אור החמה על ספר הזהר ב:לא

וכתיב לכולם בשם יקרא לא אמר בשמות יקרא אלא בשם לכל א' וא' לבדו בשמו שלא בערבוביא. וכל מה דבעלמא כי לא לבד ענין זה בצמחים הוא הדין בעלי חיים רמשים כל הנבראים יש להם כיוצא אפי' ביסודות אפי' בפרטים הנמצאים המעדנים וכיוצא הכל ענין א' בבחינה זו שיש להם רזא בלחודוי ולא בעא קב"ה לגלאה לון לבני אדם כאומ' הידעת חקות שמים דנראה שלא גלהו הקב"ה וכן לא רצה שיהיו בערבוביא ולכך נזהרנו שדך לא תזרע וגו' בהמתך לאו תרביע בגד כלאים לא יעלה וכיוצא:

בני יעקב דאינון שבטין קדישין סוד י"ב גבולים עליונים והם למטה קיום והעמדת העולם מפני שהם מרכבה לאותם ענפי הספירות עאכ"ו שאין ראוי שיהיו בערבוביא סתם בני ישראל אלא שיתייחסו כל שבט ושבט בפני עצמו ויודע כל א' וא' לעצמו בלי ערבוביא הה"ד ואלה שמות בני ישראל שמות שם כל א' וא' לעצמו. מהרמ"ק זלה"ה:

ר' יוסי בר יהודה וגומר לעיל דף י"ד ב' אמר כי פסוק זה נאמר על המלאכים שהם רומזים בבני ישראל והיא סברת ר' יהוד' לקמן אך ר' יוסי בר יהודה אמר כי על הנשמות עצמן של השבטים נאמר פסוק זה וכמ"ש אח"כ אתחזר פרשתא דא למה דא"ר יוסי בר יהוד' וגו' והביא ראיה מר' אלעזר בן ערך ע"כ הרח"ו זלה"ה:

והרמ"ק זלה"ה פי' הנה כל מה שגלגל באלו הדרשות היה לפרש פסוק ואלה שמות ופירש דקאמר ואלה שמות כלומר ואל' שמותם כל א' וא' בלי ערבוביא וא"ו ואלה אינו מוסיף אלא הוא מוסיף על ענין הנבראים כמו ששאר הנבראים לכלם בשם יקרא כך בני יעקב ואלה שמותם לעצמם כל א' וא' בלי ערבוביא. ור' יוסי הקשה שאין יתור וא"ו מתתקן בזה שאפי' יאמר אלה שמות משמע הכי וז"ש אילו נאמר אלה שמות בלי וא"ו הוה נפקא לן הכי כי באומרו שמות ידעינן דלכלם בשם יקרא כל א' וא' לעצמו וגו' כנז' א"כ וא"ו יתירה לדרשא אחרינא הוא דאתא דהיינו דלאו תוספת אל כולם בשם יקרא מוסיף כדקאמר ת"ק אלא ממש מוסיף מה הראשונים הנז' בספר בראשית הם גשמיים בני יעקב כך אלו הרוחניים הם בני יעקב שהם סוד י"ב גבולים ענפים לת"ת ורצ' כי כמו שבגוף היו בני יעקב כך בסוד המרכב' העליונ' היו בני יעקב שזכו כולם להיותם מרכבה לי"ב ענפי הת"ת גם אפשר דהכי קאמר מה הראשונים קודם הכנסם בגלות היו כשרים בני יעקב אף כאן בהיותם בגלות כשרים בני ישראל לא היה בהם ערבוביא מהאומות אלא כלם מיוחסים מרחם אמם יוצאי ירך יעקב בלי תערובות ולהאי פי' אהדר לכל יש' אחר שפרו וישרצו: א"ר יהודה ח"ו דשכינתא תיחות שיעלה על דעתך שמאותה שעה תרד ותפרד מהייחוד ויכנס בגלות ח"ו שיש' היו בשלוה יוסף שולט היאך יהיה הפרוד וגלות שכינה. אלא בשעתא דהוה ירידה לבנוהי שמת יוסף והועבר השולטנות מהקדושים ונמסר לחצונים. אנכי ארד עמך כשתרד מגדולתך אל הגלות יש ירידה למעלה ח"ו ואנכי אעלך בעלייתך מפני שכמו שכל אומה היא עולה עם השר שלהם ומנהיגם כביכול עולה ויורד עמהם והיינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך וכן צור ילדך תשי וכן לטוב' רוכב שמים בעזרך. וימת יוסף היינו מיתה הנז' במלכים שפי' באדרא לאו דמיתו אלא דאצטנעו יוסף מדת היסוד שהיה בן מאה מכללות הת"ת ועשר מכללות המלכות וימת אצטנע ונכנס בגלות ויישם בארון דהיינו ארון הברית אדון כל הארץ נכנסו בגלות במצרים בההיא שעתא נחתו יש' בגלותא ונעש' פרוד למעלה ולכך שכינתא ומלאכי עילאי בסוד חייליה הקדושים הנכללים באבריה אל הייחוד דהיינו מהיכל לבנת הספיר ולמעלה נחתו עמהון ואלה מוסיף הרוחניים על הגשמיים וזה שאמר דאינון אתוספו וגו':

אוליפנא דאתו עמי הטעם שבאו עמו היה ללוותו ולהיות להם פתח ודרך לבא בשעת הצורך אפי' אחר מיתת יעקב בזכות יעקב והענין שברדת יעקב למצרים אפי' שלא היה עדיין הגלות והיה ייחוד למעלה סוף סוף היה אותו התעוררות העול' מיעקב וזרעו לעורר הייחוד מתוך בור עמקי ח"ל ולזה הוצרכו לקדש המקום קצת להכניע הקליפות שעם היות שהיו בח"ל ימצא הייחוד למעלה ויעלה התעוררות אל הקדושים והיינו הטעם הבאי' את יעקב כדי שיהיו הקדושים גוברים על החצונים ושרו של מצרים לפני הקדושה נחשב ככלב אלם לא יוכל לנבוח כיון שכל הקדושה ירדה עם יעקב וגברה בסוד הייחוד ומזה לא שלטה כ"כ אח"כ על יש' ולא כלו בגלות והיינו טעם ר' דוסתאי דקאמר בכל יומא ויומא הוו אתיין ואזלין כי בכל יום היה עולה רוח תורתן ושבח תפלתן ומעשיהם הטובים והיה הייחוד נעשה והיו יורדים על יש' אל הייחוד ועולים אמנם אח"כ אל הגלות ירדו ולא עלו כלל והיינו שמתחילה איש דהיינו הרוחניים וביתו דהיינו סוד המרכבה ואחיזה ביש' התחתונים היו עילי' בעליית נפש כאו"א בייחודו למעלה בסוד אליך ה' נפשי אשא אמנם בגלות להפך איש וביתו באו ונכנסו אל הגלות והיינו בסוד נפש המתים י"ב נפשות לי"ב שבטים מרכב' לי"ב קדושים עליונים וז"ש ות"ח בני יעקב כולהו וגו':

דיוקגיהון דשבטין וגו' העמיקו לדבר בסוד חקיקת הנשמה ממקום חצובה וי"ב שבטים חקוקים בי"ב גבולי אלכסון עליונים ואותם הדיוקנאות החקוקים במקום חציבת נשמתם באו והיינו בדמיון אבן הנחצב שדיוקנו כסלע. הרמ"ק זלה"ה:

ואלה שמות וגו' אתכנשו כולהו שבטין וגו' השבטים לא נקברו בסוד המערה מפני שהמערה סודה באצילות שהוא מכפלה בסוד ה"ה ושם קבורים ד' זוגות שהם פני אדם אדם הא' פני אריה חסד אברהם ופני שור גבורה יצחק ופני נשר יעקב ת"ת דרך נשר בשמים. וי"ב שבטים היו לחוץ גם היו אז בח"ל ולכך הצר' הגיע אל השבטים ולא אל האבות ממטה למעלה כי היו הולכים על ארונות השבטים ושם בסוד דבקות נפש בנפש והשבטים הולכים לא"י ומעוררים ישני חברון כאבה דבנין וגומר ירצה כאב הבנים אינו נרגש בטורחם בעול' הזה שאתם ישנים בו. רתיכוי הם החיות. ומשרייתי' מחנות שכינה מחיות ולמטה. ומלכיהון ת"ת ומ' ויעבור מלכם לפניהם דהיינו מ' וה' בראשם וגו'. ות"ת מתי' הוו ונחתו כנדרש וכתיב ויוסף מפני שיוסף מרכב' ליסוד מוצא כל הנפשות ולז' לא נסתלק אלא עמהם היה תמיד במצרים וז"ש ויוסף היה במצרים שהיה אב לנפשות ולכך כרחם אב על בנים עמד תדיר שם שאר שבטין ירדו אח"כ אמנם יוסף היה שם מתחלה מפני ריבוי רחמיו.

זרעא לארעא אזלא כלו' בסכנה למות זרעו וכן היה שהכוהו הכאת מות כדקלמן. תריסר שנין הוה דלא אתערת ירצה הנשמות פוקדות רוחות ונפשות לקבר לגוף כנז' בפ' ויחי בפסוק והשביע בצחצחות נפשך וגו' והצדיק הזה מפני נזיפתו עד ירחם הקב"ה על זרעו לא היה פוקד קברו עד היום ההוא שבנו צדיק מצר' נחלץ כדלקמן: