם היות שאינם הדרת מלך אינם מחתת רזון והטעם בגין דכל תיקוני ההוא מלך שהיא המ' איהו בעשרה שהם סוד עשרה הראשונים כנז' והיינו טעם דנקט עם ברישא ובסיפא לאם כי עם מורה על הריבוי כנז' ולאם הם עשרה לבד שא"א פחות ממנו כנז':

ת"ח במשכן כתיב ראיה שבעשיה לא יגרע התיקון העליון שהרי במשכן כתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות ואם היה התיקון צריך יותר מעשרה א"כ יהיו רב יריעות ונמעט רחבן או נעשה משכן גדול שיכיל כל הצריך אלא ודאי עשר בגין דתקונא דמשכנא בעשרה איהו למהוי כדקא יאות. וא"ת ובמשכן למה לא עשו רב עם דהוי הדרת מלך. וי"ל שהמשכן הוא רזו"ן דהיינו סוד נער דאינו חיילין ומשריין לבד ואינו הדרת רזון אלא הדרת מלך וז"ש מ"ט עשר ולא עשרה אלא עשר בכל אתר איהו בלא שכינתא וגו' והמשכן בלא שכינתא הוא תיקונו דבתר הכי נחתא שכינתא ביה ולזה אין בו רב עם הדרת מלך מלכא משיחא כנז' שהיא השכינה.

דלא איהי בחושבנא ירצה אין עשר יריעות אלא עשר כתות דמלאכיא לבד והטעם שאין השכינה בחשבון עמהם שהיא אצילות והם יצירה למטה והעד והים עליהם מלמעלה ואינה במספר החיות אלא משתמשת עמהם להנהגה והיא עם הספי' באצילות:

לסטרא אחרא נראה דלאו על הקליפות קאמר דהא כתיב ביום עשתי עשר יום קרבנו וגו'. חושבנא בגריע וכגון ארבעים יכנו והם ל"ט וכן מ' מלאכות חסר אחת וכל כיוצא בזה בקליפות ועשתי עשר הם סוד עשר כתות קדושים וא' טמא למטה מהם הנוספת גרועה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרה"ו נר"ו כתב. וכל עמא אתיין כחדא ומצלאן וגו' אלתטעה באומ' וכל עמא אתיין כחדא ומצלאן וגו' כטעות קצת השוטים החושבים שצריך שיכנסו העשרה ביחד בבית הכנסת ואי לא לאו כלום הוא דהא לעיל דף קל"א אמר ואין עשרה לא כתיב אלא ואין איש. וגם הכא מסיפא דקאמר ועמא לא אתיין לצלאה וגו' נר' הפך זה אך הכוונה שלא נאמר כי די במה שילך איש א' ויתפלל לבדו ויצא וכן יעשו שאר האנשים עד שישלמו לעשרה כל א' לעצמו לזה הזהיר שצריך שיהיו עשרה כחדא בעת שיתפללו וכיון שמתפללים בעשרה אע"ג שאין כל העיר מתפללת יחד די בעשרה ולא דבר בשטות כנז' שיכנסו ביחד כי היה צריך לעשות לכל בית הכנסת פתח רחב לכמות עשרה אנשים שיכנסו יחד: עשר מ"ט עשר ולא עשרה. הענין כי כבר פי' לעיל כי עשר יריעות המשכן הם בי"ס דיצירה משכן מטטרו"ן והשכינה שורה עליהם ולהיות כי אין כבודה של השכינה ליכנס במניינם ולכן נאמר עשר כי סוד אות ה' של עשרה היא בסוד השכינה וזהו סוד עשר ה' ולכן אין כבודה להכנס במספרם משא"כ בסטרא אחרא הנרמזת בכל מקום ונכללת תוך המספרים ואיהו בתוספת אתוון. אמנם מ"ש ר' יוסי בריש דף קס"ה תשע רקיעין אינון וגו נראה שחולק עם זה ודחה ראיית זה במ"ש דאי תימא בגין דכתיב עשר בר משכינתא איהו פי' כמו שביארנו דאו' עשר הוא הוראה שאין השכינה בכלל זה אינה ראיה וגו' ודבריו צריך עיון כי איני יודע מה היא דחייתו. ויש מי שפי' כי י' רקיעין אלו הם י"ס עצמן והוא סברת בעל הפרדס ואין הדברים מתקבלים חדא מפני שהמעיין יראה כי הלא בודאי ר' יוסי קאי אההיא דלעיל ופליג עליה וא"כ בהכרח הוא דלעיל לא איירי בי"ס עצמן אלא בי' דתחותא וכמו שהביא ראיה מן עומד על י"ב בקר וכן הוא עצמו אמר כאן אי הכי שכינתא איהי דקיימא על עשר משמע דאיהו נמי ס"ל הכי מדלא קאמר תחות עשר אלא על עשר וע"כ לא פליגי אלא אם הם ט' או י' וכן אמר דאינון ט' הוו ט' יומין וגו' ואיהי יום הכפורים עשיראה עלייהו ולסברת ספר הפרדס אינה אלא תחותייהו. עכ"ל. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: