אור החמה על ספר הזהר ב:רעו

וכל מילין אלין גם התיבות בעצמם הם פרקים במרכבות העליונות ששבת בסוד רוחניותו נשלם ונגמר מתוכו ולכך אינו בחול אלא בשבת. ועם היות שהשבת בעצמו נתקן במרכבות האלו עכ"ז ולאשתלמא מנייהו כדקא חזי מלמטה ומלמעלה תקנום אנשי כנסת הגדולה בתפלתינו: כתיב ואתה ה' אל תרחק וגומר ענין זה לומר לנו מה הכוונה בהיותינו עושים תיקונים אלו אחר שהם עצמ' מתוקנו' ולזה כלל ואמר שכל מגמתינו הוא לכלול נפשותינו בכל היחוד הזה והטעם שהרוחניות העליון כשנשלם ונגמר מסתלק למעלה והתחתונים נשארים ריקנים בלי טוב שרוחניות הקדוש מסתלק וכשיש בתחתונים מי שהוא יודע לתקן השבח הנאות אל מנוחת שבת ולתקן למטה סוד המרכבה נקשרים התחתונים ברוחניותה ואז אינו מסתלק הרוחניות אלא מתעטר בראש המתקנים ומנוחת שבת מתעטר בעולם התחתון כמו שהוא מעוטר בעול' העליון והיינו דברי דוד הע"ה ואתה ה' אל תרחק. בשעתא דהוה מתקן ומסדר וגומר כיון דהוה מתקן היה חושש שאחר שנעשה סוד את"ה מ' ואת"ה שניהם יחד יהו"ד שהוא הגובר בייחוד זכר עושה חיל: אל תרחק עת היות שהם עולים להקשר למעל' לא יתרחק מן התחתון מפני שהיא עולה מדרג' אחר מדרגה ראשונה יתתקן המ' ויעלה אל הת"ת דאיהי סלקא לאתעטרא בבעלה ואח"כ שניהם בבינה והיינו וכלא בעלמא עלאה. ועד כאן עדיין יש כח בנו להאחז משום שאנו כלולים בנשמה מבינ'. אמנם מתמן בעי לסלקא לאין סוף כדי שיהי' הכל מקושר ומיוחד בייחוד האמיתי ויהיו שם המדות כולם שוות כעליון כתחתון והיינו לאתקשרא כלא לעילא לעילא וכדי שנהיה אנחנו בנפשותינו אוחזים באלהות העליון ובייחוד הזה אנו מתחכמין בתיקון א' וז"ש ובג"כ אל תרחק לאסתלקא מינן לשבקא לן אלא לעולם אנו קשורים במדות והם מסתלקות ואנו קשורים בהם ע"י מה שכללנו עצמינו בתיקונים אלו וז"ש ובג"כ בגו סדורא דתושבחתא בען ישראל לאתכללא תמן והא כיצד בהיותם למעלה למעלה אין אנו משיגים אלא קודם שיתרחק נכלול עצמינו שם וז"ש ולאתדבקא בהדייהו מתתא דאלמלא יבעו לאסתלקא בעוד מנוחת שבת נמצא שם הא ישראל לתתא אחידן ב"ה והנשמות עולות כלולות בייחוד:

וע"ד אחר כל התיקונים בייחוד ק"ש וברכותי' כנזכר אנו עושים תפלה בלחש תיקון בחשאי העולה לא"ס לאחוז בו שלא יסתלק אלא אנו כלולים בייחוד ההוא כמאן דמליל ברזא עם מלכא בעוד דאיהו ברזא וגו' כדי שכאשר יסתלק למעלה נשמותינו קשורות שם בלתי מתפרדות וסוד האלהות מתפשט בתחתונים.

ואע"ג דאסתלק לעילא לעילא דהיינו א"ס דקאמר מיד אהדר וגומר ולעולם אנו מצויירים שם והוא מסתלק בהיותו נותן תדיר השגחתו למטה ומציאותו נאחז בתחתונים ועקרו עולה וברדתו עיקרו למטה ומציאותו נאחז למעלה. וזהו משל האיל דקא מפ' ואזיל.

לאתנשיא ממנו אנחנו לא נשתכח ממנו אלא אחוזים בו וגם הוא לא יתרחק מצד עצמו ממנו והיינו ולאתרחקא מנייהו ולכך כפל הכתוב ואתה ה' אל תרחק מצד עצמך אילותי לעזרתי חושה מצד עצמינו. ובג"כ בעינן האחיזה כפולה לאתאחדא ביה בקב"ה היינו מצד עצמינו ולאחדא ביה היינו ממנו אלינו והיינו סוד סמיכות גאולה לתפלה שמן הראוי היה תפלה מ' לגאולה ת"ת וז"ש כמאן דאמשיך מעילא לתתא ואינו אלא שאנו מייחדים המלכות ממטה למעלה והפכנו הסדר דלא ישתבק בר נש וגומר וז"ש וע"ד כד סמיך וגו' בעי לאחדא ביה ולאשתעי בהדיה הם שני הפכים בבחינה א' אנו אוחזים בו למטה שזה הסדר התפלה להמשיך דהיינו גאולה לתפלה למט' ובבחינה אחרת היא עליה ממט' למעלה והיינו לאחדא ביה ולאשתעי בהדיה בלחישו ברזא. ולהראות שני עניינים לא יתרחק מצד עצמו ולא נשתבק מצד עצמינו ושניהם נתבארו בכתוב ואתם הדבקים מצד עצמיכם בה' אלהיכם מצד עצמו אלוה שלכם ודאי וכן מבואר יותר אשרי העם שככה לו שהוא דבוק מצד עצמו בבוראו אשרי העם שה' אלהיו שהוא מצד עצם אלהותו דבוק בו:

עד הכא וגומר דהיינו אפריון שפי' ר"ש ואמר שרצה שאותו צל האילנות יהיה מעין צל אפריון דהיינו סוד התפשטות ענפי עץ החיים ע"י התורה למטה וז"ש הוינא יתבי בצלא דאילנא דחיי בסוד התורה דבגנתא דעדן כדפירש ר"ש בדבריו שרצה להסתופף בצד אפריון אפרסמון: מכאן ולהלאה שהיו הולכים בדרך שהם צריכים שמירת הדרך ראוי להאחז גם בהם לשמירה ולעסוק בתורה:

פתח ואמר ויקחו לי תרומה כמה דאתמר שהיא המלכות המיוחדת עם הת"ת דהיינו ל"י תרומה ופי' התרומה שהיא מסתלקת למעלה ובמאי איהי תרומה שמתרוממת למעלה בזהב דהיינו שמאלו תחת לראשי והטעם למה תקדים אליה הזהב והגבור' מפני שעיקרה שמאלית וז"ש דאיהי גבורה וגומר ואע"ג דאתיא מסטרא דזהב והיה ראוי שיהיה הדין גובר בה לא אשתארת אלא בסטרא דכסף דאיהו ימינא והחסד גובר בה ונשארת בימין.

כו"ס מ' שעולה אלהי"ם של ברכ"ה להשפיעה מהת"ת וקודם לזה החיבוק ונוטלו בשתי ידיו דהיינו שמאלו תחת לראשי וימינו וגומר ועכ"ז אל הייחוד ואל הברכה לא אשתאר אלא בימינא שהחסד גובר ושמאלא אתעדי מינה שגבר החסד כ"כ בה עד שבטלה כל כח הדין מכל וכל אעפ"י שיסודה מן הגבורה וז"ש בגין דאיהו אתייהיב בין ימינא לשמאלא וכשנוטל הכוס המברך בין שתי ידיו צריך שיכוין שתהיה יד שמאל למטה מהכוס ויד ימין למעלה מהכוס וז"ש ושמאלא אתאחיד תחותיה מפני שהגבור' דין ומקדמת ונוטלת בחינות אחדותינו שבה שהם דין וימינא אתאחיד בה לעילא בבחינות ראשונות שבה רחמים וחסד וכן דקדק באו' שמאלו תחת לראשי דהיינו למטה בבחינות תתאין וימינו תחבקני בבחינות עליונו' ומעלה:

זהב וכסף היינו תרומה מ' תחלה זהב ואח"כ תהי' כסף ה כנדרש.

ונחשת דא איהו וגומר היינו המ' שבין שתי הזרועות והיינו הנחשת הלבן שגוונו מעורב מגוון כסף וזהב שמורה היות בה שתי גוונין והיינו בתחלת החיבוק שנשארת באמצע ועדיין לא גברו רחמי החסד להפכה לימין מכל וכל ויתוקן ממנה קטנותה שהרי החסד גדולה נקראת. וכיון שרמז כח הנחשת קטן הוא בסוד הגבורה עדיין. אמאי איהו קטן היה ראוי שכיון שמ' יוצא ממנו יהיה הבכור אלא מצד מדתו כענין המזבח שהיא המ' קטן ודאי: ואי תימא מזבח אחרא איקרי קטן באמתות מפני שלא היה אלא אמה על אמה לאו הכי שאין הענין תלוי בנשמות אלא ברמז וכיון שמזבח הפנימי רמז לבינה ומזבח החצון רמז למ' א"כ המאור הגדול היינו בינה שממנה אור החמה ת"ת והלבנה מ' המאור הקטן. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואתה רזא דחבירא חדא וגומר ירצה כי אתה מ' והוא"ו ת"ת המיוחד עם המ' וכן תמצא פ' ויחי רמז בפסוק ואת שדי יומם ולילה כחדא וכן תמצא פ' תצא קע"ט ע"ב א"ר יצחק נהורא עלאה ונהורא תתאה כליל כחדא ואקרי ואתה וכן פ' מקץ קצ"ח ע"א ואתה ועתה איהו ובי דיניה וגומר. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' כתיב ואתה י"י אל תרחק וגומר אחר שהשלים לפרש סוד תפלת מיושב דשבת עתה פי' סוד תפלת מעומד ונתן טעם למה אנו מתפללין בלחש ומה ענינו ותועלתו והתחיל מפסוק זה שכן בסוד התפלה מסתלקים זו"ן עד אין סוף ב"ה ואנו צריכים להתקשר עמהם ולכן הי' אומר המשורר בעד כל ישראל ואתה י"י. כדמפרש ואזיל.

ואתה רזא דחברותא חדא בלא פירודא. פי' ואתה מלכות י"י ת"ת שניהם כאחד אל תרחק. א"נ ואתה ו' ת"ת. אתה מלכות. ששניכם נק' ה' שעיקר השם הוא יה"ו והמלכות הוא ה' אחרונ' אל תרחק. אל תרחק כיון דאיהי סלקא כלומר מה צודק כלפי מעלה מלת אל תרחק דהא מלא כל הארץ כבודו לז"א שפיר שייך לו' בו אל תרחק כיון דאיהי סלקא כלומר אחר שהיא עולה עמו עד אין סוף ב"ה כדמפ' ואזיל:

וכלא בעלמא עילא' בינה שהזו"ן שניהם כאחד מסתלקים עד הבינ' ומשם מסתלקים עד א"ס ב"ה:

ולאתדבקא בהדייהו דס"ת ומלכות שהרי הם שרשי נשמותיהם של ישראל אב ואם שלהם. ה"ג (ולאסתלקא) [אולי צ"ל לאסתלקא בלא ו'] האי כבוד הא ישראל וגומר לא אתרחק מיני' כלל. עד הכא הווינא יתבו בצלא דאילנא דחיי וגומר עד כאן נמשך משך הדרושים שהתחיל רשב"י ע"ה כד הוו יתבי יומא חד תחות אילנא בבקעתא גבי ימא דגנוסר כדאיתא בריש פרשה דא דף קכ"ז פתח ר"ש אפריון עשה לו המלך וגומר והם דרושים המדברים בעניני הת"ת ועתה אמר מכאן והלא' דאנן אזלין איצטריך לן למיהך באורחי דנטרין אילנא דא כלומר עד כאן היינו תחת צל האילנות ודברנו בענין דרושי הת"ת הנק' עץ חיים ועתה אחר שאנו הולכים בדרכי' צריכים אנו לדבר בדרושי המלכות אשר דרכי' דרכי נועם והם הדרכים השומרים הת"ת בסוד לשמור את דרך עץ החיים וכן נק' המלכות שומר ישראל:

ויקחו לי תרומה כמה דאתמר. לעיל פי' שתרומ' המלכו' על שם שהיא מתרוממת אל הייחוד ועתה שאל במאי [איהי] תרומ' כלומר על ידי מי היא מתרוממת ואמר ברזא דזהב דהיינו הגבור' המתחיל החיבוק וזה וזאת התרומה וגומר זהב וכסף וגומר. ה"ג במאי איהי תרומ' (דרזא) [ברזא] דזהב. דהא מתמן אתזנת בקדמייתא והכוונ' לתת טעם למה התחיל הפסוק מהזהב שהוא מורה על הגבור' ולא מהכסף המור' על החסד. ותירץ דהא מתמן אתזנת בקדמייתא כו' כלומר הטעם הוא לפי שהוא המעורר הייחוד בתחל' כמ"ש שמאלו תחת לראשי ומדאפקי' קרא לשמאל הזה בכינוי זהב ולא בכינוי אחר להורות שמלבד התעוררות הי חוד שמתעורר השמאל גם ממנו נמשך מציאות השפעת' שכן הזהב קונה את הכל וזן ומפרנס העולם וא"ת והרי הכסף קונה את הזהב והדרא קושיא לדוכתא ותירץ בגין דאיהי גבור' תתא' דאתיא מסטרא דזהב. בסוד אסתר ירקרקת הית' וחוט של חסד נמשך עליה להיות' נשארת בחסד וז"ש ואע"ג דאתיא מסטרא דזהב וגומר

ושמאלא אתעדי מיני' לפי שאין תועלת התעודרת השמאל אלא בתחל' שהוא מתוק אמנם אחרי כן כשהולך ומתעורר יותר הוא מתלהב בסוד הדין ולכך אחר שכוס של ברכ' מתקבל בשתי ידיו אח"כ צריך שישאר בימין והשמאל עוד לא תסייע כלל וז"ש ושמאלא אתאחיד תחותי' כלומר נתקשר ונתיישב במקומו דהיינו תחת ראש הנקבה ואינו זז משם כי בעודו שם בלי שיתעורר עוד הוא בסוד הרחמים כדפי' והימין הוא למעל' על ראשו והולך ובא אל החיבוק וז"ש וימינא אתאחיד בה לעילא וגומר.

זהב וכסף כד"א לי הכסף פי' מי מגל' שהכסף והזהב הם חסד וגבור' ימין ושמאל כדקאמרת והכריח מדכתיב לי הכסף ולי הזהב אמר י"י צבאות פי' אומר הת"ת לי הכסף אני כולל חסד וגבור' שמי"ם א"ש ומי"ם ונחשת דא איהו וגומר פי' הנחושת הוא רמוז לת"ת וכן גוון הנחשת הוא אדום הנוט' לליבן לרמוז אל כללות שני גוונין עליוני'. וע"ד מזבח הנחושת קטן. פי' מזבח מלכות שהיא מזבח מההוא נחשת שהוא ת"ת קטן האי מזבח הוא קטן לפי שהוא מדתו של דוד שנ' עליו ודוד הוא הקטן כלו' דוד הוא הקשור במלכות הנק' עיר קטנ' ה' זעירא וזהו אמאי איהי קטן כלומר הרי מלך גדול הי' ותירץ כד"א כי המזבח אשר לפני ד' המזבח היא המלכות אשר לפני י"י שכן היא שער השמים בית שער ליכנס לשמים קטן מהכיל העול' אינ' יכול' לקבל הארת הבינ' שהיא ה' רברבא כי הבינ' נק' העול' וכפי מציאותה כך היא השפעת'.

ואע"ג דאיהי קטן פי' אע"ג דהאי מזבח היא קטן מהכיל. מ"מ כלא אתאחיד בגוויה הכל מתקשר ומתאחד בה כי הוא כרכא דכולא בי'.

ואי תימא מזבח אחרא איקרי קטן. כלו' מזבח הזהב הי' קטן ממש והוא רומז בבינה לאו הכי דלאו קטן פי' הגם שהיא קטן לעולם לא נק' קטן אלא מי הוא הנק' קטן מלכות דכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן: המאור הגדול דא מזבח הפנימי בינ' עכ"ל הרא"ג ז"ל: