אור החמה על ספר הזהר ב:רעה

אינון חיות נטלי כורסייא. הענין כי ביום השבת הייחוד למעלה באצילות וכל שירת החיות לסלק סוד לבושין דשבת שהוא סוד הבריאה לקשר פרקי הכסא והיינו חיות משבחות בשעתא דאינון נטלי כורסייא דהיינו כסא מתרומם בזמרם והתעוררותם ואז הם אומרים שיר זה אלא ודאי חדש איהו וגומר הענן כי או' שירו לה' יר' כלשון וכל בנות השיר יוצאים בשיר דהיינו ל' שלשלת שמשתלשלת ועולה ע"י התעוררות התחתון והיינו שירו לה' שיר מ' בעליתה למעלה והיא אז שיר חדש ודאי שנתחדשה סוד חדושה של לבנה ביום השבת כנזכר לעיל והיא עול' הרמתה וז"א וחדש לא אקרי וגומר הושיע' לו ימינו חסד וזרוע קדשו גבורה המתקדשת ונטהרת מן החצונים והיינו אתערותא בימינא ובשמאלא המקבלות אותה בסוד החיבוק ולפשר דברי החברים שאמרו שהפרות שוררו שיר זה עם הנזכר אמר ותושבחתא דא כד נטלי ית ארונה היינו הכסא ששכינה עליו העולה לבית שמש יר' אל הת"ת הנק' שמש ובית שמש היינו בין שתי זרועותיו בתוך חופתו. ובגין דבשבת איהי סליקו דכורסייא דהיינו לבושין דבריא' לסלקא לעילא שהייחוד ביום השבת באצילות. מזמור שיר ליום השבת תושבחתא דא האדם הא'. ואח"כ אמר ואוקמוה חבריא וגומר הענין הכל פי' א' והענין כי יסוד המזמור אדם הראשון שהיא סוד החכמ' מ"ה אד"ם בהיותו בג"ע וכשנתגרש ירד למטה במ' עד שנעשה אד"ם מ"ה למטה במ' ושם החצונים קרובים אליו זה גוזז וזה מורט אמנם כשבא יום שבת שהחצונים נחלשים אגין עליה ויום השבת הוא בינה שבת עלאה המחליש החצונים והיינו נמי שאוקמוה חברייא דא עלמא תתאה דקא משבח לגבי עלמא עלאה בינה ישהוא יומא דכלא כולל כל הימים שממנה יוצאים ו' קצוות והיא כוללת אותם וזה דקדקו מאו' יום השבת בינה ולא אמר לשבת סתם היה אפשר לפרשו במ' ש' ב"ת דא שבת דמעלי שבתא ליל שבת מ אמנם או' יום השבת דא שבת דנעילא שהיא הבינה והנה כשנאמר יום ולילה בשאר הימים יום הת"ת לילה מ' ובשבת אינו כן דא יום ודא לילה וז"ש ושמרו בני ישר' את השבת הא לילה ע"ד הכלל שפי' שבת סתם דמעלי שבתא ואינו המ' לבד אלא רזא דנוקבא ירצה בחינתה על נצח והוד בני ישראל אשר עליהם היא מתתקנת ועולה על גביהן זכור את יום השבת היינו סוד זכור ת"ת עולה ונקשר בסוד הבינה שהיא יום השבת הנז' וז"ש הא יום רזא דדכורא בבחינתו הנעלמת כנזכר.

ובגין כך מזמור שיר שאנו אומרים בתפלה הכוונה שבח שמשבחת המ' ליל שבת ליום השבת בחינה הנז' והשתא קשה למאי דפירש דיום השבת בבינה לא נז' שם המשבח לז"א ואשכחן בכמה אתר ואינו דוחק כדמפרש ואזיל והענין שהנקבה אינה נזכרת לפני הזכר ואינ' פועלת אלא מה שיצטרך לפי גזרת הת"ת מפני שאור המלכות נר' יסודה מן האש דין ודאי ונהוראי דשמשא אין יסודו אלא מלמעל' מאור הרחמים ומכבים הרחמים הדין:

נשמת כל חי וגומר אית לן לאדכרא בתפלתינו ביום שבת. האי נשמתא דפרחא שאין עיקרה אלא מבינ' אמנם בהיותה שם עד בואה ליסוד נעלמת ובבואה להיסוד פרחא מהיסוד למלכות כחץ והוא נק' חי העולמים א"כ הנשמ' שהוא הוליד' אנו קוראים אותה נשמת כל חי ובגין דאיהי וגומר הענין כפי היחס אשר נשמה עם היסוד ומהיסוד באה למ' יש לה כח להשפיע מהיסוד הברכות והטעם דאיהי דיליה הנשמה דמיניה נפקן שטבע הברכות לצאת והקרוב אל הדבר קלה שבסבות יספיקהו ועוד והוא אשקי ומברך למקו' שהנשמ' רוצה להשפיע: וע"ד פרחין יר' הטעם שברא הקב"ה הנשמות והפריחם מהיסוד למ' בסוד יורה כחץ כל עיקר טעמו של דבר לא היה אלא כדי ש היה למטה מי שיוכל להמשיך הברכות מהיסוד למ'.

במעלי שבתא נראה דאברכו את ה' קאי כנזנר לעיל: אינון נשמתין שמתלבשות בבני אדם דאינון ברכאן ממש שהם נמצאות מיסוד למ' והיא היא הברכה. מברכין להאי אתר מ' דאקרי שם דהיינו תברך את שמך. מתתא מסוד ההתעוררות העולה מהתחתונים לעליונים וההוא אתר יסוד דנפקי מיניה מברך ליה למ' באותו ההתעוררות: והאי שם מ' בין שני צדיקים צדיק עליון יסוד וצדיק תחתון נשמות מצד היסוד צדיקים ודאי ואתכללת מכל סטרין כי הצדיק העליון משפיע מו' קצוות חג"ת נה"י והצדיק התחתון בששה חסידים גבורים מארי תורה חוזים נביאים צדיקים.

ביומי דחול אין נשמות בני אדם באצילות אלא מבריאה ורוח מיצירה ונפש מעשיה שאין אצילות בבני אדם אלא ביום שבת או לרשומים בדור אפי' בחול ולכן אין זווג וברכ' אלא בהיכלות כנזנר לעיל אמנם ביומא דשבתא איהי מקבלא ברכאן בסוד אצילות מאינון נשמתין עילאין דאצילות שבאים ביום השבת בסוד תוספת נשמ' ומעין הנשמות כעין הברכות ונוסח הברכה כעין השפעתה ולכך כיון שביום השבת עיקר הכל לקשר המ' עם הבינה לכך נוסח הברכ' ושבח זה מ"ה תיבין דנשמת כל חי מ"ה שבמלכות לקשרה עם הבינה עלמא עלאה מ"י דהיינו חמשין עואלו פינו עד מלפנים:

ואע"ג דלא קיימא יר' כי מלת ומלפנים תחלת פרק או סוף פרק כדי שנחשוב סודו וז"ש דלא קיימא תמן מלה דחושבנא עכ"ז סלקא חושבנא עד רזא דמ"י ויש לו סוד מספר המלות ולא נעשה סוף פרק כדי להתחיל על המא' והעני שמ"ה ראשון הרומז במ' רחוק מעלמא עילאה בינה מ"י אמנ' מ' אינו רחוק מעלמא דלעילא מ"ה מאה דהיינו בכתר או בחכמ' וז"ש מאה תיבין תשלומא דכלא:

וחד רתיכא אפשר דהיינו ישתבח דאתי בתר הני והיינו דשריא על מ"ה דהיינו מאה הנזכרים והטעם דאיהו תשלומא זהו שלימות נוסף על שלימות מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ובגין דבשבת איהו סליקו דכורסייא וגומר נראה כי מתעלה עד האצילות כי הלא עשר דרשין במ' אינון דקא מתלבשן ביומי החול ג' עליונות בכסא ו' קצוות במטטרו"ן העשירית בסנדלפו"ן וכל אלו הי' מדרגות דילה הם כסא לגבי בעלה שבאצילו' ועולי ביום שבת. בארבעין וחמש תיבין בחושבן מ"ה. מזה יוכל לסדר סדר נשמת כל חי ומרח מזה מה שמגיהים האיטאלייאנים והאשכנזים ומסירין מן אלהי הראשונים עד ילך לבדך ובזה יטלו לחשבון מ"ה תיבין ומואלו פינו עד ומלפנים הם מ"י תיבין והם סוד מ' ובינה הנק' מ"ה ומ"י המתחברים שתיהן יחד ואימא מעטר' לברתא ע"י נשמת כל חי הנתוסף בשבת ואח"כ מן ומלפנים עד בפי ישרים הם מאה תיבין והיא סוד אל תקרי מה אלא מאה והוא כי בחבור המ' הנק' מ"ה עם הבינה הנק' מ"י הנה נכללת המ' ונעשית חושבן סגי ונק' מא"ה ומן מ"ה נעשה מאה והוא בהצטרפות חבורא עם הבינה שהם ב' ההי"ן וכל א' כלולה מעשר הם מאה כי כל א' יש לה נ' שערים. וגם בזה יצדק היהת האיטאלייאני' שמסירין שועת עניים כדי שיעלו לחשבון מאה תיבין ואחרי ק' תיבין הנז' של המ' הנה נז' סוד ד' חיות הקדש מרכב' שלה. וז"א חד רתיכא על מה דשריא וגו' שהם ד' שמות ישרים צדיקים חסידים קדושים. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' בשעתא דאינון חיות. הם י"ב בקר י"ב פרות שתחת הים שהם סוד ארגמ"ן וחברייא הנז' בפ' ויצא בס"ת נטלי כורסייא מעלים המלכות אצל הת"ת למעלה אלא באתחדתותא רסיהרא וגומר כלומר אין מלת חדש מוסב אל השיר הנז' אלא מזמור שירו לי"י שיר חדש שיר על התחדשות שמתחדש הלבנה הושיעה לו ימינו הושיעה לו להאי חדש דהיינו המלכות המתחדשת.

ימינו וזרוע קדשו תרין דרועין. ה"ג לקבלה לה.

ותושבהתא דא וגו' כד וגו' כד נטלין לבית שמש היא מסקנא דמילתא דקאמר לעיל רזא דא איהו כגוונא דלעילא וגו' והכוונה לו' שאלו הד' חיות שהם י"ב בקר ארגמ"ן וחבריהם אומרים מזמור זה כשמעלים המלכות לבית שמש שהוא הת"ת דוגמא תחתונה שאותם פרות עלות היו משוררים שיר זה כשהיו עולים לבית שמש שהוא אחת מערי ישראל.

ובגין דבשבת איהו סליקו דכורסייא לעילא וגו': תושבחתא דא עלמא תתאה מלכות לגבי עלמא עילאה ת"ת.

יומא דכלא הת"ת הוא יום דכליל שיתא יומין שהם ו"ק איהו שבת כלומר הוא נק' שבת סתם שהמלכות הוא נק' מעלי שבתא בשם לווי וכדלקמן.

מלכא ת"ת דשלמא דילי' היסוד הנק' שלום הוא שלו.

ודא איהו מזמור שיר וגומר אלעיל קאי דקאמר תושבחתא דא עלמא תתאה אמרו והכריח כן מדלא כתיב מאן אמרו אלא סתם כדמפרש ואזיל. ולמי משורר לאותו שנק' יום השבת בהדיא.

אלא בגין דאית בי'. פי' בהאי מזמור נזכר עלמא דדכורא ובאתר דדכורא נוקבא לא סלקא בשמא והטעם נהורא דשרגא לא סליק ביממא. ה"ג דאיהו עילאה.

על כל שאר יומין ויש לפרש דעלמא עילאה על הבינה ובזה אתי שפיר ויום השביעי מלכות משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת:

נשמת כל חי הא חבריא אתערו בי' מילין דקשוט בפ' ויקהל דף ר"ה אבל אית לן וגו' פי' אבל הפי' הנכון היא כי יש עלינו חובה להזכיר בכלל שבחא דשבת האי נשמתא היינו נשמה יתירה שזוכה בה האדם בשבת שאחר שזוכה בה האדם צריך לתת שבח לשמו הגדול שזכהו לכך והיא היא אשר תספר שבחו ותברך את שמו וכמ"ש תברך את שמך וגו'.

דפרחא מההוא חי העולמים אין הכוונה שנשמת כל בעל חי תברך את שמך כי [מה] יש לנו עתה ביום שבת בשבח זה אלא פי' נשמת כל חי הנשמה היתירה אשר זוכה בה האדם בשבת אשר פרחה עליו מהיסוד הנק' כל חי.

ובגין דאיהי דילי' דמיני' נפקין כל ברכאן דשריין ביה נתן טעם לשתחוייב הנשמה הזאת לשבחה יותר משאר הנבראים הא' בגין דאיהי דילי' כלומר הנשמה הזאת היא מהיסוד יצאה. ועוד טעם שני דמיני' נפקין כל ברכאן דשריין בי' כלו' כל הברכות וההשפעות הנמשכות בו ביסוד הזה משם נמשכות:

ואשקי ומברך לתתא ובכלל המקבלים היא הנשמה הזאת. ואפשר נמי לפרש דכולא חד טעמא הוא וה"ק ובגין דאיהי דילי' לפי שממנו נפקין כל ברכאן ונשמ' זו בכל הברכות היוצאות היא לכן. האי נשמתא דנפקא מיני' אית לה רשו לברכא להאי אתר, וע"ד פרחין נשמתין מהאי ח"י במעלי שבתא. מלת וע"ד מוסב על האי דאמר ואיהו אשקי ומברך לתתא שאחר שהיסוד הזה כל מה שמקבל משפיע לתתא א"כ במעלי שבתא שהיא ליל שבת שהיסוד הזה משפיע למלכות רוב ברכות משפיע לה ג"כ נשמות יתרות ולכן ראוי שבבוקר תשבח הנשמה הזאת השבח הזה.

אינון נשמות דאינון פרחין ממש מברכין להאי אתר ה"ג כלומר אלו הנשמות יתירות הן הנה המברכות להאי אתר ועליהם נאמר נשמת כל חי תברך את שמך דהיינו המלכות ולא הנשמות העצמיות המתמידות בגוף.

מתתא כלומר הנשמות היתרות היורדות למטה שמתעטרות הנשמות מהם הם יברכו את שמך מלכות וההוא אתר דנפקי מיני'. וגומר היינו היסוד מברך לה לעילא ה"ג.

משאר נשמתין כלומר מהנשמות עצמן אשר הם תמיד בגוף.

מאינון נשמתין עילאין נשמות יתירות. בארבעין וה' תיבין כחשבון מ"ה. החשבון הזה אינו עולה כ"א בנוסחת מנהג איטלייא דלא גרסי אלהי הראשונים וכו' אלא מסיימים אין לנו מלך אלא אתה ולך לבדך אנחנו מודים. ואני שמעתי שהשבח הזה של אלהי הראשונים שהכניסו בין הדבקים בתוך מ"ה תיבין אלו הי' ע"י מעשה שהיה. שאירע בזמן הקדמונים שהעלילו הגוים על ישראל שהיו עושים פסח בדם ערל ושחטו נער א' והשליכוהו ברחוב היהודים ויהי בבוקר ותהום כל העיר עד שהגיעו עד שערי מות עד שבא חסיד א' וכתב שם ונתן בפיו והחייהו ודבר כל המאורע ואחר שנגמר הדברים נפל ומת ואז ניצולו כל היהודים ואז תיקנו השבח הזה שכתוב בו המשיח אלמים וגומר. דהיינו שהשיח המת הזה שהי' אלם וגלה הנעלמים וזהו והמפענח נעלמים ואולי שהי' השם שפעל בו שם מ"ה שהוא הוי"ה דאלפי"ן ולכן הכניסוהו בתוך השבח הזה שיש בו מ"ה תיבין (אמר הכותב אני שמעתי שהחייהו בשם אמ"ת והשביעהו שיאמר האמת ואחר שגמר דבריו סלק הא' ונשאר מת) כמה דאוקימנא ברזא מ"ה וברזא מ"י. בריש פ' בראשי' אוקמוה מ"י מקצה השמים לעילא בינה. מ"ה קצה השמים לתתא מלכות וז"ש דא עלמא עילאה וגומר ולהיות שהשבח הזה הוא למלכות הנק' מ"ה נתקן במ"ה תיבין. וע"ד מן ואלו פינו וגומר פי' לרמוז אל מ"ה ואל מ"י. מ"ה עד ואלו פינו: מ"י מן ואלו פינו עד מלפנים ממצרים גאלתנו שהם חמשין תיבין.

ואע"ג דלא קיימא לון תמן מלה דחושבנא סלקא חושבנא עד רזא מ"י פי' הגם ששם עד מלפנים אינו נשלם השבח שהרי נמשך להלן שהרי הולך ומפרש הנסים והנפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו והם הם מלפנים ממצרים וגומר מ"מ עד מלפנים עולה למנין חמשין ומלפנים והלאה עולה לחשבון מאה וז"ש ומתמן סלקא תושבחתא אחרא לחשבון מאה תיבין וגומר לחשבון מאה תיבין ה"ג. תשלומא דכולא היינו תשלום כל עשר ספי' כלולות מעשר ויש קצת תיבות מיותרות באלו השני חשבונות אחרונות חשבון (מ"ה) [מאה] וחשבון חמשין לכל הנוסחאות וצריך להגיה:

וחד רתיכא על מה דשריא דאיהו תשלומא אפשר דהיינו בפי ישרים תתרומם וגומר שהם ד' פסקות כנגד עמודי כסא על מה דשריא סוד מאה שהם עשר ספי' כלולות מעשר כנזכר שהם אדם דאצילות יושב על הכסא וז"ש על מה דשריא א"נ חד רתיכא. הם אלו הד' פסקות ורמוזות לג' אבות ודוד חגת"ם א"נ באו לחשבון מאה תיבין. כדי להשלים מאה ברכות בשבת עכ"ל הרא"ג ז"ל: