אור החמה על ספר הזהר ב:רפב

זכא' איהו אפי' בארץ ישראל אפילו בימים טובי' בשמחתו של הקב"ה לא נתערב זר. מאן דנשמתיה נפקא וגו' שאם גרם לו שעלה לא"י בחיים אף אם נהנה בגוף בחוצה לארץ אין לו לאותו חיצון דביקות עמו שהרי נבדל ממנו בעלייתו בחיים ואין ענין זה עבירה כדי שנאמר שלא יוותר לו הקב"ה ויעניש אותו שזהו ענין קדושה ועל הקדושה דהיינו קדש עצמך במותר לך אין אדם נענש אלא שאינו מזכך עצמו ליטהר להסתלק במעלת נשמה נוספת אמנם החצון אין לו עליו שום תביעה אמנם מאן דנשמתיה וגומר אסתאב בההוא רוח וגומר דהיינו מזונות ח"ל והנאות שבה שהם מזונות החצוני ולעת סילוק נשמתו במקום הטמא כמו ששולטים בגוף קליפת הטומאה הידועה שולט בה ג"כ טומאת הנאת החומר ונשאר באותו הגוף הקליפ' הנוספת שמצאו כלי מוכן כשלו בתענוגיו ומצא מין את מינו ואין עכול לאותה טומאה שהיא טומאת התענוגים אלא בהתעכל הבשר בעפר וז"ש עד דתב ליה בעפרא. ותבאו ותטמאו לא על טומאת מת קאמר אלא על טומאת הנאות החומריות שאינה נמצאת בא"י מפני שמזונותיה מן הקדש.

יוסף לא שליט כלומר לא תימא שמה שצוה עצמותיו ולא גופו הוא מפני שלא רצה שיטמא א"י מצד תענוגיו ח"ו לא שליט על גופיה רוח מסאבא לעלמין ולא בחייו ולא לאחר מיתה ואע"ג דנשמתיה נפקא ברשו אחרא ואין כח צנשמה כ"כ להציל הגוף עכ"ז בשרו שכן לבטח בגין דלא יתמשך ולא הי' לו אחיזה בו כלל ועכ"ד חשש לכבוד א"י ולא בעא דגופיה יסלקון וגו'. וכן כל א' וא' יחוש לעצמו כי לא מעט הוא טומאת א"י. ונראה מכאן בפי' שלא נאמר ותבאו ותטמאו אלא דוקא במביאים העצמות קודם שיתעכל הבשר וכך ראוי שאחר עיכול הבשר הב"ה מעביר רוח הטומא' וביעקב שעלה בשר ועצמות ולא חשש לכבוד א"י כמו שחשש יוסף היינו מפני שלא שלט בו החצון הנק' מיתה וג"כ וגופיה אתקיים ואין אחיזה לתענוגים בו. ג"כ לא דחיל לסטרא אחרא שיהיה לו שליטה עליו דערסיה הוה שלים מטתו שלימה לא יפחד מצד עשו וישמעאל כאברהם ויצחק ולזה אין לחצוני מבוא שם כלל ולזה נעשה יעקב מרכבה אל הת"ת נהורא עלאה וגומר וכל אלו הם מגינים סובבים וכותרים לעץ החיים יעקב שלא יקרב הנחש אליו. ותו דאיהו גופא וגומר שהוא מרכבה אל הת"ת בסוד שש קצוות וז"ש דשפירו דיליה ת"ת ודאי אחיד וגומר ונוסף על זה עוד וכל שייפין דאדם קדמאה דהיינו כל אברין ובחינות שבחכמה הנק' אדם הראשון הוו אחידן ביה כי זכה אל הת"ת בבחינת אחיזתו בחכמה בסוד ישראל עלה במחשבה שנק' אדם יו"ד ה"א וא"ו ה"א וצריך צורת האדם שלימה שלא יחסר רמ"ח אבריו לעולם ולא תשתלם א"י אלא אדרבה בעלותו שלם בכל אבריו. חשתזיב מכלא בין מענין גלגולי הנשמה בין מענין הגוף שאין החצוני נשאב בו. נפש דא אשתכח בעפרא וגו' יר' שהיא סוד המ' מאופן אחד בארץ ולכך הנפש בעוה"ז הגשמי והיינו או' אשתכחת בעפרא והיינו שיש לעולם הזה רוחניות קדוש מתלבש בו והוא מתעלם מעיני בשר ושם משכן הנפשות והיינו חצר מות שנכנס בו שמואל כנזכר בגמ' וכל א' וא' מדורו על קברו בדקות ומושג לזכי הראות:

רוחא דא איהו וגו' היינו שהוא מחיה בסוד המלאכים ונודע כי ג"ע של מטה קשור בעולם המלאכים ושורש הרוח משם ואצטיירת משם היינו שאויר ג"ע מלבישם וצורתו ממש כצורת הגוף זך כשמש. בהנאין וכסופין וגומר שגילוי שכינה שם וייחוד הת"ת עם השכינה שם בחצות לילה סלקא לעילא שהזווג בעולם הנשמה ונקשר רוח בנשמה. תשוב שבה לא נאמר אלא תשוב מזמן לזמן.

נשמה איהי וגומר היינו שהיא מכסא ולכך עולה לג"ע של מעלה ושם משכן המ' דאצילות מתלבשת בבריאה ולזה ע"י סוד התעוררות הזווג אתנהירת בוצינא שהיא המ' לאנהרא לעילא סוד מיין נוקבין. דא לא נחתת לראות בצער החיים ברוח שירד להכלל בנפש להקשר שניהם יחד למעלה בנשמה:

בדא אתכלילת מאן וגו' היינו מ' להתייחד למעלה לקבל נשמות עליונות ונמצאת המ' נכללת מעליוני' ותחתונים. ועד דהאי סלקא וגומר כי הכל תלוי בנשמה שהיא בשורש משפעת לרוח ורוח לנפש וכל זמן שהנשמה אינה עולה לג"ע של מעלה אחר י"ב חדש אין ישוב לרוח ונפש אזלי לבי קברי ויש ביניהם מי שיודע לעורר הנפשות כנזכר בפרשת אחרי מות. האי נפש כלל הנפשות הישנים שם. ואיהי אזלא ומשטטא לבקש הרוח שבג"ע וזה ע"י בואם אל מערת המכפלה ושם מעוררים נפשות האבות ודרך שם יכנסו לג"ע אל הרוחות וז"ש וההוא רוח אתער לגבי אבהן כלו' כשמתקבצות הנפשות בנפשות האבות אז יתעוררו הרוחות וכן מוכח בפ' אחרי מות. וסליק הרוח אל סוד ג"ע של מעלה אל הנשמות והם מתפללות להקב"ה וחייש בזכותם. וכד נשמתא אתעכבת וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. זכאה איהו מאן וגומר אפשר דקאי על הנ"ל כי הנה לדרים בח"ל שא"א להתענות כל ימיהם ובהכרח הם צריכים לאכול ונהנים קצת אמר לעיל דהא לא אתענגו מדיליה כלום. אמנם אותם הדרים בא"י כי לא נהנו כלל אפי' שום הנאה כלל לכן אמר כאן זכאה וגומר דלא אתהני מדיליה כלום. וגם אפשר שהוא נקשר עם הקודם וקאי ג"כ אאותן הדרים בח"ל ג"כ. ואפשר ג"כ לפרש כי כל הנז' בכאן קאי אפי' לדרים בא"י כי עתה בעונותינו א"י שותה מהתמצית והמזון בא מצדם והמעיין יברור לעצמו: מאן דנשמתיה נפקא וגומר אפשר דקאי לדרים בח"ל ואינם צדיקים והמשיכו עליהם רוחא דמסאבותא בחייהון במעשיהם הרעים. או אפשר דקאי אמאי דסליק מיניה והם אותם אשר אתענגו בתענוגים בח"ל ובהכרח היה לאשלטא עליה רוחא דמסאבותא אפילו יש בידם תורה ומעשים טובים ולכך ההוא רוחא דמסאבותא אסתאיב בגויה וכד מית ג"כ לא סליק מיניה עד שישוב גופו עפר כנודע. והנה כיון שרוח הטומאה אסתאיב ביה נמצא דאי סלקין לההוא גופא לאתקברא בא"י בתר דמית נמצא אעפ"י שנקבר בא"י אין לו תקנה. והטעם כי האדם אעפ"י שדר כל ימיו בח"ל ואח"כ בא בחיים חייתו לארץ ישראל הנה הטומאה בורחת ממנו אמנם כד מית בח"ל וברחה הנשמה הטהורה ואשתאר ההוא רוחא דמסאבותא ואסתאיב בגויה כנודע וזה סוד הטיפה שזורקת מלאך המות בגוף להמיתו ולכך המת הוא אבי אבות הטומאה כי אסתאיב ואתקשר ההוא רוחא בגויה ונשמה קדושה שתדחה אותה אינה שם ולכך אפי' בבואו לא"י להקבר שם אין לו תקנה כיון שיצתה נפשו בח"ל ועליו כתיב ותטמאו את ארצי.

יוסף לא שליט על גופיה וגומר הביא ראיה למ"ש כי יותר זכאה הוא הדר בא"י כי לא אתהני מדיליה כלום אפי' הנאה מועטת והביא ראיה מי לנו גדול מיוסף הדבק בא"י בסוד צדיק וצדק ולא שלטא כלל רוח מסאבא עליה ועכ"ז לפי שיצאת נשמתו בח"ל לא רצה ליכנס לא"י עד שישוב עפר וישארו עצמותיו לבד כי אז אין שליטת הטומא' אפי' ברשעים אלא על הבשר והדם כ"ש בצדיק גמור כמותו וא"כ מכ"ש וק"ו לכל הדרים בח"ל כי אעפ"י שיהיו צדיקים גמורים כיוסף עכ"ז יותר טוב אם היו דרים בא"י ואסור להביא גופם להקבר בא"י אמנם העצמות נראה מכאן שמותר להביאן:

יעקב לא מית וגומר הרגיש א"כ למה צוה יעקב שיוליכו גופו ממש ולא עצמותיו כיוסף ותירץ כי לא היה בעולם איש אחר כיעקב שלם בכל הני י"ב שבטים וע' נפש הכל כדוגמת מרכבת השכינה ולזה צוה כי לא יגע בו איש אחר וכל זה כדי שלא ישרה עליו טומאה כלל, ותו דאיהו גופא יר' כי אברהם יצחק ושאר הצדיקים לא תקנו מחטא אדם הא' אלא אברים וקצוות ממנו. אמנם יעקב תיקן כל הגוף וכל גופיה נפק מתחת יד הטומאה ונסתלקה זוהמת הנחש בסוד לקיחת הברכ' ובכור' ממנו גם הכניע סמא"ל כנזכר בפ' תולדות והנה נסתלק' לגמרי רוח הטומא' וזוהמת הנחש מיניה וא"כ לא הוה דחיל כלל.

וע"ד כתיב ושכבתי וגומר הנה בפסוק זה נתבאר כל מה שאמרנו כי בערך שאמרנו דלא מית דייק או' ושכבתי כי אינו אלא שכיב' ולא מיתה כ' כוונת יעקב לתת טעם ליוסף למה לא הוה דחיל וצוה להוליך גופו שלים ולא עצמותיו ולזה אמר ושכבתי לא שלטא בי מיתה אלא כאדם השוכב על מטתו. ועוד כי היא עם אבותי כלומר כי אבותי תקנו דרועא ימינא ושמאלא דאדם הא' ואני מתחבר עמהם לתקן הגוף נמצא שאני שלם לגמרי ואין בי אחיזת הנחש כלל וא"כ אחר שיש בי עניינים אלו א"כ ונשאתני ממצרים את גופי ממש ולא עצמותי.

וע"ד ויחנטו הרופאים וגומר הענין אחר שהחניטה היא לקיים הגוף לעולם בקבר וכבר נתבאר בזוהר כי בין לצדיק בין לרשע הוי תועלת גדול להתרקב גופו ואינו זוכה ליכנס למחיצה שלו עד שיתרקב גופו א"כ למה צוה יוסף לחנוט את אביו ובמ"ש ניחא כי אדרבה צריך שיהיה גופו שלם כי קדוש הוא ואין שום זוהמת נחש דביקה בו כלל.

תלת שמהן וגומר אגב הנ"ל הביא פה דרוש הנשמות. ואמר כי ג' שמהן וגומר ועיין דלא אמר דג' נשמתין אית לבר נש רק דנשמתא חדא איהי אלא דאית לה ג' שמהן משום דאתכלילא בג' דרגין עיין ריש דף קמ"ב בגין דכל הני תלת קשורא חדא אינון וגומר להיותם דוגמתו ית' כי משם חצובות וכמו שלמעל' זו מרכבה לזה כך הוא בנשמות החצובות משם בסדר והדרג' ולא בהזדמן ח"ו.

ובתלת דוכתי אשתכחו חילייהו יר' כי אעפ"י שנאמר כי הנשמ' שורה במוח והרוח בלב והנפש בכבד אין הענין כי הם שם דוקא ושאר הגוף איהו בלתם כי הלא הם מקיפים כל פרטי הגוף אמנם עיקר חיליהון ותקפיהון הוא תמן אמנם מתמן אתפשטי בכל גופא ודאי ודוק: עוד אפשר לפרש כי הכוונ' על מ"ש אח"כ כי הנפש אחר מותה נשאר בקבר והרוח בג"ע התחתון והנשמ' בג"ע העליון וזהו או' ובתלת דוכתי אשתכח חילייהו. אך הפי' הראשון הוא הנכון דאיירי בחיים כדפי'.

ונפש דא אשתכח וגומר נלע"ד שצ"ל ונפש דא אשתכחת בקברא וכד גופא אתבלי בעפרא כדין אתלבשת בחד לבושא וביה מתגלגלא בהאי עלמא וגומר וזה הוא מוכרח ג"כ מפ' ויחי דף רכ"א סוף ע"א ועיין היטב שם ותשכח דהכי הוא והודיענו כי ג' דרגין הנז' חדא שריה מדוריה בקברא על העצמות וחדא בג"ע התחתון וחדא בג"ע העליון. וכל זה נתבאר בפ' ויחי ע"ש. וענין הרוח כתיב פ' שמות דף י"א ע"א ודף י"ג ע"א ובפ' ויחי בסוד פ' מד' רוחות באי הרוח הוא כולל מד' רוחות ג"ע התחתון ולכן חזרתו הוא שם בג"ע הארץ והנשמ' חצובה מג"ע העליון וחוזרת שם אך הנפש לא תפרד מהאי עלמא כדי לנחם הגוף עד זמן התחיה ובזה יתנחם הגוף כי הוא עתיד להחיות.

וע"ד כתיב והרוח תשוב וגומר הוקשה לו כי הלא הכתוב אמר כי הרוח תשוב אל האלהים ולא אל גן עדן הארץ ולז"א כי כוונת הכתוב הוא בהני זמני דאמרינן שהוא שבתי וירחי וזמני: גם אפשר לומר כאשר נודע כי ג"ע העליון הוא ענין ז' היכלין דמטטרו"ן עולם היציר' אשר בו מתלבש הת"ת כנודע ואמנם ג"ע התחתון הוא סוד היכלי השכינה הנק' אלהי"ם ויש לזה דמדומי ראיה בס' הזוהר ולז"א והרוח תשוב אל האלהים שהוא בג"ע הארץ ששם הוא אלהי"ם היא השכינ' ובזה יתיישב מלת תשוב ולא אמר תעלה לרמוז אל השבות רבות שעולה למעלה בכל שבתי וירחי וזמני וחיוזרת אל מקומה בג"ע הארץ המכונ' בשם אלהי"ם וז"א תשיב ודאי ועיין פ' משפטי' דף צ"ז ע"ב ודא איהו די בגינה אנהרת וגו' וזה נתבאר פ' ויחי דף רל"ה ע"א ורמ"א ע"ב כי כל זווג השכינ' בוצינא עלאה אינה אלא באמצעות נשמות הצדיקים וע"ש היטב וז"א בדא אתכלילת וגומר פי' כי השכינה נודע שהיא כלולה מעילא ותתא מיין דכורין דאצילות ומיין דכורין דנשמתין דצדיקייא כנזכר לעיל פ' ויחי דף רמ"א ע"ב ע"ש ועל ידייהו אתכללת מכלהו עלמין עילאין ותתאין ואע"ג דהא אתערו מילין אלין וגומר זה נתבאר פ' ויחי. מהרח"ו נר"ו: