אור החמה על ספר הזהר ב:שא

מלכא קדישא אתייא היינו גילוי קדושת השבת אתיא ומתגלה אורו בכל העולמות כולם ומפחדו קליפות מתכנסות לנוקבא דתהומא רבא ולכך ראוי שגם בגיהנם יסלקו דינם ואתיא לאו לגיהנם קאמר ח"ו: ואיהו אגין על כולא אפי' בחוץ מגין על הרשעים שלא ידונו אותם. והכרוזין האלו חצונים מתחת ממשלת הקדושי' להזהיר על השבת כי אין קדוש נכנס לגיהנם:

דינין סלקין מנייהו וגו' הם הדינין ומכות שמצערים אותם מלאכי חבלה מפני שמלאכי חבלה מצד עצמם שובתים אמנם צער אש גיהנם עצמו אינו נח שהוא הבעיר בחמימות יצרו בשבתות שחלל אינו שובת בשבת. ואתייהיב להו רשו למהך שאורך המדורו' וגבהם גוזמא ואיך יוכלו להתפשט ממדור למדור אלא שמחליפין כח והיינו שני רשויות הא' למהך והב' למחמי למדור תחתון שאלו בו. ומלאך חבלה שמיה סנטריא"ל על שם שהוא מכה והורג כאו' סנט"ר והוא ממונה על אלף רבבות. ואפיק לההוא גופא דילהון כח הגוף ותולעיו אותו הכח שהוא מצר בצער התולעים ורואה בנשמתו אשר שם לעיני הכל ויתבייש בפני הכל. ומכריזי עליה מפני שהרשעים אינם בני עיר א' אלא מבני העולם כולם לכך המכירים מכריזין להודיע לאותם שאינם מכירים מעשיו. כסופא שקול כדינא מפני שאינם רואים אלו בצערן של אלו שאין רשות לראות אלא בשבת באלו הנזכרים דוקא: דיי ראי' דא ירצה די לנו ראות זה ומי יתן ויחזירו הגוף אל מקומו:

ר' יוסי אמר חזר והודה לדבריהם והיינו או' ודאי הכי הוא שקשים הם כופרי ישר' מרשעי אומות העולם שהרי הגוים נחים מגיהנם בעל כרחייהו ואלו עונשם קשה ביום השבת יותר והטעם שאלו הם אותם שנשתמדו ומיד גלו ראש לחלל שבת ששקול כנגד התורה כולה ואורייתא איהי אש דהיינו הגבורה שבה ולזה אלו שפגמו ביום השבת סגולתו להבעיר אש הגבורה המבעיר אש גיהנם דלא שכיך וגו'.

וכל דא בעוד וגו' משמע שאין דין לרוח אלא כל זמן שהגוף נדון בדין רמה ותולעה נח הגוף נח הנפש והטעם שנשמה אינה חוטאת מצד עצמה אלא מצד הגוף וא"כ איך יחמירו על הרוח יותר מעל הגוף:

מאן דאצטריך לנפקא וגו' אחר קבלת הרוח עונש גיהנם יחלק משפט' לג' חלקים יש צדיק שמעשיו טובים ומענישין אותו על מעוט עוונותיו ובזולת עונש גיהנם מענישין אותו שידחה מג"ע כך וכך ימים או כך וכך שעות ועל ז"א מאן דאצטריך לנפקא נפיק ויש צדיק כשיגיע עונת הנשמה לעלות והרוח יוצא מגיהנם נקי וטהור מיד צדיקים יוצאים לקראתו בני גילו בכמה שמחות ועל זה אמרו מאן דאצטריך למהוי עלייהו נייחא שהם ממש נחים במנוחה. ויש רשע שנתחייב כלייה ואין לו טובה אלא שרוחו נשרף ונעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים והכוונה בכלל שהרוח אינו זוכה אל מדרגת הקדושים אלא מדרגת אפר שאינו עושה פירות דהיינו קליפה דקה תחת כפות רגלי ודאי שהיא קליפה חצונה ושם נקשרת ואינה נקשרת:

טב בין לצדיקי וגו' כי ענין גיהנם ותביעת החצונים אינו אלא כל זמן קיום רגוף וכשיכלה הבשר היא עורמה להדחות הקליפות מבינו כמו ערמת הוידוי כנז' פ' פנחס ונמסר הדבר למלך החומל אם יכנס או לא יכנס. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כיון דגופא אתאכל דינא ברוחא אשתכח ראה כמה גודל טוב אותם העושים קבריהם במקו' שיתאכלו מהרה הבשר ולא יושם בארון רק בעפר ממש כי אפילו הצדיקי' אית להון דינא דקברא בהכרח וכ"ש לחייביא. ע"י דמלאכא דרחמי פי' גבריא"ל ולא קראו רחמי אלא בערך סמא"ל. עכ"ל: