אור החמה על ספר הזהר ב:רעז

ותכלת דא איהו תכלת דציצית בחינת המ' האחרונה שהיא דין בלא רחמים והוא כסא לבחינת הנחשת הנז' ועל בחינה זו היא סוד תפלה של יד ששורה על הכסא הזה ולכן מניחין אותו מיושב וז"א רזא דתפלה של יד דהיינו שהכסא הזה כסא לתפלה של יד. אית כורסייא וגו' יר' שהבחינה הזאת האחרונה כנז' יש בה תכלת מכלא ודאי בדיניה ולכך דיינין בה דיני נפשות ושם אין הדין מתרצה בכופר נפש אלא נפש בנפש אמנם יש בכסא סוד לבן שבציצית שאין דנים לאדם בנפשו אלא דיני ממונות יפסד כך וכך או יהיה עני וחשוב כמת מפני שהוא בחסד ממיר המיתה ביסורין דיני ממונות.

כל גוונין טבין לחלמא שמורה תמורת המיתה ביסורים אמנם תכלת מורה שדוחין נפש ממש: ואש מדת הלילה שחור כתכלת שהיא מתלקחת בדין הגבורה. אמנם בפנות הלילה שעת הבקר שנגה לו מלמעלה מצד החסד והדינים מתלבנים ובין זה לזה נעשה גוון ירוק ומהתכלת מתהפך לגוון ירוק ככרתי לשון כרת דין ולא חזק כתכלת שמכלה. את הכל ואז כבר התחילה להקרב אל הייחוד ולכך אשתרי זמנא דק"ש דהא אשתני גוון תכלא לא לרחמים אלא שאינו דין חזק כמה דהוה. אין דנין דיני נפשות בלילה כי ח"ו היה הדין מתגבר על ידינו למעלה והיה העני נספה בלא משפט כי המשפט מדת יום והלילה צדק בלא משפט ואתייהיב רשו למחטף נפשא יר' שהדין החזק לא יתרצה בתמורה משא"כ משפט ביום שהוא רחמים ויתרצה בתמורה ולא יחטוף הנפש אלא ימירנו ביסורים וכיוצא כנז' ואז ביום דנין משפט צדק:

כד אתי צפרא ואתער ימינא חסד אברהם של הת"ת. נפיק ההוא נהורא אור החסד מפני שאור היום אור הת"ת הוא בזריחת השמש ודאי ומטי שמשתלשל מדרגה אחר מדרגה עד הגיעה למטה בכחות הדין שהם נאחזים בה כנז' ואשתני מכמה דהוה שהיתה מתגוללת בדינים ויניקת החצונים משתנת לרחמים ואל הקדושים. וכדין שלטא עליה שכבר היא נטהרת והאור שולט ונראה ונתדבק ביה כרסייא אחרא ת"ת כסא ודאי קדישא שאין חצונים אחוזים בו ואפשר היותה בחינה במלכות מצד החסד כאו' והוכן בחסד כסא. מההיא שעתא ואילך זמנא דק"ש שהמלכות מתייחדת בת"ת וקודם לזה אין ייחוד:

ארגמ"ן ארבע חיות אוריא"ל רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל ואינם במציאותם למטה ממש אלא בחינתם יחד דהיינו כנופיא דכלא כל גוונין כחדא דהיינו סוד רקיע שע"ג החיות כולל אות' יחד וכן הם כלולות ומושרשות בכסא ולמטה משם יפרד והי' לד'. וארגמן הוא למעלה:

אלא האי איהו גוון וגו' הענין כי מיכאל בחיות בחסד בספירות שיש לי ב' בחינות הא' בחי' החסד לבדה הב' בחינת החסד כוללת כל המדות כך מיכאל יש לו בחינה לעצמו לבדו ובחינת כוללת כולם בעצמו והיינו בסוד היותו ראש לכל החיות ודרך בו ישתלשלו כלם וז"ש אלא האי איהו גוון דאקרי שני דהוא לבדו נקרא שני אבל נטיל כל גוונין ביה ואז אקרי שנים לשון רבים כדמסיק. שני דנפיק יר' תחלת מציאות עצמותו בלי תערובות כחות והוא נמצא מהכסא מצד החסד שלו דשלטא על תכלת בחינת הגבורה שבכסא ולזה לעולם מלמד זכות והיינו אפטרופסא ולכך נקרא תולעת וגו'.

תולעת שני תרין גוונין וגו' השתא מפרש שאפילו בבחינת עצמו הוא מזוג מן הדין והרחמים דהיינו תולעת מצד החסד שני מצד הגבורה שעם היותו מצד החסד יסודו מן האש שבשני נבראו המלאכים. ושש נמי היינו כחות מלאכים שהם מאוריא"ל שהוא מרכבה לת"ת וכולל ו' קצוות והוא בסוד הגוף כנודע והיינו וגוויתו. ובאלין תרין מיכא"ל ואוריא"ל כלולים שנים אחרים חסד מיכא"ל אוחז בו גבריא"ל דהיינו תולעת שני כדפי' ת"ת אוריא"ל כולל בו רפא"ל דהיינו תרשיש תרי שש כדפי' רז"ל.

ועזים גבורין תתאי היינו כחות מלאכים מתפשטים והם קדושים והם בעלי דין וטהורים אלא שהם לבוש לאלו הד' ובסוד ההנהגה כלא אצטריך להשתלשל הענין מאלו לאלו ועם היות שהם דין והיה מורה להבדילם ח"ו אלא אצטריך למיהב דוכתא לכלא ולהכניסם בקדש עם היותם כחות הדין שהם קדושים נמצאים מכח הבינה והגבורה וז"ש דהא מסטרא דדהבא קאתיין והם שלימות פרקי המרכבה ואבריה ואין לגרוע פרק ח"ו:

משיכו דתרין סטרין הם חסד וגבורה שמהם נתפשטו ב' כחות מלאכים ואלו הם להגין שהחצונים לא יגשו אל הקדש וז"ש לחפיא בדוכתא אחרא סטרא חדא ניצוץ א' של קדושה המתפשט תוך סטרא דטומאה והיינו שנמצא בחורבן שהם החצונים ולא בישובא שהם הקדושים והוא כח הקדושה המתפשט אל החצונים לפרנסם ולהנהיג העולם בהם ואותו ניצוץ הוא מכלל הקדש ולכך נכלל במשכן והיינו תחש.

מזבח אדמה תעשה לי וגו' המ' נקראת מזבח אדמה ונקראת מזבח הנחשת ועיקר שמו מזבח אדמה שהיא מורה קצת אדמימותא מן הדין וזה שמו ההגון לה וז"ש ודא איהו רזא כדקא יאות שתקרא מזבח אדמה אמנם מה שנקרא מזבח הנחשת הוא שם המורה בה על בחינה זרה כדמפרש ואזיל. כד שלטין טורין אחרנין יש הרים ויש הרים יש הרי ישראל הררי ציון וכיוצא הם בסוד הקדש. אמנם יש הרים חצונים והם נק' טורין אוחרנין הרי נחשת ולפעמי' הנהגת העולם על ידם כגון בח"ל בזמן הגלות ואין בידם ההנהג' ח"ו אלא השכינה מתלבשת בהם להנהגת העולם בסוד גלות והיינו או' כד שלטי' טורין אחרנין וגו' ואיהי שכינה צריכה למיזן לון ולהשפיעם מפני שנמסרה ההנהגה והשליטה לחצונים,

אצטבע בהאי גוון ומה שהיא כסף מימין וזהב משמאל אצטבע בהאי גוון שהוא גוון הנחשת מעין הנחש ודאי והם אינם הרי נחשת אלא בהיות השכינה מתלבשת בהם: אתמשך מנייהו היינו כח יפה שבהם שהוא אמצעי בין הקדש ובין החצון. וכד האי מזבח אסתלק בסליקו אחרא אל העשיה או אל היצירה וכיוצא ואינה מתלבשת בחצונים כדין אסתלק משם נחשת את נ' שהיא המ' ודאי נו"ן כפופה דהוא מזבח קדישא ואשתאר אותו התפשטות האמצעי בין המ' והחצונים שפירשנו. וכד ההוא רוחא אסתלק בקיומיה ששולט הוא מצד עצמו אינו כמו בעת ששולטת השכינה ומתלבש בו כי אז מהפכו שיקרא חש"ת לשון חשאי שהם שקטים ונכנעים אמנם בהסתלק נ' והוא שולט מצטרף ואקרי תח"ש שראוי לחוש ולברוח מהם.

והאי אתפרש שהוא בחינה קדושה ומתפשט אל בחינות רבות אפי' טמאים למטה אומה מע' אומות דהיינו א' מהשרים הטמאים:

ועצי שטים וגו' הענין הוא כי עיקר המשכן הוא מרכבת הקדושה מראש ועד סוף. ועיקר אברי המשכן הקרשי' מעצי שטים עומדי' שהם השרפים שנאמר בהם שרפים עומדים שהם עיקר המרכבה פנימיות דמדרגההראשונה שהם שרפים מכסא הכבוד ופי' באחרונ' ועצי שטים שמכאן ולמעלה אין קליפות אלא הכל בסוד הקדש. מכאן ולהלאה דכתיב שמן למאור ובשמים וגו' הכל סוד השפע הנשפע עליהם מהקדש להעמיד המרכבה והנהגתה למטה כנודע.

אבני קדשא הענין כי למעלה מהשרפים הם נשמות של צדיקים שהם חצובות מכסא הכבוד ואותם שהם מהבריאה נקראים אבני שוהם אבני קדש ויש שהם מיסוד ולמעלה ואלו הם יסודי מקדשא להעמיד המקדש מ' ודאי והם נק' אבני מלואים שהם משובחים ומעולים מהמלאכים ולכך אלו לעצמן בפסוק ולעצמן בכלי הקדש וז"ש אלין מזדמנן בלחודייהו וגו' ליקר ולשבח הם באחרונה מפני תוספת מעלה וכן לעיילא בהו כהנא תמן לשבח המקום היה הכהן מכניסם פנימה בהיכל להורות מעלת הנשמו' שע"י ההתעוררו' אל הזווג שכן הכהן המזווג בהם נכנס ויוצא ולהיותם סוד י"ב צורות לפרצופי הנשמות הם י"ב אבנים. ולהיותם ששה בששה הם חסידים גבורים מארי תור' חוזים נביאים צדיקים לכך היו ו' משמותם וגומר וקצר באו' וע"ד תריסר אבנין וגומר:

תליסר זינין וגומר שהם י"ג מיני כחות המרכבה י"ג פרקים והנשמות שהם שקולות ככל התפשטות הכחות ההם י"ב בחינות כנז' וכללם הם כ"ה מדרגות עולות זו ע"ג זו תחלת מדרגתם ממטה למעלה תח"ש כנזכר ומשם עולה עד האדם הגדול. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ומטי עד האי תכלא ואשתני וגומר פי' כי אז אשתני גוונהא מתכלת לכרתי והענין כי היה גוון אזו"ל בלעז והת"ת או הבינה הם ירוקים אמאריליו"ס בלעז ונעשית היא אז על ידם וירד"י בלעז ככרתי כלולה מזה ומזה:

בספרא דשלמ' וגו' והענין כי מ' אקרי מזבח אדמ' כד זכה לסטר קדוש' וכד אצטריכא למיזן לסטרא אחרא כדין אצטבעא לגוון נחשת ואות נ' כפופה רומזת בה במ' ואז נפיק מינה חד רוחא קדישא ואזלא בגו ההוא סטרא בחורבא ולא בישובא שהוא מקומות הטומא' וכדין איקרון אותם החצונים הרי נחשת וכד אסתלקא נו"ן מנהון דהיא שכינ' אשתאר ההוא רוחא תחש שמיה וההוא רוחא אתפרש לכמה רוחין ואקרון תחשים. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' (בזהר כתיב דא איהו) דא היא תכלת דציצית כלומר תכלת שבציצית שהוא רומז למלכות מצד הדין שבה כדמפרש ואזיל.

תכלת דא איהו כורסייא וגומר מכריח שהוא במלכות מצד שגוון תכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד הרי הוא רומז למלכות שהוא כסא לת"ת וכן תפל' דמיושב הוא רמוז בה דוגמא דכסא שהוא מיושב דדיינין בי' דיני נפשות שכן נק' תכלת ע"ש שהיא מכלה את הרשעים דיני ממונות בחי' לבן שבציצית היא הדנ' דיני ממונות. א"נ בהיכל זכות ששם דנין דיני ממונות כגון עניות וגומר כדאיתא בפ' פקודי דף רנ"א.

בגין דעבדין בי' כריכן לציצית היא פי' למלת מתלקחת דהיינו שע"י התכלת שבציצית עושים בו כריכות וכורכים בו הלבן חוץ מכריכה ראשונ' ואחרונ' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. וזהו ואש שהוא גוון תכלת מתלקחת שנלקח ונכרך על הלבן וכד נוגה לו סביב היינו הכריכות שעושים עם הלבן שהלבן כורך ומלביש התכלת מורה שמגביר הרחמים על הדין אז אתהדר לגוון ירוק. שנמתק הדין ונהפך לירוק דהיינו גוון הת"ת שכולל דין ורחמים במיתוק:

דהא משפט ת"ת. כורסייא אחרא קדישא ת"ת. שהיא כסא לבינה. ה"ג וארגמ"ן דא כנופייא דכלילא כל גוונין כטווס הזה ודלא כפירש"י דארגמן מין צבע.

אלא האי איהו גוון דאיקרי שני פי' מיכא"ל נק' שני ע"ש שהוא משנה לחסד ונק' שנים מטעם ששאר חבריו נכללים בו וכדמפרש ואזיל.

שני דנפיק מכורסייא עילאה וגומר פי' אור מתפשט מד' רגלי המרכב' שהם ארגמ"ן כנזכר והוא מיכא"ל המתפשט בכל ההיכלות עד לבנת הספיר מציאות משכן הנער (עולה) [עולם או אולי ר"ל כי מלת נער בגי' היציר'] היציר' והאי דנקט אפוטרופסא הוא לפרש מלת תולעת מה תולעת אין כחו אלא בפיו גם מיכאל הוא אפוטרופוס רבה דישראל שלעולם מלמד סנגוריא על ישראל.

תולעת שני תרין גוונין הוא פי' אחר שכל המינין הם רמוזים בתיבה אחת וזהו בשתי תיבות תולעת שני לרמוז על מיכאל וגבריאל. א"נ מיכאל הוא לבדו כלול גם מאש וכמ"ש משרתיו אש לוהט ואפשר עוד דתולעת שני ושש קא מפרש והם מיכאל וגבריאל. ימין ושמאל חיוור וסומק כי כן השש הוא הפשתן והוא לבן ועוד נק' שש מפני שהוא כפול מששה חוטין מורה על כללות מלאכי רגלי המרכב' בגבריאל וזהו שמפרש ושש (כיוצא) [בוצא] איהו וגומר.

דכתיב וגויתו כתרשיש ופי' בגמרא שהוא גבריאל דתרי שש כלילן תרין אחרנין הם רפא"ל ונוריא"ל וכולא אצטריך כדי שתהי' הקליפ' חופא על מוחא ולא יראה המוח החוצ'. ועוד אצטריך לתת להם חלק בקדושה אחר שמהקדוש' נשתלשלו. משיכו דתרין סטרין התפשטות אור ממיכא"ל וגבריא"ל היוצא מיצירה אל העשיה וזהו לחפייא בדוכתא אחרא. סטרא חדא אית דרבי וגומר מין חי' שמהגדלת בחורבות מקום החיצוני.

גו האי מזבח הנחשת דקאמרן מלכות. דהא מזבח אדמה כתיב כלומר מזבח דהאי אדם העליון ת"ת וז"ש ודא איהו כדקא יאות שזה מור' על הייחוד. א"נ מזבח שיש לה פני אדם כנודע.

טורין אחרנין ע' שרים ואיהי צריכה למיזן לון בסוד ע' פרי החג אצטבע בהאי גוון המזבח הזה שהיא מדת המלכות אצטבע בהאי גוון. ואינון איקרון הרי נחשת כלומר הרים הניזונים מההוא נחשת שהוא המלכות. רוחא חדא מגו האי מזבח היינו נ' דנחשת שהם אינן אלא חשת ונ' דנחשת הוא אותו רוח כדמפרש ואזיל:

אסתלק בסליקו אחרא. כלומר כשהוא עולה בעילוי גדול מזה דהיינו שעולה להתייחד עם הת"ת שכן זה נק' עליה וכדאמרינן עולה עמה ואינה יורדות שאז מקבצת כל נתחיה אליה.

ואשתאר רוחא דאילין טורי נחשת פי' נשאר חש"ת והלשון נרא' שחסר איזו מלה והיינו דקא מפרש וכד ההוא רוחא וגו' ואע"פ שהרוח היא הנ' שנסתלקה עכ"ז קרי להאי חש"ת רוח על צד ההשאלה

וכד האי רוחא אסתלק בקיומיה איקרי תח"ש. וא"נ הכי קאמר וכד ההוא רוחא דהיינו נ' דאסתלק בקיומיה שהיא מתעלה במקום קיומיה שהוא מתקיים ממנו איקרי האי רוחא שנשאר תח"ש. א"נ ה"ק וכד האי רוחא דהיינו חש"ת שנשאר מנחשת אסתליק בקיומיה שאחר שנסתלק מעליו נ' שהוא כח עליון אשר הי' מכניע אותו ולזה הי' נק' חש"ת שהוא מלשון חשאי שהוא נכנע ויושב עתה שהלך לו זה נתעלה ועמד בקיומו ונקרא אז תח"ש שהוא מלשון החושש בראשו כלומר המכאיב העולם בדיניו ולכן היו נותנים דוגמתו למט' במשכן התחתון להכניע כחו.

ואיקרון אוף הכי שנקראו תחשים והעורות שהיו נותנים למכסה המשכן היו דוגמת אינון תחשים הנמשכים מן התחש אב שבכולן וע"ד איקרי ההוא עמא חד תחש פי' זה התחש עליון היה שר שלהם ולכך היו הם בקיאים בה'. דאינון לוחי משכנא הם השרפים שבעולם הבריאה עולם הכסא וסימנך ואראה את אדני יושב על כסא רם ונשא וכתיב בתרי' שרפים עומדים וגו'.

ואינון ברזא דילהון. הענין שמלת עומדים הוא מורה ע"ס קבלת השפעת האצילות הנמשכת עליהם כי כן כל לשון עמידה הוא כעבד העומד לפני רבו לקבל פרס ממנו אמנם הישיבה מורה על סוד המשפיע כי כן המלך יושב ומחלק פרס לעבדיו וכן השרפים שבכסא הם המקבלים תחלת הכל מהאצילות וז"ש ואינון ברזא דילהון כתיב עצי שטים וגו' כלו' הקרשים היו עומדים למטה רמז לדוגמא עליונ' שהם סוד השרפים העומדים והכריח כן מדכתיב:

עצי שטים עומדים וכתיב שרפים עומדים.

משיכו דמשח. וגו' הוא פירוש שמן למאור. בשמים לשמן המשח' שהוא רומז למשך החכמ' העליונ' ששם שמן משחת קדש ולכן (נמשך) [נמשח] המשכן וכל כליו שהם תבנית עליונים ותחתונים לרמוז שאין לכלם קיום והעמדה אלא מצד החכמ' ששם סוד השמן ולפי שאין החכמה היא העיקרית אלא הכתר לכך הי' מבושם בבשמים רמז לכתר עליון ששם בוסמין עילאין כנז"ל דף קל"ב. אזדמנן בלחודייהו אפשר דדקדק בו מדכתיב אבני ולא (אבני) [ואבני] דמשמע שאין עניינם של אלו האבנים שוה לשאר הדברי' לפי שהם יסוד המקדש וכדלקמי' בסמוך תליסר זיינין אינון בר אבנין יקירין וגו' והם י"ב בקר אשר תחת הים והם הנז' בריש פ' ויצא בס"ת. וכוונת אזדמנן בלחודייהו פי' שלא [יש] ביניהם שום דבר אחר או איזה תכשיט אחר אלא הם בלחודייהו ליקר וגו'.

בלבוש יקר בחשן המשפט. לעיינא בהו תמן פי' לשאול בסוד אורים ותומים שבהם הי' מעיין ומסתכל בהם תשובת השאל' ודוגמתם למעלה היו אלו הי"ב אבני קדישי שבהם מתחתם מעשה התחתונים ובהם מעיינים מעשיהם ומחשבותיהם לדון העולם. וי"ס דגרסי לעיילא בהון תמן ולאדכרא וגו' פי' שהי' נכנס בהם לפנים להעלות זכרונם למעלה וכדכתיב אבני זכרון לבני ישראל וגומר תליסר זיינין אינון כלימר י"ג מינין וי"ב אבנים הם כ"ה כנגד כ"ה אותיות שיש בשמע ישראל וגו': עכ"ל הרא"ג ז"ל: