אור החמה על ספר הזהר ב:רפד

וחד ממנא היינו לפרש מי הוא המסלק הצל כדי שמתיכו יודע הנפש' העתידים למות בשנ'. וכבר ידעת ענין מלאך הזה שהוא ממונ' על דיוקנאות החיים ולזה כיון שנגזר עליו המות מיד הדיוקן שם נשתנה צורתו והוא יודע ומיד יורד באותו דיוקן למטה וקושר לו הצלם הידוע והכל עולה יחד אל תחת העבד כדמסיק. ונודע שהדיוקנאות הם חקוקות בסוד פרגוד חותם מצוייר פתוחי חותם כאלו הוא בחיים והיינו או' ממנא סרכא לשון ממונ' ברזא גליפא בעזקא ירצה בסוד הנשמ' המצויירת בפרגוד בכתב מפרש פתוחי חותם דהיינו גליפא בעזקא. דפקיד בכתב דזיוא גליפא. שהוא אור הדיוקן שהוא מתנוצץ. ובגו חזוין עלאין אל דמות הנשמות. ואפשר שהוא ממונה על חותם הנחתם והיינו שהכתב הוא הדיוקן בעצמו המצוייר בפרגוד והחותם הוא מה ששוקע מורה על מיתה או מה שבולט נראה על חיים נטלין ההוא צל כדי להראותו למעלה להכין לו מנוח' כראוי לו ולא שיטלהו אז העבד מכל וכל שאינו מסתלק אלא ל' יום קודם מיתה וההיא נפש שיש לה רשות להשתיטט ולחקור כנזכר אזלא ומשטטא כדי לפגוע במלאך הזה בעת סילוק הדיוקנאות עם הצללים: וחמאן לההוא צל המסתלק ומכירין ובשובו יודיע לשאר הנפשות שאינם רשאות להשתוטט.

כד סלקין לההוא צל. מהדר השתא לפרש טעם לסילוק הצל ולמאן סלקין. והענין שאלו הנז' שהדיוקנאות בידם מעלים הצללים ויידעים להכיר ולא יחליפו איש באיש ומוסרין הצל אל עולם מטטרו"ן דהיינו עבד ישאף הצל בעצמו ויבדוק אותו כדי להכין לו משכן לנפש ולרוח ולנשמ' והיינו דמסיק מההיא שעתא ואילך מתתקנא דוכתא לההיא נשמ' כי יודע הוא להכיר בצל עצמו מקומות הראויים לנשמ' ורוח ונפש מפני שהצל הוא אמצעי בין נפש לגוף ובו מצטייר כל מעשה האדם והוא מתקשט ג"כ במעשיו ולזה ישאף צל וידע ויסיר מקומו ההגון לו אצל מי מצדיקי ג"ע ולתקן לו מקום לפי כבודו וכיוצא באלו העניינים:

ודוכתא לנפש קשיא ליה כי נפש אין לה מקום שמקומ' חצר מות על הקבר לזה מפרש השתא ואזיל כי ענין הנפש ומנוחת' ענין רחב מהרוח והנשמ' משום דדוכתא דנפש הוא לנייחא שיש שאינה נייחא ולאתהנאה בשעתא דמשטטא ויש נפש שהיא נחה ואין לה הנאה זו כדמפרש ואזיל וכל זה מזדמן לו מיד קודם סילוקו:

בגין דאית וגומר השתא מפרש ג' מיני נפשות או הנפש הנכרתת מן העולם ונכנסת אל בין הקליפות ועליה נאמר והכרתי אותה מקרב עמה ר"ל אפי' במדור הנפשות אינה עומדת אלא נמסרת אל החצונים ונעשית מזיק ושד בעולם וזו היא מתגלגלת בתוך כף הקלע וזו חמור מגיהנם כי זו אין לה מנוח' כלל לעולם וז"ש ודא הוא עונשא יתיר מכלא: אמנם יש נפש שלא עברה על עברות אלו שנז' בהן מקרב עמה אלא עבירות שנא' בהן ונכרתה יר' שנכרת מן הרוח ואין לה קשר ברוח והיא עומדת בעולם הנפשות ואינ' מאירה מעולם העליון ע"י הרוח כנזכר ואינו יודע מכל העניינים האלו דבר רק מה ששומעת מהיודעות. אמנם הג' היא הנפש שהכניעה יצה"ר והיא מאיר' מן הרוח ומשוטטת בעולם חצר מות בלי פחד שלא יפגעו בה האויבים ולזה היא פוגעת בשר הזה הממונ' למעל' על הדיוקנאות כנזכר וראוי שיהי' לו מינוי. לייחד נפש ברוח דומה לייחוד מ' בת"ת ולזה נטלין לה ועאלין לה בכל פתחי ג"ע כדי שתתענג בראותה תענוגי הצדיקים ורוא' ג"כ רוח שלה במעלתו והם מתחברים יחד ונעשת מרכב' אליו ונהנית ממעש' המצות ושכר הרוח וז"ש בנייחא גו ההוא לבושא שהלבוש הזה הוא מאוירין דג"ע כפי שיעור מעש' המצות וכדין ידעת מאינון מילין דעלמ' ר"ל שאר ענייני העולם העתידים להיות שהרוח יודע בג"ע ומגלה עתה אל הנפש אשר בחיקה ודרך זה בשאר הימים אמנם בשבת כד ההוא רוח סלקא לאתעטרא גו נשמתא בשעה ידועה אל זווג העליון וקשר העולמות והיינו גו נשמתא עלאה לעילא. נפש מתקשרא בההוא רוח ורוח מתקשר בההיא נשמתא ונשמ' היא עולה ומתקשרא גו אין סוף דהיינו מ' תחלת האצילות סוף הבריא' והיא בערך הבריאה כא"ס לאצילות וז"ש דאיהי רזא דנפש דלעילא דהיינו נפש דאצילות מ' וההיא נפש דמ' אתקשרת גו ההוא רוח עלאה דת"ת דאצילות וההוא רוח ת"ת אתקשר גו ההיא נשמתא עלאה היא הבינ' וקראה עלא' מפני שתופה בחכמ' וההיא נשמתא אתקשרת בא"ס דהיינו הכתר וכדין הוא נייחא דכלא קשר העולמות וקשר הכל במאציל וזה היה תכלית בריאת העולם וירידת הנפשות כדי שיגרמו קשר וייחוד זה וישמח הבורא במעשיו ויאיר בהם והיינו נייחא דכלא קשורא דכלא וכדין שהעולמות נקשרים ומיוחדים כדפי' איהו נייחא דנפש דלתתא שמאירה ונקשרת למעל' עד רום המעלות וזהו צרור' בצרור ואין צרור פחות מג' והיינו נפש ברוח ורוח בנשמ' ומשם ולמעל' את ה' אלהי"ך ייחוד ת"ת ומ' ואז תאיר הנפש בהארת הנשמ' ורוח בשתיהם והיינו או' דהוות דא וגומר כד נחתא סיהרא וגומר השתא מהדר לפרושי ענין הגוף ועצמותיך יחליץ ומפרש הענין כפי הענין שהוא בספי' כך הוא ממש לנפש וז"ש כד נחתא סיהרא אחר הייחוד הנז' שע"י נשמתן של צדיקי' הרוח עולה ונקשרת עד א"ס ברדתה שהיא ממש נפש בנפש אלא שזו אצילות וזו עשיה וז"ש סיהרא רזא דנפש עילאה נהרא מכל סטרין שמקבלת מן הת"ת: איהי נהרא וגומר היינו שהיא יורדת מאצילות להאיר בבריא' יצירה ועשיה והיינו רתיכין בכסא ומשריין מחנות שכינה ביציר' ועשיה. ועביד לון בסוד וקרא זה אל זה שהם מקבלין דין מן דין ומתייחדים ומתקשרים זה עם זה והיינו דעביד לון גופא חדא שלימו ולא יחסר אבר אלא שלימו ובזה תאיר הנפש מ' בגוף וז"ש דנהיר בנהירו היינו אור המ' עצמו וע"י תאיר הת"ת וכל שאר ספירות והיינו וזיוא עלאה,

אוף הכי כגוונא דא אחר קשר וייחוד נפש ברוח ורוח בנשמה והארתם למעלה כדפי' נחתא האי נפש תתאה שהיא השוכנת בקבר כנזכר נהירא מכל סטרין היות בה אור שקבל מהרוח בעל ו' קצוות ואור שקבלה מהנשמ' וז"ש מגו נהירו דנשמ' וגומר.

ונחתא במוצאי שבת ונהרא לכל אינון רתיכין וגומר דהיינו סוד העצמות היבשות ירצה סוד הכח המעמיד הרכבת היסודות והוא כח רוחני בעה"ז עומד בקבר ובהיות הנפש יורדת באור זה מעמיד אותו כח כאלו ממש הגוף קיים וע"י חליצת העצמות היבשות וז"ש ועביד לון גופא שלימא לא גוף עצמות אלא רוחניותם דנהיר בנהירו: והשביע בצחצחות וגומר כדפי' פ' ויחי צח חד צחות תרי דהיינו ג' נפש רוח ונשמה ומקשר שלשתם שבעה הנפש התחתונה ולבתר ועצמותיך יחליץ דעביד מנייהו וגומר כדפי' ואותו המציאות קם ואודי ומשבח לקב"ה כאלו היה בגוף ממש. ודא איהי נייחא דנפש מכל סטרין שגם יש לה מנוח' ברדתה אל הגוף ועשות' כל המעש' הזה שפי' תלת נייחי הא' מנוחת הנשמ' הב' מנוחת הרוח הג' מנוחת הנפש כדפי' לעלמא דאתי כלומר הבא אחר המות. או אפשר ששלשתם נקשרות לעולם הבא בסוד נשמ' וכדפי' כמה דוכתין. י"ש עולמות כדפי' רז"ל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ומשטטא לראות איך יסירו את הצל מעל ראש קרובו ויעלו אותו לידי מטטרו"ן ואז חוזר' אותה הנפש של קרובו של מת ומגדת הענין לשרר המתים שאינם קרוביו כי כל א' וא' משגיח על קרוביו. וענין הצל נלע"ד כי הוא סוד כח א' עליון המעורר את האדם להיותו צדיק ונק' יצה"ט וכנגדו צל אחר הנק' יצה"ר וזהו סוד ונסו הצללים תרי אינון. והענין כבר ידעת כי האדם כלול מכל עולמות ולכן נאצלו לעזרתו ב' מלאכים המלוים את האדם א' טוב וא' רע סוד עץ הדעת טוב ורע וענין זה נרמז בהקדמות הזוהר דף י"ב ע"ב כי בכל נשמ' נמשכין ונפקין בהדה כד אתיא לעלמא תרין עופין בסוד ועוף יעופף. והענין כי כבר ידעת כי מטטרו"ן נק' עוף כנזכר בתיקונים וגבי רבה בר בר חנה בההוא עופא דהוה מטי ימא עד קרסולוי דאיירי על מטטרו"ן וכנגדו יוצא עוף אחר טמא מצד סמא"ל ואין להאריך. ולכן ענין הצל הזה חוזר אל מקורו שהוא מטטרו"ן שמשם חוצב ולכן אינו כמו נשמה ורוח ונפש אשר לא יעלו אל מקומם עד שיתלבנו וימרקו עונותיהם אמנם הצל הזה אינו מכללות בנין האדם בעל בחיר' כי מלאכתו הוא ליעץ לו עצות טובות בדרכי ה' ואין לו שכר ועונש ולכן עולה תנף אל מקום משא"כ נפש ורוח ונשמ' כי מתמרקים טרם עלייתם למקומם:

מההיא שעתא וגומר בגין דאית נפש וגומר פי' כי יש נפש אשר אין לה נייחא דרך סתם פי' שאין לה מנוחה אמנם אינה נכרתת ונפסדת דוגמת הגוף הכלה ונפסד והיינו מפני כי הרוח הוא לפניו ית' וזאת נכרתת אחיזתה ברוח. אך אית נפש דאשתציאת עם גופא וגומר ועלה כתיב והכרתי אותה מקרב עמה כלומר מכלל כל הנפשות שאין לה זכר לעולם והסוד כי הנפש היא החוטאת כאו' נפש כי תחטא אבל הרוח אינו חוטא ולכן אין כרת אלא בנפש ולא ברוח ונשמ' ח"ו ואין להאריך בזה:

האי איהי כד אזלא וגומר כל זה מבואר והענין בקיצור כי הנה נפש רוח ונשמ' שבאדם הם מסוד מ' ת"ת בינה. הנק' כן ולכן נפש האדם נקשר ברוחו ורוחו בנשמתו ואז ע"י מיין נוקבין אלו שהם נשמות הצדיקים כנודע כי הם סוד התעוררות הזווג ואז נקשר נשמות האדם בנפש העליונה מ' והנפש ברוח הוא הת"ת והרוח בבינה היא הנשמ' והנשמ' בא"ס נמצא כי כל העולמות קשורים יחד מן הא"ס עד העולם הזה השפל וזה בסוד האדם המקשר כל העולמות.

וע"ד כתיב והיתה נפש אדוני וגומר ביאר כי זו ברכת אביגיל לדוד שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים כי הוא סוד התקשרות הנז' נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמ' בנפש עלא' הנק' צרור החיים אשר בו נצררים צרורות נפש ורוח ונשמה הם מ' ת"ת בינה. וז"א בגוונא חדא דההוא את פי' כי את ה' אלהי"ך הנז' בפסוק והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את וגומר ונודע כי כל מקום שנאמר את הרמז לשכינה כי היא כלול' מא' ועד ת' וזהו א"ת ואמר כי נפש האדם הוא דוגמא לנפש עלאה הנק' את כי את ההיא היא סוד המ' הנק' את ה' אלדי"ך כי הת"ת נק' ה' אלדינ"ו והמ' נק' ה' אלדי"ך והנה כמו שהוא את שהיא נפש העליונ' נקשרת בג' חלקיה רוח ונשמה שהם מ' בת"ת ובינה כן תהיה נפש אדוני דוד צרורה ברוחו ונשמתו: עוד ביאר דמיון אחר שיש לנפש האדם עם נפש העליונה כי כמו שנפש עלאה הנק' סיהרא כד נחתא פי' אחר שנזדווגה ברוח הוא הת"ת אז היא יורדת להשפיע בתחתונים ואז יורד' מלאה טוב ושפע מאד והיא מאיר' בגופ' הם סוד כל חיילין דילה הנק' גופא דשכינת' כמו שביארנו לעיל ריש עמוד א'. כן האי נפש של האדם כד נחית מג"ע הארץ אחר שנתקשרה ברוח במוצאי שבתות כנזכר לעיל בעמוד א' אז מריקה מאותו השפע שקבלה מן הרוח שבג"ע ומשפעת על גופא כי העצמות נשארים בקבר. והענין שכמו שכשיהי' האדם חי בעה"ז היה מקיים המצות בגוף ונפש כן בעת תענוג הנפש מתענג ג"כ הגוף בקבר. ומ"ש כד נחתא סיהרא וגומר ועביד לון גופא וגומר פי' ענין זה הוא כי סוד העצמות המתלבש בתוך הספי' הנק' כלים הוא המקשרם להיותם אחד דוגמת אחדות הא"ס כנודע וזהו סוד מלת אחד שבקריאת שמע ליודעי דעת כי צריך לייחדם ע"י העצמות אשר בתוכם ואם זה נוהג בספי' עצמן כ"ש וק"ו במלאכים כי לולא המ' הם נפרדים זה מזה אמנם בהתלבש המ' בתוכם ומשפעת בהם אז כולם הם מתייחדים וכל אותם אברים מתקרבים א' אל א' ונעשים גוף א' וחבור א' ומתייחד חסד מיכא"ל עם דין גבריא"ל וכן כיוצא בשאר המלאכי'.

הה"ד והשביע בצחצחות וגומר ענין או' נפש ממש הענין הוא כי ברוב המקומות נזכרים כל ג' חלקים אלו בשם הנפש ובה יוכללו נפש ורוח ונשמה ולזה ביאר כי נפשך האמור כאן הוא חלק הנפש ממש בדוקא ועליו נאמר והשביע כי הוא משביעו בסוד הרוח המשפיע עליו בכל שבתי וירחי וזמני. ובפרט כי לקמן פ' ויקהל דף ר"י ע"ב ביארו פסוק זה על הנשמה עצמ' העליונה וקראה נפשך אמנם כאו ביאר על הנפש ממש וזוהי כוונת מ"ש שם פ' ויקהל כי מלה דא אתפרשא לעילא ותתא פי' כי נתב' הפסוק הזה על הנשמה והנפש וזהו משמעות עילא ותתא: גם אפשר שכיון שלא נאמר שאותו הפסוק מדבר בהיותו חי ממש בגוף ונפש וכן משמע מפשטא דקרא לזה כיון כי לא מיירי אלא בהיותה נפש ממש שהוא אחר המות כי בחיים היא מלובשת בגוף ונגררת אחריו. ולכן הביא ראי' אחרת מכל עצמותי תאמרנ' ולא כתיב אומרות כאשר ביארנו לעיל עמוד א' ועיין שם היטב איך אין הכוונ' העצמות ממש וכאן נא' ועצמותיך יחליץ משמע שמיירי כשאין באדם בשר אלא עצמות כמו שביארנו לעיל כי אינו זוכה בתענוג אפי' אחר המית' רק אחר שנתעכל הבשר והדם ונשארו העצמות לבדם וכמו שביארנו שם הטעם לפי שכל הבשר אתא מסטרא אחרא ולכן אינה ראויה אל התענוג הרוחני ההוא וכמו שנתבאר פ' יתרו דף ע' ע"ב בהגה' ודף ע"ו ע"א כי הבשר אתי מסטרא אחרא. מהרח"ו נר"ו: