אור החמה על ספר הזהר ב:רפא

כיון דגרמו חובין והיו ישראל עובדים ע"ז היו האומות שולטות בארץ ונכנסות ומשיגות גבולן של ישראל וישראל נמסרין תחת ידם של סנחריב וכיוצא עד שבא נבוכדנצר ואז אתקרב קליפ' כלא כחדא היה השליט' אל החצונים על ישראל לכלה עד שהחריב המקדש והגלה את ישראל ודחה לון. ועכ"ד אע"ג דדחה לון לבר משכנה שם אינו קבוע דלא יכיל לשלטא' בההוא דוכתא קדישא דלאו אתריה וגומר ולא הרגיעה שם לילית וחזר לו נבוכד נצר ושאר המלכים אל מקומם ועם היות שנתיישבו גוים בא"י עכ"ז ישיבם אינו ישוב הגורם שתשלוט הקליפה אלא כענין טעם החרבן דמסיק לבד.

וקב"ה עבד דלא תשלוט שגרש הקליפות אחר שנתנקמו מישראל כדי רשעתם. אהדרת ההיא קליפה וחזרו גבולי ישראל אל גבולם העליון ואלו עמדו ישראל על מקדשם בגלות יכניה וכיוצא שלעולם נשארו ישראל על מכונם לא היה צריך דבר שהיה ראוי שע"י העבודה ישאבו רוח העליון אמנם נחרב הבית וגלו ישראל מה עשה הקב"ה נעל פרוכתא והוא סוד ופרשו עליו בגד כליל תכלת והוא כח אמצעי בין הקדש והחצון נותן גבול לחצונים שלא יגשו אל הקדש וז"ש ואחיד בכל סטרוי. ולמדנו מזה כי בהיות ישראל גולין אויר א"י הוא מאיר מהקדש דרך פרוכת בגד כליל תכלת זה הפי' אמנם בהיות ישראל על מכונם אין בין ישראל לאביהם שבשמים מפסיק כלל. ויושבי ח"ל הם שואבים דרך ד' קליפות. למהוי רבות קודשא על ארעא כמלקדמין ושכינה דרך בה יורדת אל התחתונים כמאז אי אפשר דהא ההוא חופאה קלישא כנז' שהרי סגולתו הוא שגורם שתתצמצם שכינתו למעלה ולא תאיר אל התחתונים ולזה לא יושפע עליהם שפע ואור השכינה כאור הקודם אבל ימצא בה כשיעור מה שעובר דרך הפרוכת ועדיפא מח"ל שאין אותו המעט המאיר עובר דרך החצונים וגם הנשמות מדי עלותם לא יצטרכו מתי ישראל לשבר כח ד' קליפות אלא כבוד ה' המאיר דרך הפרוכת הזה שאינו טמא יאספהו וז"ש למהוי רבות וגומר לא יכיל אבל התעוררות מה יש ולזה בזמן ר"ש שהיה חרבן אמר שאויר א"י טהור ומחכים וכיוצא ולא גרעו מעלת א"י ח"ו אמנם תגבורת האור לבנות בית המקדש א"א וז"ש וע"ד לא יתבני חרבן מיומא דאתחריבו: לשלטאה וגומר א"א דהא ההוא חופא' וגומר ויש שם שמירה. אמנם יש לדקדק עתה שמקום הבית נעש' בית מרגז לישמעאלי' מאי איכא למימר שהרי שם הרגיע' לילית וגומ' וי"ל שזו שליטת שרם שנתן לו בזכות המילה כנזכר בזוהר אמנם לא ישכון שם לטמא' כדרך ששולט מחוילה בואכה אשור' ששם משכן הקליפות והשר וכאן בא"י העם לבד ושואבים שפעם מבחוץ ממה שכנגד גבולם ואין להם חלק בפרוכת כלל וכ"ש במה שלמעל' ממנו ואותה העבוד' שהם עושים מתגלגלת עד שיוצאה לחוץ אל משכן השר.

משיכו דפרוכתא קדישא דלעילא הענין דכתיב והבדיל' הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשי' והוא בהיכל קדש הקדשים להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשי' ויש בו כח ההבדלה שלא יגשו שאר הקדשים פנימ' ממחיצתן והעולים משם ולמעלה הם נשמתן של צדיקים כדי ליכנס אל תחת כסא הכבוד וסגולה זו יש לפרוכת הזה מפני שממנו נמשך למטה שהוא מבדיל שלא יכנסו שם חצונים כגון נשמות שאר העמים ודוחה אותם ומקבל נשמתם של ישראל ומכניס אותם והיינו או' ובגין כך נשמתין וגומר שהם שואבים נפש מהקליפות בני לילית וסמאל כד נפקין מהאי עלמא שהוא הגשמי ואין דבקותם ברוחני בא"י אלא הם מתגלגלין עד בואם אל שורשם אל החצונים במקום הקליפות ח"ל והקדושים לא גרעה נחלתן מפני החורבן אלא ההוא חופאה וגומר ועאלין דרך אותה פתיח' שלא יפגעו בהם החצונים עד עלותם אל מקום מושב הדין ושם ח"ו אם נתחייבה יקלעוה אל גיהנם ואם טהור' היא ע"י הפרוכת הזה תדבקמעלה מעלה ואין לחצונים שליט' עליה כלל:

ונשמתהון דישראל דנפקי לבר מארעא והאויר טמא לזה אזלא וסחרא ויש לה טורח גלגוליה מקליפ' לקליפ' משר אל שר עד שתעבור אל מקום הקדש. מאן דנשמתי' נפקת וגומר לא שלטא עליה רוחא מסאבא כלל יר' כי יש קליפ' קשה עבה יותר מטומאת מת דהיינו אחיזת החצונים והקפיד' עליה תורה כאו' כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך בטומא' ההיא הגסה עד שכמעט יקרא המת ההוא טהור בא"י בערך אית' הטומאה הנוספת וז"א לא שלטא עליה רוח מסאבא כלל אמנם טומאת מת והליכותיו אינם גרועות ממנו אלא שאותה אחיזה אשר לחצונים השולטים בח"ל חין לו כלל זולתי אם הלינו מפני שהליל' מקום מוכן לחצונים למשטטיה ובהיות להם כלי לידבק יתדבקו וזה יגרום רע למת שיסתאב אותה הטומא' בגופו כדמסיק הגורמת עונש למת עצמו ומטריחין אותו בענין דבקות הנפש למעל' אמנם שאר טומאת מת אינה גורמת עונש והביא ראיה ואין אחיז' החצוני' בא"י ממה שאותו המזון הניתן להם במזבח היה נוטה עצמו לצפון ששם פתח כניסת מזונם וכאן פ"ה הגוף כולו נוקבא דתהומא רבא וז"ש ומההוא פתיחו אתזנו כל סטרי קליפה שהם כחות הרב' דרך אברי הגוף ובחינותיו וע"י זה המזון היו נקמטים ונקבצי' אל מקומם בלתי מתפשטים וז"ש אלא בגין דלא תשלוט וגומר:

גופיהון דצדיקייא וגומר הענין דע כי כל חטא אדם הא' הוא הגוף הזה ומעשהו והנאותיו והכל הוא מצד הנחש שע"י החטא נתגשמו אחר שהיו רוחניים ודבקו' המחשבה בחכמת האל ית' והנה המשכיל אשר ידחה כל התאו' ויקח מהגשמי צורך חיותו לבד הצורך אל קיום הגוף לא הנאת המעש' בזה לא ידבק אליו מטומאת הגוף וחלאתו אלא עטיו של נחש שנדבק לו מאדם הא' לא מת"ת עצמו אמנם אותם הנהנים מן העולם ותאוותיו הם מוסיפים על עטיו של נחש שהם מחדשים בעצמם חטא אדם הראשון ולכך מתים מיתת עצמן. נמצא שיש ב' מיני טומאות הא' היא עטיו של נחש אין נקי ממנ' אלא כמו חנוך ואליהו ואותם שנכנסו חיים לגן עדן וכיוצא והנה טומא' דקה אינה מזקת לנשמ' רק טורח פרידת הנפש מהגוף כל א' כפי כחו וכפי מעשיו ויש קליפ' עבה נוספת והוא מרדיפת האדם אחר התאוות הגשמיות אפילו במותר לו באכילה גסה ושינת שחרית ומשגל מרובה למלאות תאוות גופו כל זה הוא לו עטיו של נחש נוסף לו על חטא אדם הראשון וכפי מה שמוסיף מוסיף לה קליפ' ואח"כ בשרו עליו יכאב וזה היה סוד רבי שזקף עשר אצבעותיו וגומר וסוד ר' אלעזר שאמר אף בשרי ישכון לבטח וע"ז אמר כמה דאתמשך גופא בהאי עלמא וגומר וטומא' זו היא טומא' נוספת על טומאת מת כנזכר המצערת הגוף והנפש קאמר.

גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי וגומר היינו שבשבת מותר להתענג וליהנות מכל ענייני העולם שאז אין החצוני שולט ומזונו הוא בסוד הרוחניות הקדוש והנהנ' ממנו לשם שמים וקדושת שבת ויו"ט וכיוצא אין אותו הגשמיות גורם טומאה ועונש אל הגוף כלל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. משיכו ההוא פתיחו וגומר עד דאתקרב וגומ' נלע"ד כי לא היה הכל ברגע א' בעת החורבן אמנם ע"י תועבותיהן וגילוליהן היו מקריבין וממשיכין את הקליפה מעט מעט עד שנסתם הכל ואז נחרב הבית ולכן תמצא כי תחל' נחרבת כל א"י והוא בגלות שומרון הם עשרת השבטים כי נתמלא' סאתם עד שהקליפ' גבר' שם ואח"כ גם בני יהוד' נתמלאית סאתם אז נתקרב' הקליפ' עד נקודת ציון היא אמצע כל העולם ואז נסתם הכל ואז נחרב הבית בעוונותינו. ודחה לון לבר וגומר אמר כי הנה הארץ עצמה היא קדושה והיא חלק השי"ת מכל שבעים ארצות ואיך הקליפ' תוכל ליכנס בחלקו ית' לכן השיב כי האמת הוא כי בארץ בעצמה אין להם חלק כלל האמנם הענין נמשל למי שיש לו עבד א' וברח ממנו אל בית חבירו כי נכנס שם ומכיר את שלו ונוטלו והולך לו כן ישראל קנו ארון לעצמם בעוונותיה' ונמכרו לעבדים אל הקליפ' בכל יום מקטרים ומזבחים להם עד שברצונם נמכרו להם לעבדים להיות חלקם ואז הקליפ' נכנסת לא"י ולקחה את העבדים הנמכרים לה ודחה אותם לבר ולקחם בארצו והלך לו משם ואז חזרה הפתח הנז' להפתח תכף ומיד.

ואי תימא אי הכי וגומר הוקשה לו אם חזרה הקדוש' למקומה איך נשארה א"י חריבה ותירץ כי השכינ' עלתה למקומ' וישראל בעונותינו הלכו בין האומות ונשאר' הארץ שוממה מבלי בניה ובלי בעלה ולכן לא חזר' להתיישב עד ישקיף וירא ה' ב"ה. ואחר שהקדוש' נסתלקה כדי שלא תשרה במקום הטומא' כי זה דרכה כנודע בסוד טומאת מת לכן שם הקב"ה פרוכת מסך א' מקדוש' על אותו פתיחו דע"ג ארץ ישר' ובזה אין הטומא' שורה שם וגם הקדושה העיקרית אינ' שורה שם ונשארה כביכול כאשה עגונה ואינ' נשאת לאחר:

בההוא חופאה דפרוכא קלישא וגומר סוד הענין בקיצור נלע"ד כי נודע בעת המ' נתלבש' גבורה ודין ופועלת' הדין ע"י לבושה החיצון מכולם שהוא גוון תכלת המכלה את הכל והנה אפי' החצונים יראים אז ממנה כי חמת מלך מלאכי מות ובראות החצונים המ' בלבוש תכלת כנזכר אז בורחים משם וזהו סוד החופא' קלישא היא סוד הלבוש החצון שבתוכו הם הלבושים יותר פנימיים ונק' פרוכתא קדיש' בערך הפנימיים ממנה כנודע ולכן החצונים אינם יכולים ליכנס שם וכן הברכ' והשפע נמנע כי תוקף הדין הנכלל באותה חופא' אינו מניח לרדת הברכ' כיון שאין זכיות בישראל בעונותינו ולכן נשארת א"י חריבה ולא מצד הטומא' רק בשב ואל תעשה ולטעם זה נקראת חופאה קלישא כי כמעט היא נק' קליפ' כנגד מה שלמעלה ממנ'.

ובג"כ כל אינון נשמתין וגו' שאינ' נשארים בגבולה ח"ו אלא ההוא חיפא' טריד לון עד דסחרן סחור סחור ואינם מוצאים מנוחה עד שפוגעים בפתחים שהם סביבות א"י ונכללים במקוריהם. אבל נשמות א"י עולים שם דרך ישר וזו היא מעלת א"י ואפי' ישראל המתים בחוץ לארץ נכנסים שם רק שבא להם צער כמו שא"י מקיאה ופולטת נשמות הגוים כן ח"ל פולטת נשמות ישראל כי אין כח בה לסבול הקדיש' והולכת הנשמה בצער עד שתכנס אל פתח א"י ועולה שם והכוונ' לומר כי לא יכלה הקליפה לדחות את ישראל מא"י כי אם גופם לא נשמתם גם לא היה יכולת אל הגוים להיות בא"י רק בגופן ולא בנשמתן:

זכאה חולקיה מאן וגומר ביאר לנו כי אפי' בזמן הזה אין שליטת החצונים בא"י כלל כנזכר ואפילו המתים בא"י אינם מתים ע"י מלאך המות רק ע"י מלאך קדוש כנזכר לקמן דף קנ"א בפסוק יחיו מתיך וגומר וא"כ אפי' במתים אין להם שליטה וזהו דוקא ביום שכולם עאלין בנוק' דתהומ' רבא אמנם בלילה אשר שולטת המ' שאחיזתם בה לכן משטטי בלילה בכל עלמא ועכ"ז בא"י שהיא חלק המ' אין להם רשות רק כשיש מת בא"י שלא נקבר כי בהיות המצוה מצד הגבור' הקשה ואז המות החיצונה מתעוררת בהכרח ואז יש לה רשות לעיילא בא"י ולשטטא תמן וזהו חומרת הלנת המת בלילה וצ"ל כי מ"ש כאן הוא שאחר שמת האדם שנתעורר' כח הגבור' המשפעת בדרגא דמותא ונכנסת בא"י ולעולם בא"י אינן מתים ע"י מלאך המות כלל והדבר צ"ע:

אברין ופדרין וגומר יר' שאין לומר כי אחר שמזון החצונים מן העשן היו נכנסים שם ח"ו אמנם העשן היה הולך עד דפגע בסטרא דצפון והיה נכנס מעצמו דרך שם ונזונים החצונים כמלך השולח מזון לעבדיו החמרים והגמלים שאינם נכנסים בהיכלו וז"ש ובג"כ תננא מנייהו הוה סליק עקימא וגומר פי' העשן שלהם של אברין ופדרין הנז' הוה סליק וגומר וסוד הענין כי תמיד של שחר כנגד הת"ת ולכן ביום לא היה לחצונים שום מזון כי הכל קדוש' ואפי' העשן היו נזונים ממנו מלאכין קדישין שהם תתאין יותר כנודע ולכן היה העשן עול' דרך מישור ביום ונכנס בההוא פתיחו דע"ג אוירא דארעא דישראל וז"א תננא דיממא הוה סליק לדוכתי' באורח מישור ואתזן מה דאתזן בלשון סתום והענין על כחות הקדושה העניונ' כביכול עד אין סוף אמנם תמיד של בין הערבים הוא סוד המ' אשר בה נאחזים כל הערבים ואפי' ערב רב שהם חצונים כנודע כי לכך נק' מ' ערב רב דאתערבו בהדה כל החצונים ואז מתחיל הדין להתעורר ואמנם תשת חשך ויהי לילה כי מתעורר חשך הגבור' ונאחז בלילה הוא המ' ונקשרת בשמאל ואז בו תרמוש כל חיתו יער ואז הג"ע נסתם וכל היכלות הקדושה כי כבר קבלו מזונם ביום כנודע ותרעין דגיהנם אתפתחו כדי לשטטא בעלמא לבקש טרף לנפשם ואז מהנהו שיורים דאברים ופדרים דאשתיירו על גבי מדבחא הנק' תמצית ארץ ישראל מהם היה העשן עולה והיה הולך בעקימו עד דמטי לפתח גיהנם העליון שהוא בצפון כי מצפון תפתח הרעה ונזוני' ממנו:

ומההוא פתיחו אתזנו כל סטרי קליפה וגומר זה ענין בפני עצמו ואינו נקשר עם הקודם כי כבר אמר כי תננא דיממא סליק באורח מישור וגומר אמנם הענין כי אחר שביארנו כי אית ההוא פתיחו ע"ג ארץ ישראל וסביב לה ע' פתחין דשרי האומות כנ"ל מפ' ויקהל הנה הקב"ה נותן להם מזונותם מעילא ומתתא ולא מתקרבין כלל והענין כי מן השפע היורד למעלה דרך ההוא פתיחו דא"י הנה תמציתו נשפע אל החצונים והולך דרך עקום אל ע' פתחין אחרנין ומתמן אתזנו כנז' לקמן פ' ויקהל דף ר"ט וז"א שם וההוא שיורי אקרי תמצית א"י וז"א ומההוא פתיחו אתזנו וגומר וכן מתתא הם נזונים מן האי תננא דליליא הנעקם והולך שם וז"א ומההוא תננא גסה וגומר וכנודע וזהו בלילה כי להיותה רגליה יורדות מות ומלכותו בכל משלה יהיבת מזונא בליליא אפילו לחמרי וגמלי הם הקליפות הנז' בפ' פנחס דף רע"ב ע"ב. גופיהון דצדיקייא דלא וגו' אפשר ביאר לנו הפרש הדר בא"י לדר בח"ל והטעם כי הנה נודע כי ח"ל היא תחת ממשלת כח הטומאה הנשפעת מאתם ולכן גופיהון ממש דיתבי התם הם נזונים מן הטומאה אמנם הדר בא"י נשפעים מן הקדוש' ונמצא שאינם נהנים אלא מן הקדושה אפי' מזון גופם. אך הנלע"ד ביאור זה כי נתן תקנה אל הדרים בח"ל שלא תשלוט עליהם טומאה כלל כי הלא מצינו כמה וכמה צדיקים לאלפים ולרבבות שמתו בח"ל אמנם תקנתם היתה כי לא אתענגו כל יומיהון בתר הנאת הגוף כי כל מזונות והנאות הגוף הוא מצד הקליפה כנודע ואמנם לא אתענגו רק בתענוגי מצות כגון סעודת מצוה דחתן וברית מילה וז"א תענוגי דמצוה או בסעודתי דשבת ויו"ט כי אז אין טומאה שורה כלל דכולהו מטמרי בנוקבא דתהומא רבא ואין המזון יורד בשבת אלא מצד הקדוש' ואז אפי' בהיותם בח"ל אין טומאה שורה עליהם לפי שיאמרו הלא לא נהנינו ממך בחול כלל אפי' בגופינו אלא כדי קיום הנפש לעסוק בתורה כמ"ש צדיק אוכל לשובע נפשו ובזה יש תקנה אפי' למתים בח"ל. מהרח"ו נר"ו: עוד כתב משם הרי"א זלה"ה ובג"כ תננא מנייהו הוה סליק וגומר שהעשן של אברים ופדרים הוה בלילה ולכן עקימא מה דלא הוה הכי בתננא דיממא עכ"ל. וע' בס' אור הגנוז בס"ד: