אור החמה על ספר הזהר ב:שו

אלא וגו' מהכרח זה אנו מוכרחים לפרש הפסוק שיצא אל הקצה האחר שפירש ואכלת ושבעת ושיעור אכילה סתם כזית לכל אכילה שבתורה ושבעת החשבת האכילה לשביעה שנתיישב דעתך בה וברכת וז"ש אפי' לא ייכול אלא כזית דהיינו ואכלת שיעור אכילה ורעותיה איהו עליה דהיינו ושבעת והיינו כגון שיקבע סעודתו עליו וכל עוד כזית והחשיבו שאכלו סעד לבו ושבע בו נתחייב לברך וז"ש וישוי ליה וגו':

בגין למיהב חדוה לעילא וגו' הענין שהוא מדה כנגד מדה הוא ישב לו על כזית והטיב לבו בו א"כ ראוי שישמח למעלה דהיינו ברכה לבינ' להמשיך דרך המדרגות למלכות והנה כשנתברך במרובה הנגדיי לברך למעלה אבל זה לא נתברך שמזונו כזית אמנם שבע ושמח א"כ מדה כנגד מדה ישמח למעלה.

מהכא דשנור וגו' הם ב' בחינות הא' אכילה סתם בלי שכרות וזו ברכת המזון כתקנה הב' אכילה בשכרות ושרי ליה לברכא ובתפלה שניהם ג"כ תפלת השחר אסור בה כל איזה אכילה אלא כדי להקשות מכלל ג' תפלות לא הקשה מתפלת השחר אלא כל איזו תפלה אם אכל תפלתו תפלה אמנם מעליא היא צלותא בלא אכילה ובשכרות אין להתפלל כלל א"כ קשה השתא בתרתי אכילה סתם ברכה מעליא ותפלה מעליא בלי אכילה ושכור שרי לברכא ואסור להתפלל:

צלותא סלקא וגו' צלותא היא מ' סלקא בסוד התעוררות העול' בסוד זווג חכמה ובינה ששם בעולם העליון מצד עצמו אין אכילה ושתיה ולכך ההתעוררות העול' אליה ראוי שיהי' לבא בריקנייא בסוד דקות רוחני בלי חומר כלל.

אבל שאר דרגין דלתתא ממלכות ועד החסד אית. והענין כי המדות פועלות ברוחניות והיינו מדת הבינה לתת לאדם חכמה ובינה והשכל אבל מחסד ולמט' פועל בגשמות בתחתונים לפרנסם לזונם והיינו או' ומניה נפיק מזונא לתתא דהיינו שהם מדות פועלות בגשמיות וע"ד אצטריך לאחזאה קמיה שבעא שקבל הטובה מהמדות וחדוא דהיינו שהכל יוצא מהבינה ואם יעשה כך יגרום להביא עוד מזון ואכילה ושתיה ושפע אל המדות וז"ש וע"ד אצטריך לאחזאה ביה חדו מהבינה ושבעא מהשבע מדות שבע גדול:

ובאתר דצלותא לאו הכי מפני שעולה בבחינת הבינה לעילא לעילא בחינת קשרה עם החכמה שהם פועלות ברוחניות ודקות משפיעות על האדם חכמה ובינה והשכל וע"ד אכילה אינה תפלה מעולה אמנם שכור אל יצלי צלותא אמנם שכור בברכת המזון משמע דהאי קרא כתיב ואכלת ושבעת ואכלת זו אכיל' וגומר את דיקא וגומר השתא קשה דכיון דאפקת ושבעת משביע' לשכרות שביע' גופא מנא לך לז"א את דייקא דאי קאמר וברכת לה' אלדי"ך הוה אמינא חכמה ובינה או ת"ת ומ' כדרכם השתא דקאמר את דייקא מ' את ה' ת"ת אלדי"ך בינה דמשמע דברכת מזונא מ' אצטריך שבעא מצד הת"ת וחדוה מצד הבינה והיינו על הארץ הטובה מ' שבעה מהטוב ת"ת טוב ה' לכל והיינו שבעא והשתא כפל הפסוק את ה' אלדי"ך על הארץ הטוב' היינו הך אלא הכי קאמר הארץ מ' הטובה שבעא מצד הת"ת א"כ ראוי שתברך א"ת המ' ה' ת"ת שבעא. אלדי"ך חדוה וזה טעם לזה והיינו דמסיק בגין כך אצטריך חדוה ושבעא:

ר' ייסא פתח ועשית שלחן וגומר דא איהי לגו במשכנא מ"ט. ומבעיא תרתי מציאותה והיותה פנימה כיון שאין בה קרבן ולא קטרת מ"ט.

ותירץ לשתיהן בגין דמינה נפקין ולזה צריך שיהיה במשכן ופנימה להמשיך המזון משם להוציאו אל התחתונים. ושלחן דא עם היות ששלחן האדם צריך דלא למהוי בריקנייא בשעת ברכ' בלבד ושולחן דא עדיפא לא אצטריך למהוי בריקנייא אפי' רגעא חדא והטעם דהא ברכתא לא אשתכח על אתר ריקנייא וכיון שכן שולחן זה שהוא פנימ' ראוי שיהי' הברכ' מצוי' בו תדיר וז"ש ובגין כך אצטריך עלי' וגומר וא"ת מה טעם לשאר אדם בשעת הברכה גם שולחן זה יספיק לו בבקר ובערב כקרבן וקטרת לז"א ומגו ההוא שלחן נפקי ברכאן ומזוני לכל שאר פתורי דעלמא שהם ענפים לה ואתברכאן בגינה א"כ השולחנות הם מצויים תדיר פעמים אוכל זה פעמים זה כל עת ורגע ואין ראוי שיחסר מזון לשום בריה רגע בעולם אלא כל עת שיבא האדם להסדיר שולחנו הרי ברכה מצויה ויוצאת לו משולחן זה שאינו פוסק. שלחן דבר נש אצטריך למהוי תדיר וגומר יר' כל עת שיברך וכל זמן משך הברכ' לאפוקי שלא יקדם השמש ויסלקנ' באמצע הברכה בגין שהשלחן מלכות ותשרי עליה ברכה מלעילא ולזה לא יתחזי בריקנייא וגומר שלא תהיה המ' נשפעת מלמעלה אלא א"כ תתעורר בסוד מ"ן.

שלחן דלא אתמר וגומר והטעם במה שיאמר עליו ד"ת שהם מאכל הנפש בלא גוף ואז אותו השלחן נטהר מכל מאכל גשמי שאכל עליו ומכל תאוות החומר ועדוניו וכשלא אמר עליו ד"ת נשאר השלחן בגשמי גם הנפש חצונית נוטה לצד החומר והתאוה ולזה נק' שלחן קיא וצואה כדמסיק ואסיר לברכא על ההוא שולחן מפני שהוא מושפע לחצוני' כדמפרש ואזיל מ"ט:

שלחן דאיהי מסדרא קמי קב"ה מ' בסוד מאכלי המלך שהוא ההתעוררות העולה והיינו ד"ת לאכללא ביה אתוון דמילי דאורייתא ממש אותם המלות שהוא מבטא בשפתיו מתגלמות הויות דקות רוחניות באויר ונכללות אותם הצורות הדקות במ' למאכל הת"ת ולהתעוררות והיינו איהי לקיט לון וגומר: ובהו אשתלים להתייחד מצד הת"ת וחדי מצד הבינה ואית ליה חדוה ממש הבינה יורדת שם אל הת"ת והוא משתלם עמה ומקבל שמחת הבינה. לפני ה' ת"ת והיא לפניו: מלפני ה' כאו' ותצא אש מלפני ה' דהיינו שיוצא ממנו ולחוץ: וההוא שלחן אקרי וגומר צואה מטונף יותר והיא נקבה לקיאה. בלי מקום לית ליה חולקא וגומר מקום שהוא מקומו של עולם והטעם ששם בן ד' עולה מקום י' פעמים י' ה' פ' ה' ו' פ' ו' ה' פ' ה' הרי קפ"ו ואין השלחן הטמא נתפס שם כלל. מהרמ"ק זלה"ה: