אור החמה על ספר הזהר ב:רפג

וכלא איהו בעונשא הענין מדבר באותם הצדיקים שבשרם עליהם יכאב כגון בעלי עולם שאינם מקדשים עצמם וכיוצא תדחה הנשמ' מלמעלה והרוח ממנוחתו והנפש אינה נכנסת לחצר מות משכן הנפשות השאננות אלא כולם דחויו' והכל תלוי בסוד הנשמ' שהיא השורש כנזכר ונשמ' אינה יכולה ליכנס עד מנוחת הגוף שכלה בעפר ואז תוכל להתלבש הנשמה שאין לובשים לבוש עד פשיטת לבוש ושל זמן שהגוף בצער תולעה ורמה כולם מעוכבי' על ידו.

נפש שהיא מ' לית לה נהורא מגרמ' כלום. ברזא דגופא היינו בי"ע הכל נק' גוף אל המדה הזו שהיא נפש המתפשטת בכל פרקיו ובה מתייחדים והיינו גופא חד ובה סוד ההנהגה והיינו לאענאה ולמיזן כל הכחות שכל הכחות יונקים ממנ' והיינו ותתן טרף לביתה כלל השפע הכללי וחק לנערותיה מזון הפרטי לכל א' וא' מפרקי המרכב' כראוי לו.

רוח היינו ת"ת דאיהו רכיב על האי נפש ושליט עלה להטות' לכל אשר יצוה דין או רחמים ונהיר לה שהת"ת אור אל הנר מ' ואין לו דרך לפעול בתחתונים זולת' והיינו או' ונפש היא כורסייא להאי רוח והוא פועל בכסאו להשפיע ע"י לזולתו.

נשמת בינה איהי דאפיקת להאי רוח ת"ת ולזה שליטת עליה להטותו כרצונ' כי דיני הגבור' להחליש ולהגביר באימא עלאה תליין ונהירת ליה שממנ' אור החמ': בההוא נהורא דחיין שמקבלת הבינה מן החכמ' תחיה בעליה. וכל זה הוא במציאות השפע כנזכר. ועוד נוסף שלא יהיה הת"ת מאיר במ' ולא מ' בתחתינים אם לא תהיה הארת הבינ' באותו רגע במ' ובת"ת משולבות אשה אל אחות' וז"ש וההוא רוח תליא הארתו למט' בהאי נשמ' ובבת א' ואתנהיר מינה בההוא נהורא דנהיר הת"ת למ' וכן ההוא נפש מ' תליא בהאי רוח ואתנהירת מיניה ואתזנת מיני' כדי להאיר הארת ההנהג' ולפרנס העולמות כולם בענין דכלא קשורא חד ובבת א' נהיר זה בזה וזה בזה והכל בייחוד הבינ' עם החכמ' יונקות מהכתר וז"ש ועד דהאי נשמה עלאה דהיינו שתופה בחכמ' לא סלקא גו נביעו דהיינו בכתר ששם מקורות החכמ' והבינה מצד החכמ' סתימא עתיקא דעתיקין ומצד הבינ' דסתימין ואתמליא מיניה מאור זה אשר אין לו סוף. בגין דלא פסיק השפעת הבינ' תדיר בתחתונים: לא עאל ת"ת אל המ' הנק' ג"ע ולזה אין ייחוד אם אין י"ה נקשרות יחד. ולעולם רוח ת"ת לא שריא אין לו מנוח' אלא במ' ג"ע בת זוגו ונשמ' הבינה לעילא מתעטרת עליו כנודע ואם אין הייחוד הזה אין המ' מפרנסת התחתונים שהם בי"ע סוד הגוף כנזכר וז"ש נפש דא לא אתישבא וגומר.

כגוונא דא ממש כענין שפיטת השרשים האלו בגוף הזה הנז' הוא שפיטת נשמה רוח נפש שבאדם כנזכר לעיל. נשמה סלקא היינו מתקרבת אל השכינ' ליהנות מזיוה דהיינו נביעו יסוד דבירא מ'. רוח מת"ת עאל למט' בסוד המ' ג"ע ומוצא שם נחת רוח מצד שהוא מתלבש שם באוירין דג"ע שהם מצד המ' והיינו לבוש הרוח בנפש מלכות. נפש אתיישבא גו קברא היינו בחי' התפשטות המ' אל התחתונים ששם הגוף אשר היה לה:

ואי תימא כפי מה שהמשלנו ג' חלקי האדם לג' בחינות העליונות ראוי שנדע מהו הקבר למעלה. אלא ההוא קליפה הענין כי העולם מת עתה כיון שהקליפו' שולטו' והשכינ' בו עומד ומצפה תחיית הגוף ודאי וצאתו מהקבר: ובג"כ תלת דרגין נשמה רוח נפש בצד מה מתפרשן ונפרדות כל א' לעצמה ואינון בבחינ' אחרת קשורא חדא ורזא חדא בייחודים כנזכר וכל זמנא דגרמי וגומר לאפוקי שאם יוליכום מח"ל לארץ תעלה הנפש אחרי העצמות.

בשעתא דנשמתא וגומר ענין זה נלמד עתה ממש מהדמות הצור' ליוצר' ונודע תוספת מנוחה בעולמות בשבת וקשר המדות והארתם מפני התפשטות אריך אנפין במדות ומשם המ' תנוח בכל העולם ותתפשט מניחת' בתחתוני' וכולם נקשרים לשבח שיר חדש סוד מנוחת שבת וזמירותיו כדפי' הרשב"י כזה ממש יקרה לנשמ' ורוח ונפש ועצמות וז"ש בשעתא דנשמתא מתעטרא לעילא בתוכיות המ' בייחוד היסוד והיינו גו עטרא קדישא ומשם הרוח שהוא סוד הת"ת קאים בנהירו עלאה שמתחדש אורו ביום שבת עד שעול' לג"ע של מעל' מאיר בנשמ' וז"ש קאים בנהירו עלא' וגומר בשעתא דרוח נחתא מג"ע של מעל' מגו נהירו עלאה דהיינו במ"ש אחר רדת הרוחות מלאים אור מאור שקבלו ביום שבת: לדיירא בגנתא דעדן שהם יירדים אל תוך ג"ע תחתון שכל יום שבת הם למעל' בסילוק הזה ולזה הרוח ירד אל הנפש ויאיר בה מאותו האור ולזה נהיר ונציץ איהו הנפש כד קיימא גו קברא ולזה מרוב אור' אתגלימת בדיוקנא דהות גו גופא מטעם שמן הגוף באה לה כל המנוחה הזאת וזוכרת היא הגוף ומחדש מציאות' בו: וכל אינון גרמי ג"כ הם מתעדנים במנוח' זו מפני שהם טרחו במצות וזכו לנפש ולרוח ולנשמ' בזה ולזה סלקן ואודן ולזה ראוי במוצאי שבת לשמוח בשמחת סילוק הנפש והרוח והנשמ' ביום השבת והיינו סעודת מוצאי שבת שפי' בגמ' וכן נעשה בעולם העליון בנשמות הנוספות העולות.

ואלמלא אתייהיב רשו לעינא למחמי שאין זה אלא בסוד רוחניות העולם הזה בסוד חצר מות. חמי בליליא דנפיק שבתא כשבא הרוח מעולם העליון לצחצח הנפש כנזכר כי סוד עליית הרוח הוא בשבתי וירחי ויו"ט לכך במוצאיהם יורד הרוח לבשר הנפש אשר בקבר על הגוף נותן שבח לבורא כעל כל אשר גמלו. וראוי היה שיהיו בני אדם רואים ענין זה מפני שהוא בעולם הזה ממש נגלה ביותר מפני שהנפש מתקרבת אל הגוף ולכך אתגלימת ממש כנזכר ומתלבשת באותו כח המעמיד הגוף ומרקיב ד' יסודות בהיותו בהויתו בעולם הזה שאין זה אבד ח"ו והכל קיים לאדם הכשר ולזה קרוב אל האדם כ"כ עד שטפשו דבני נשא קא מעכבא שאינם נותנים לבם לדעת מציאותם כדי להתרחק מהנאת העה"ז ולא חששין ביקרא דמלכא עלחה לדעת היאך כבודו תלוי במעשהו בסוד הייחוד העליון וכיון שכן אין הקב"ה נותן רשות לעיניהם לראות כבוד הצדיקים ומנוחתם: בליליא דר"ה דעלמא אתדן בהיות הבקר כיון שרואים שמזדמנין הכסאות למשפט בראותם כורסייא דדינא קיימין לגבי מלכא עלאה בינ' ולכך הם חרדין ומקדימין תפלה מהליל' שיתהפך לרחמים ויכוף הדין ולזה משטטן לבקש אלו את אלו להתחבר ובעאן רחמי על חיי שלא יאבדו מצד חטאם: בליליא דנפקא וגו' מוצאי יום שני של ר"ה שכבר העול' נידון אפי' בב"ד של מטה כנזכר פרשת פנחס. אזלין וקא משטטין דאפשר שיש צדיק קבור במקום פ' שגילו לו סוד זה וכן על זה הדרך כל א' וא' על הכלל ועל פרטי קרוביו ואחר שיודעים ויזדמן להם דרך לגלות הסוד לחיים בחלום הלילה כגון כשיפגע הנפש בנשמת האדם החי הישן ויכירהו יודיעהו או כדי שיודיע הענין ההוא לקרובו או למיודעו לבשרו או כדי שישוב בתשבה וירחמהו: בליליא דקא נפקאן וגו' היינו ליל הושענא רבא כנזכר בפרשת אמור. מבני גריעו יר' מאותם העתידים ליגרע מן העולם התחתון גרעון צלם. אזלא ומשטטא לראות בצללים המסתלקים ומשם ידע מי ימות כדלקמן. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. בגין דכל הני תלת קשורא חדא אינון כגוונא וגו' רצה לבאר דמיון נפש ורוח ונשמה דבר נש שהם ממש דמות העליונים והוא כי כמו הנפש הזאת היא בתוך הגוף והיא יותר קרובה אליו מן הרוח והנשמה שאין להם שייכות עם הגוף גם הנפש אע"ג דזן את הגוף ונותן בו כח וחיות ונהירו הכל הוא מצד הרוח והנשמ' שעליו כי הנשמ' נותן לרוח ורוח לנפש ונפש לגוף וכן הענין למעל' כי סוד הגוף הם סוד בי"ע כי הבריא' הוא לבוש אל ג' ראשונות של המ' ויצירה אל ו' קצוות ועשיה אל העשירות וכלם הם סוד א' שבו המ' מתלבשת וכל זה נק' ביתה. ונערותיה הם סוד כל אבר ואבר בפרטות שהם סוד המלאכים וחיות ואופנים ושרפים וגומר וכל אלו נק' נערותיה וכנ"ל ריש דף קל"ז: והאי נפש אתכלילן בהאי גופא למיזן ליה אמנם לא יהיב מגרמה כלום רק ממה דנקטא מלעילא מן הרוח הוא הת"ת והנשמה היא הבינה היא נהרא להאי רוח נמצא שהם זה מרכבה לזה והנה דוגמת הנ"ל כי כל זמן שנשמת אדם לא עאלת באתרה גם רוח ונפש לא עאלו באתרייהו כן הוא לעיל כי האי נשמה עלאה בינה סלקא לאתחברא גו חכמה הנק' נביעו דעתיקא דעתיקין הוא הכתר ואז אתחברת ג"כ ת"ת שהוא הרוח עם המ' שהוא הנפש וזה רמוז בשם בן ד' כי כשאותיות י"ה בחבור אז אותיות ו"ה בחבור וז"א ועד דהא נשמה לא סלקא וגו' רוחא לא עאל וגומר. ולעולם רוח לא שריא וגומר כי כל עיקר חשק ותאוות הרוח הוא להתקשר בנפש והוא סוד ו"ה וכן חשק ותאוות הבינה להיות תמיד בחבור החכמה וז"א ונשמה לעילא. ולכן כל עוד שהנשמה לעילא לא אתחברא באתרה ג"כ הרוח שהוא הת"ת לא אתחבר בנפש שהיא מ' ואז גם הנפש דא לא אתישב' בדוכתהא גו גופא לתתא פי' אינה מתחברת עם ביתה ונערותי' הנ"ל הנק' גופא דיליה למיהב לון שפע כי היא לא נהרא מגרמה וכיון דלא יהבין לה איהו נמי לא יהיבת ואם נרצה לדייק כי ברוח אמר לא שריא ר"ל דכלל אינו מתחבר עמם אמנם המ' שריא בגופא אבל לא מתיישבא בי' פי' שאינה עושה יישובא ביה לאשפעא ליה במאי דאצטריך.

ואי תימא נפש לעילא וגומר הענין כי כל בי"ע נק' גופא דשכינתא אמנם תחות אלו הם היכלי הקליפות והם סוד הקבר העליון אשר גוף האדם העליון נתון ומתלבש בתוכו בסוד ומלכותו בכל משלה כי רגליה יורדות מות והנפש היא סוד השכינה איהי צריכא למהוי שריא בהאי גופא כי היכי דלא יתבלי בהאי קברא ח"ו ונהיר ליה תדיר ובזה תבין סוד מיתה למעלה ח"ו כי הוא סוד גוף העליון הם האופנים הקרובים אל הקליפות הנקר' אדם דעשיה אשר נתפתו אחר הנחש להיותם קרובים אל מדרגתם כנ"ל פ' זו דף קמ"ד ע"ב והיא היתה סוד מיתתן כי נתדבקו בסטרא דמותא ולכן נתקברו בהאי קברא דקליפות ושם נאחזים הקליפות דוגמת העפר של הקבר השואב מן הגוף כי ע"י הזוהמא שהטיל נתדבק והיתה לו אחיזה שם לינק תמיד שפע משם ולכן יש בו התגברות וכח גדול עד שיכלה כל אותה זוהמא שהטיל ולא השאיר לה עוד מה שתינק משם ואז יפתח ה' את הקבר ויחיה את הגוף ויסירנו משם ואז יתבטלו הקליפות ובלע המות לנצח ודוגמת שאין מיתה בהאי עלמא רק בגוף דוקא ולא בנפש ורוח ובנשמה ח"ו כן למעלה לא אית שום דרגא דמותא כלל ועיקר חלילה רק בסוד אותם האופנים שהם דבקים בקליפות כנזכר לקמן דף רמ"ד כי הם נק' גופא:

ודע כי עיקר הקבר אינו שולט אלא על הבשר דוקא ולא בעצמות שהם עיקר עצמות אדם אמנם הבשר הוא שיש לו אחיזה בקבר והוא רמז אל העשיה שהוא מלבוש החצון מכולם הנמשל לבשר ודי למבין כי אין להאריך בזה והמעיין יוסיף לקח ובזה נתרצה לך קושיא א' לקמן דף קמ"ד ע"ב כי כיון שיש כמה מיני עולמות ודרגין דא לעילא מן דא וכל חד הוי כללא דאדם א"כ מה תירץ באו' כי המיתה לעילא היא תמן בההוא דרגא והלא שאלתו היתה כי בכל דרגא ודרגא צריך שימצא סוד המיתה אך יתורץ במה שביארנו כי המיתה לא הויא אלא בגופא וההוא דרגא הוי דרגא דגופא עלאה בסוד העור והבשר שהם לבוש החצון של הגוף ודי בזה נמצא כי ענין חילוק זה הנז' כי הנפש שריא בקברא והרוח בג"ע הארץ ונשמה בג"ע העליון אין לטעות בזה ולומר כי הם ג' חלקים נפרדים חלילה כמו שאין לומר כן בנפש רוח ונשמה עילאין ח"ו כי עם היותם קשורא חדא ורזא חדא הוצרכו לאתפרשא לג' דרגין כי אדרבא זהו סוד הקשר והחבור להקשר כל העולמות דוגמת נפש רוח ונשמה העליונים, וז"א ובג"כ תלת דרגין מתפרשאן וגומר.

ובכל זמנא דגרמי אשתכחו פה ביאר מה שנתבאר בזוהר כי אין מדור הנפש בקבר רק כשיש עצמות אבל אחר שגם העצמות נרקבו אז הנפש הולכת משם וקב"ה אזמין לה אתר עד התחיה ויושבת שם בתענוג גדול וז"א רזא הכא לאינון דידעי וגומר או אפשר כי מ"ש רזא הכא וגומר קאי למאי שמפרש אח"כ בשעתא דנשמתא וגומר.

בשעתא דנשמתא מתעטרא וגומר אמר כי הנה ג' דרגין אינון כנ"ל ולכן תחלת התענוג הוא לנשמה ואחר שהיא מתחלת להתענג אז יגיע אל הרוח מתענגו ויתקשר ויעל' למעל' בכל שבתי וירחי וזמני ואז הנפשות נכנסות בג"ע הארץ להתענג שם כנודע וממתינות שם עד שירדו הרוחות כמ"ש ואז מתקשרים עם הרוחות ונהרין מנייהו וזהו או' בשעתא דרוח נחתא וגומר הנה האי נפש נהיר ונציץ איהו וכד קיימת גו קברא דתבת לתמן כמלקדמין וכדין אתגלימת בדיוקנא וגומר זה ביארנוהו למעל' כנז' פ' ויחי רכ"ה סוף ע"א כי הנפש יש לה לבוש בפני עצמו דמות דיוקנא דגופא ובו מתלבשת בהיותו בהאי עלמא בקברא ובהכנסו בשבתי וירחי וזמני בג"ע הארץ אז מניח דיוקן זה בקבר והיא נכנסת שם ובצאתו משם במ"ש וחוזרת אל הקבר אז חוזרת להגלים באותו הדיוקן הוא הלבוש של הנפש והנה זה הלבוש הוא סוד רוחניות הנעש' מהבל דגרמי ובו מתלבש הנפש וקיימן על קברין בכל מ"ש ואינן העצמות ממש רק הוא סוד ההוא הבל דגרמי כנזכר ולבתר דנאכלו העצמות אז הנפש הולכת אל מקום תענוג אחר כנ"ל וההוא הבל דגרמי אשתאר תמן גו קברא בשבוכא דגרמי כנ"ל עד זמן התחי' וזהו מאמר דוד כל עצמותי תאמרנ' פי' בהיות' עצמות בלתי בשר שהוא בקבר וזהו תאמרנ' בלשון עתיד:

בליליא דר"ה וגומר ביאר ענין דרגא דנפש מה עניינ' ועסק' בהאי עלמא בהיות' בקבר ואמר כי בליל ר"ה ר"ל בליל יום ר"ה אשר בזה היום דר"ה הנז' אתדן עלמא ביה ולא בליליא ואו' עלמא אתדן קאי איום ר"ה ולא ללילה הנז' ואפשר כי מ"ש דעלמא אתדן הוי ביום כנזכר ואו' וכרסייא דדינא וגומר קאי אליל ר"ה הנז' וכמשז"ל כי הכסאות הם מתקנים בליליא כדי שימצאו מזומנים ליום המחרת כי כן עושין בכל ליל ר"ח ור"ח שמתקנין הכסאות של מעל' לקדש החדש ביום ומה גם ביום ר"ה ונלע"ד שדרשו ז"ל ענין זה על בכסה ליום חגינו וגומר והנה להיות כי הקב"ה אין לפניו משוא פנים וביום הדין לא ישא פנים כי אין הקב"ה וותרן ואז לא יועילו תפלות אותם הנפשות שהם תחנונים ותפלות כי בשלמא תפלות ישראל עצמם אשר באומרם התפלות הם מקיימים מצות לכן מועיל' תפלתם ולכן מה עושים הנפשות מקדימין בליל ר"ה שעדיין לא יש שום דין ומקטרג בעולם ואז מתמלא השי"ת רחמים וכשבא יום ר"ה כבר הקב"ה נתמלא רחמים ומוזג הדין ורחמים:

בליליא דנפקא וגומר זה מיירי על נפשות הקרובים כנזכר כי כל א' משתדל בעד קרוביו החיים בליליא דקא נפקאן פתקין וגומר וידעת מפרשת צו דף ל"ב ע"א ומפ' ויחי דף כ"ב ע"א כי ענין הדין תלוי עד יום הושענא רבא ואז בההוא ליליא ונסו הצללים כנודע מאותם אשר מראים עצמם בלבנ' ונראים בגריעו מההוא צל כנזכר שם וז"א מבני גריעו דהאי עלמא פי' שנגרע הצל מעל ראשם וזה אות על שהם נגרעים וחסרים מהאי עלמא בשנ' ההיא ובאות' הלילה ההיא נפש דקאמרן היא נפשות הקרובים המתים היושבים על קברא היא אזלא ומשטטא וגומר. מהרח"ו נר"ו: