אור החמה על ספר הזהר ב:שג

כד בעא קב"ה לקיימא עלמא וגו' כי העולם היה מתמוטט מפני שנברא בדין בעא לקיימא בסוד החסד והיינו סוד צרור מ' שאין צרור פחות מג' והיא צרורה בחג"ת ונודע קשרה בחסד לכך זריק חד צרורא גו מייא חסד. ובגשמי כדמותו צרור מתחת כסא הכבוד שיהיה העולם הזה קשור ממטה למעלה בכסא הכבוד ומתקיים משפע עליון הנשפע עליו מלמעלה ע"י התעוררותו העולה דרך הצרור ההוא. ואו' גו מייא ירצה שהוצרך אל החיזוק מיד בתחלת הבריאה ועדיין היה העולם מים במים כאו' בהבראם באברהם איש החסד.

גליף ברזא דע"ב אתוון היינו שיתקיים ע"י החסד דסליק ע"ב. ולא אשתכח אתר לאתקיימא ביה. וגו' כי הוא שער השמים נגד שער היכל לבנת הספיר שער כניסת כל התעוררות תחתון וכל השפע ושכינה בתחתונים יורד דרך בו. והיינו ולא אשתכח אתר נגדיי לשער השמים בר ארעא קדישא ומיא אזלין אבתריה שכל העולם היה מים במים מפני שבאותה הנקודה ממש שנכנס הצרור בו יבקעו המים לקוות עצמן לד' רוחות לגלות היבשה. עד דמטא ההוא צרור תחת המזבח ר"ל בנקודת הארץ שתחת המזבח ותמן אשתקע במרכז הכדור שקדושת א"י יורדת עד נקודת מרכז הארץ וכולה שער השמים.

ואי תימא א"ה וגו' ירצה עתה שידענו טעם קדושת הארץ וטעם סגולת המקום ההוא נתקנו כל הקושיות משום דאי תימא השתא אמאי לא אתבני וגו' אינו דוחק כלל כי סגולת המקום ההוא אות א' ט' התלויה באויר ונניח נקודת הארץ שבה הושתת העולם ובו רוחניות כל האותיות. שהוא שער השמים כנז' וכאשר נברא העולם שתל המקום הזה שער לרוחניות אותיות עליונות ודרך שער זה היו בוני המקדש שואבים רוחניות וז"ש ובהו אתבריא איהו בלחודוי.

ותו אחר שכאן במקום ט' אין קדושה אלא חיין גשמיים שהוא סבה לאבד העולם הרוחני ובי מקדשא בהפוכא מייחד לישר' בעולם הזה ומטהרם לעולם הבא וז"ש דארעא קדישא יהיב וגו' וזה מאבד חיי העה"ב שאוכלים שכרם בגשמי והיינו או' ובי מקדשא בהפוכא וגו'. ת"ת ט' נהירו דחיין וגו' אפילו בארץ העמים לא יטרידהו. לא תימא עריק שא"כ נראה כמתרחק הרבה שאינו מתרחק אלא סובב עד כל אויר שכנגד אות ט': את ק' היינו הנחש בעל לשון הרע ולזה בל יכון בארץ אלא בצד צפון מקום חרבה להתשוטט מקום דכל סטרין בישין. את ט' אתיישבא בכל דוכתא אפי' שיהיה חוצה לארץ ולא הטרידה שום טרדה אויר הטמא ופעלה שם כל פעולותיה לתת חיים ליושבי המקום ההוא. לית יישובא לאת ק' נחש הממית ולא יפוק לבר וגו' יר' כל כחו אינו אלא שם נוכח מבט האות הזה ולא יפוק לבר משא"כ למקדש שאפי' אם ילך משם זכות המקום ותפלתו יעמוד לו.

כמא דאת דא וגו'. וזה כמו שפי' לעיל כי יש לו חיים בעולם הזה וסופו יורש גיהנם והמקדש ממש בהיפך כנז':

ובספרא וגו' הכוונה דאינון תרין אתוון המשפיעות טובה וחיים ח"ט שפירושו חיים טובים ועל דא לא הוו כתיבי והטעם דכתיב ונשא אהרן את שמותם לפני ה' ולא היה נושא אותם להזכר לפני ה' לחיי העולם הזה שאין ישראל רוצים טובה וחיים בעולם הזה אלא טובה וחיי העולם הבא ולכך לא היה שם ח' ט' כדי שלא ידחו יסורין מעליהם כי אין ראוי למאוס מוסר ה' ולא לקוץ בתוכחתו. וכן השבטים תרין אתוון אלין אתמנע מנייהו שהם חיים טובים כדי שיתייסרו וחטא אתמנע ונמחק ביסורין מעט מעט טהרים וזה טעם שמקום אות ט' אינו שבח אלא שכרו נתנו לו בעולם הזה.

באתר דבי מקדשא תליין כל אתוון וגו' ואפי' אותיות יח' ט' היו מצורפין בסוד צרוף כמה שמות להחיות הרוח והנשמה לא הגיף וז"ש ברזין גליפן וגו' אותיות העולם הבא לכך ענין העולם הזה טפל ועולם הבא בו עיקר.

ורזין דקדשא עילאה היינו מציאיות העולם העליון ורוחניותו ותכונתו וצורתו מוצאיו ומובאיו הכל רמז לספירות העליונות וכך היו מושכין מלמעלה בבניינו והיה רוחניות נמשך על כל לשכה ולשכה ועל כל אולם ואולם.

במשכנא וגו' עם היות שלא היה אז נגדיי לארץ ישראל בשער השמים סוף סוף מעשה המשכן היה עשוי על סוד החכמה וזה גרם דאתגליפו ואצטיירו אתוון וגו'.

הוה ידע לצרפא אתוון סוד גלגול אלפא ביתות כדי שע"י חכמה זו היה מצרף ומוריד כח העולם הרוחני במעשה העולם הגשמי וקושרה בכל מלאכה ומלאכה:

כמה דאיהו אתבריר וגו' שנרשם לפני קונו מפני שטרח ונתחכם בחכמה זו עד שמתוך כך נרשם לפני קונו ראוי דאתבריר לתתא. ושמיה ברזא עילאה בסוד גנוז אשר ליסוד כדמסיק בצל אל וגומר אל עליון הת"ת ובצל אל ירצה שהוא מציל עליו ואיך שום מדה בינו ובינו כי גוף וברית חשבינן חד וז"ש נטיל שית סטרין וגו': ההוא א"ל ת"ת נטיל שית סטרין היינו שאוחז בכל שש קצוות. אנהיר לעילא כל ספי' אלו מאירות באורו והוא נקודה אמצעית שאור הג' ראשונות עליו והוא פושט אורו לכל הספי' כולם: והיסוד מאיר לתתא במ' שש קצוותיה וכ"ש בבחינת עצמו:

כללא דשית סטרין היינו ממש שש קצוות כלולות בת"ת עצמו שע"י כללות זה הוא נקשר והיינו בחינה קרובה אל עצמותו יותר מנטיל ואנהיר כן היסוד וגו'. בן אורי בן אור קדמאה דהיינו סד הדעת הנגנז למעלה לצדיקים לעתיד לבא ולזה הוא בן וענף לאור זה הגנוז. ולמעלה מזו בן חור בן חירו דכלא שזה כולל הבינה והחכמה בן חורין תרי חורין עילאין וגו':

חוור מכל גוונין ואין ספק שהיסוד כולל שש קצוות אבל עכ"ז הגובר בו יותר מכל שאר הגוונין הוא הלובן וז"ש חוור מכל גוונין. ודא אתמנא לתתא פי' היסוד ממונה להשפיע למ' והיינו למטה יהודה שבבחינתו המ' כנודע. למידן דינין דנשמתין המ' מקום שבו נדון האדם אם יחיה אם ימות וכל הגוונין דהיינו זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן וגו' הכל בסוד המ' שהיא בעלת הגוונין דהיינו הפעולות ולז"א האי דרגא חדא איהו אלא בשעתא קיימא בדיני נפשאן ח"ו שמתהפכת לדין למטה איהו גוון תכלת שהיא פועלת הכליון בבני אדם. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כד בעא קב"ה לקיימא עלמא וגו' עיין דף רכ"ב. מהאי את עריק מלאכא מחבלא וגו' הענין את טית רומז ליסוד בעל המ' ויש לה ישוב ומושב לאתיישבא וכד חזי להאי אות ההיא סטרא אחרא ערקא כי כבר עוררתיך דף קנ"א כי יש תפיסה לנחש במ' הוא כאשר אין הת"ת עמה כי זה יורה ח"ו פירוד שאינה מכללם וכאשר רואה אות טית היא בעלה אז בורח מאימת המלך כי שם אין פתחון פה להשיב. ויש אות כנגד אות ט' והיא אות ק' רמוזה בנחש כנודע כמו שאות הטית נתגלגלה ונתלית באויר לוז כן אות ק' נתגלגלה על מקום גיהנם התחתון שבארץ השפלה הזו ושם שלטא סטרא אחורא. דקיימא בדיני דנפשאן וגו' פי' ינקא מסטרא דדינא. עכ"ל:

בשעתא דחמי בר נש וגו' יר' כיון שהתכלת דין כנז' למה יתקשטו בו יש' במצות ציצית שלא הי' ראוי שיהיו מתקשטין אלא ברחמים ולז"א שהטעם הוא בשעתא דחמי בר נש להאי גוון שהוא דין היותר חזק כנז' מיד מתחסד מפחד המות וזוכר יום המיתה ואדכר בר נש למעבד פקודין דמאריה:

כגוונא דנחש וגו' כי מראין להם רצועה מרחוק הזהרו שלא תחטאו בלשון ותלקו בזה כי יראת ה' גורמת הרפואה וז"א בשעת דההוא דחילו דקב"ה סלקא עלייהו וגו'.

האי דאמר מר וגו' וכדאיהי קיימא כגוונא דא כדין איהי כורסייא למידן דיני נפשות שזו בחינת' בדין חזק ח"ו לכלות א"כ עתה יקשה שא"א לעולם לסובלה ובאיזה דרך תתמתק ותתהפך לרחמים. לזה השיב כי תיקון דינה הוא בייחוד עם הת"ת דהיינו שהם שני כרובים בהיותם פנים אל פנים והיינו מהדרן אנפין ועוד ומסתכלן וגו' שזה מסתכל לגבי מעלה בסוד מיין נוקבין להתעורר וזה מסתכל כלפי מטה בסוד מיין דכורין להשפיע. כדין כל גוונין אתתקנן אפי' שאר הגוונים הטובים שהיו חשוכים מזהירים ומאירים וגוון הדין שהוא התכלת אתהפך מדין לרחמים או לגוון חוור והיינו חסד או אל הבינה דהיינו ירוק כזהב. וכמו שמתהפכת מתכלת ללבן או לירוק כך היא מתהפכת מירוק ולבן לתכלת והיינו ארורים הם הרשעים שמתפכין ח"ו וגו' וז"ש אתהפך וגו'. והכל תלוי למטה כמה דמסדרי ישראל אם מעוררים רחמים ואם מעוררים דין והיינו ישראל אשר בך אתפאר בו' גווני' אם אל זה אם זה מפני שתפארת המדות בכללותם זו מזו בענין שתפארת על הגוונין וז"ש באינון גוונין דכלילן דא בדא וגו':

ועשית שלחן וגו' דקב"ה אתרעי בהו היינו מעשיהם הטובים רצה בהם משאר האומות בלי טעם וקריב לון לגביה מכל שאר אומות בענין שהם אמצעיים לקבל שפע ולפרנס האומות ולא עוד אלא דבגיניהון דישר'. יהיב מזונא מעט ושובעא בריבוי לכל המתפרנסים למטה וז"ש לכל עלמא. דאלמלא ישראל לא יהיב וגו' והיה העולם כלה ואבד ואינו חושש וזה אפי' בהיות ישראל בגלות וז"ש והשתא דישראל אינון בגלותא עאכ"ו דנטלי מזונא על חד תרין כדמפרש ואזיל: חולק תמצית היינו שהיו יש' ראשונה במ' נוטלים שפע והעיקר נשפע לישר' תרומת הקדשים וקדשים סתם למלאכים וחולין לשרים בענין שהם נוטלי' תמציתן ומשם מתפרנסין ועתה בעוונותינו גלתה שכינה לבין השרים והיא משפעת לשר כדי שעל ידו תהיח שפע וברכה להתפרנס ישראל והשר מפרנס אומתו קודם לכל ומהתמצית אנו מתפרנסין בענין שהם נוטלים יותר עתה מקודם זמן הגלות ונתן הטעם לזה ואמר משל למלך דאתקין סעודה דהיינו השפע הנשפע והמלך אינו מונע מלסדר סעודתו וסעודת בני ביתו מידי יום ביומו אלא שאם ייטיבו יאכילם מסעודת שולחנו ואם ירעו לייסרם יאכיל הסעודה לכלבים ולא ימנע שולחנות תמיד אלא שישליכו אותו והיינו חולק על חד תרין שהיה להם לאכול גרמי ומותר השפע ותמצית ובעוונותינו הם אוכלים הבשר ומבחר השפע ואנו המותר: על פתורא דמלכא היא המ' שלחן ודאי המלך ת"ת. וכל סעודתא אתתקין להון שעל ידם הזווג ועל ידם כפי שיעור התעוררותם השפע בא והם נוטלים חלק בראש ומהם יתנוצץ לכל התחתו'.

ואינון מההוא חדוה דילהון דהיינו בחג הסוכות זמן שמחתנו מצד הבינה ששם הגבורה ששם מושרשים השרים וכל החצונים יהבי גרמי דאיהו תמצית לשאר יומין והיינו שבעים פרי החג והיו מתמעטין והולכים להראות שהם נוטלין למטה בסוד המיעוט. לא עבדי רעותא דמאריהון שאינם זכאין לייחד הייחוד העליון על ידם. הא סעודתא כל השפע הנשפע לפרנסת העולמות לכלבי אתמסר ויהיו השרים ראשונים לקבלת השפע וישראל נזוני' מתחת ידם:

ווי לברא דמלכא ישראל בסוד נשמתם למעלה והיה ראוי שיטלו שפע מזונם בבחי' עולם הנשמות ואינם נוטלים אלא בסוד עולם העשיה מה שיוותר למטה ע"י השר והיינו מצפה לפתורא דעבדא:

דא סעודתא דמלכא היות נשמתם של ישראל עולות אל הייחוד והשפע נשפע להם ראשונה כנז' נגד צוררי אינון כלבי השרים שהם למטה מצפין כשיגמר הייחוד ויושפע למטה והם נוטלים המותר כנז'.

ואיהו יתיב עם מלכא למעלה בסוד כניסת הנשמות אל הזווג כנודע:

משחא שפע החכמה רישא דסעודתא ודאי וראש הקרואים אוכלים המבחר והשאר משתנה ויורד ועושה מותר והטוב ממנו נזונים השרים הכשרים שהם מלאכי השרת המשמשין השלחן להעלות התפלה והנשמות והתעוררות אל הייחוד אמנם המותר והשמרים נאכל לכלבים הם החצונים והיינו נגד צוררי דוקא שהם הכלבים כנז': כוסי רויה. מליא וגו' ירצה כסא דהיינו כו"ס שם אלי"ם מדת המ' רויה מליא קמי רחימא לא לתחתונים והטעם שמשתמשין גם בשמחת היין כדי צרכם ומהכוחות לא נתן להם שיורי כוסות ח"ו שהמותיר שיורי כוסו' גורם פורענות שהטמא מנסך את היין ולכך שיורי כוסות מעכבין את הפורענות ולכך צריך ליזהר בהם. ועל רזא דא הוו ישראל בזמן קדמון אלא שנהפך בזמן הגלות: ר' יעקב בר אידי א' מהחברים שנסתלק באדרא מפנ' שלא הורגל כ"כ בסוד: ר' ייסא אינו מהעשרה חברים ונטפל מחדש עמהם: מדאמר הכא והיו שאלמלא אמר יהיו מאכלי שלחנך ועשית עמהם חסד משמע תרתי אבל השתא דקאמר והיו מורה שהחסד יהיה היותם אוכלי שלחן מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. לגוון זהב הוא גוון הבינה שמורה חדוה. דגעוליהון אכלי. ר"ל כי שפע הבא לישראל בא מתמצית מותר הטומאה. עכ"ל: