אור החמה על ספר הזהר ב:כז

ותאמרן וגו' ר' חייא אמר וגומר נצנצה בהון רוח קודשא שאיש מצרי שהרג גרם הצלתם כמשל שהדוב האכילו בשר אבל אמרו ר' חייא אמ' דדר' קראי ברז' ותבאנה אל רעואל מתעלות שבע בנות בת שבע באר שבע אל גבורה הדבקה בחסד דהיינו רעי וחבר אל חסד אביהם שהמ' בת שבע לשבע ספירות משם ולמטה והנה עדיין לא השלימו ימי הגלות ולזה אמר מדוע מהרתן בא היום שעדיין יש ק"ץ שנים אל הגלות ותאמרן איש מצרי דוחק פרעה בגלותו הצילנו מיד הרועים מגלות מצרים שנחשב לה כת' שנה ועוד שמתוך הדוחק שבו בתשובה ויאנחו ותעל שועתם וגומר והיינו בר נש וגו' דהיינו הקב"ה בעל הטלה ויש' הם הטלה האימרא והי' מתאוה שיבואו לו יש' כדי שיהיה אוכל בשר מעשה התחתונים דהיינו שלח עמי ויעבדוני וישראל לא הגיעו להקב"ה ולא שבו אליו אלא ע"י פרעה שברחו ממנו אל קונם כאו' ותעל שועתם אל האלהים וגו' וכיון שהגיעו להקב"ה גאלם ונתן להם התורה ושחט יצרם ונהנה מבשרם ומעשיהם הטובים:

ואלה שמות וגומר שחורה מן גלותא בדין ובשחרות הגבורה וההנהגה התחתונ' ועכ"ז מלמעלה מאיר' ע"י מעש' יש' בג' בחינות. הא' התורה הב' בפקודין דהיינו מעש' המצות הג' עובדין דכשרן שאינם גופי מצוה אלא מעשים טובים פרטיים והיא אומרת זה אל אותם המתקנין אותה דהיינו הנשמות הנקראות בנות ירושלם משום שע"י עבודה זו זכאן לירתאה ירושלם לעילא היא היא הנאוה הנז' בבחינה הנקראת ירושלם:

כאהלי קדר ירצה שיש' סתם גורמין לה קדרות במעשים שאינם מהוגנים וז"ש דהא קודרת בגלותא בעובדין ולכך שחורה היא הגלות ואהלי קדר הוא בחינת המעשים. היא כיריעות שלמה סוף סוף יש לה בחינה עליונה עם הספירות העליונות שעליה נאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן והיינו בחינת אצילותא שאינה גולה כלל אלא היא בספירות המתפשטות מן החכמה דהיינו כיריעות דמלכא דשלמה כולא דיליה דהיינו סוד התפשטות הספירות מן החכמה. ובבחינות אלו יובן פסוק ואלה שמות בני יש' שהיא היתה שחור' בגלות מצרים מפני מעש' הדורות הקודמים שקלקלו הנשמות והוצרכו להצטרף שם ונאוה כדכתיב ואלה שמות שהם י"ב שבטים קדושים המתקנים אותה וכן ע' נפש כולם בסוד בנות ירושלם יורשים אותה בתיקונה כיריעות שלמה היינו איש וביתו שהיו מיוחדות מצד בעלה כאהלי קדר באו בגלות במעשה החטאים דורות הקודמין:

ר' חייא רבה זהו תחלת שמושו של ר' חייא לפני ר"ש ואין זה ר' חייא תלמיד רבי רבו של רב שזהו הנזכר במדרש הנעלם שבא עם ר' חגי לפני ר' אלעזר ולא יכול לסבול והלך לו:

פרגוד חד של אש. הא דא ר"ש וגומר היא מימרא נאמרת במקום אחר והמעתיק העתיקה הנה לפרש מה שהיה דורש ר"ש ששמע ר' חייא.

בורח כהולך בעל כרחו ודעתו לחזור. ולא הולך מרצונו ואפי' אותה בריחה לא יהיה רחוקה סילוק גדול והיינו ולא מתרחק. רבונו של עולם חכמה על הבינה. שתסתלק אור הספירות מעל השכינה שבינינו. יהי רצון מהכתר בעל הרחמים העליונים שמצד רחמיו יהיה איזה ייחוד או שפע אל השכינה דהיינו מחזיר ראשו לתת הפנים פני הרחמים עם האחוריים שהם הדינים להמזיג השפע אל השכינה דהיינו למקום שהניח והיינו לא מאסתים לכלותם מפני אותה כלה שביניהם:

שכינתא לבדה שידע שיהי' זכאי וראוי ליכנס.

מאן יפיק דרך פרגוד האש להכניסו:

אנא וגו' ירצה אני אצא דרך האש שהאש הוא אש קדוש והנשרף בו מתדבק בקדש וזהו אי קלינא לא בחול קלינא לשון אשר קלם מלך בבל והטעם שהיה נראה לר' אלעזר שהיה האש מפסיק הייחוד ואם יכנס ר' חייא יהי' הייחוד שלם ומצו' רבה להכניסו וז"ש דהא שכינתא ברא ממנא א"כ ליעול שכינתא ותהא אשתא שלמתא בייחוד השלם שישלים ר' חייא מנין החברים:

עד לא סמכין אסתמכו שהם סוד לימודי ה' וזה לא נשלם עדיין בתיקון החברים שהם עמודי' עליונים. ועוד שלא היה יודע הקדמות שערי החכמה והיינו ותרעין לא אתתקנו ויש חשש שלא יטעה אם ישמע מה שאינו בקי בו. ועוד לענין המעשה עדיין אינו מהאילנות הגדולים נשמות גדולות שבג"ע אשלי רברבי אלא מאותם הצמחים הקטני' שהתחיל לצמוח שם וז"ש ומזוטרי וגו' ועתה אתה הלמד בחכמה זאת ראה אם הגעת למדרגת ר' חייא ובוש והכלם ושוב לאל ממעשיך:

פתח ואמר סוב דמה לך פסוק אחר דומה לדרוש שהיה בו וירמוז לר' חייא שיסוב לאחוריו עד שידמה בכשרותו אל הצדיק דהיינו לצבי וגו' בין כך ובין כך נתקבלה תפלתו ודמעתו של ר' חייא ונפתח הפרגוד:

גי' ר' חייא פתח סוב לעצמו על שלא היה ראוי וע"י שנצטער זכה ואתפתח תרעא ע"כ. שמא אתייהב רשותא אליו ליכנס ואנו שנקבל אנו פנימ'. אזל אשא להראות שהרשות נתן ליכנס.

א"ר שמעון קוזטיפא דקליטרא שבח לר' חייא ורשות שיכנס ולא יהיה חוצה כיון שהם פנימ' ממתינים אותו וז"ש לבר ואנן לגו. חמא עינא וגו' ירצה ראה העין מה שלא ראיתי מימי ועל עצמו קאמר.

אזדקף וגו' ירצה נתעלה ונזקף מה שלא דמיתי ולא עלה במחשבתי ומפני שנסתכן ונתאל' לולי שנתרפא ע"י מה שצוה ר"ש לר' אלעזר אמר טב למימת מתוקה שנת המות במקום ההוא שהיו הם בתוך להבת שלהבת העשר ספירות שהראשונ' מהם היא מדת המלכות והיינו או' אשא דדהבא טבא עם היותו אש גוונו הזהב הטוב שאין בו סיגים ואין בו רע כלל אלא וזהב הארץ ההיא טוב ידליק מאור הת"ת.

באתר דשביבין היינו סוד ו' קצוות ששביבי הנהגתו ואורו זרקין לכל עיבר שהם דרום וצפון חסד וגבורה מזרח ומערב ת"ת ומלכות מעלה ומטה נצח והוד וכל א' מאלו המדות נכללות מעשר והיינו וכל שביבא ושביבא סליק לתלת מאה ושבעין שהם עשר ספירות ג' ראשונות תלת מאה שבעים הם שבע ספירות ומפני שכל ספי' וספי' כלול' מכמה ושלש ראשונות כלולת' יותר ויותר לכך כל א' משלש ראשונות הם מאה והשבע כל א' היא עשר וכל א' מהשלש מאות ושבעים הם מרכבות שהמרכבה מורה על ריבוי הבחינות והיינו שכל בחינה מבחינות הספירות נעשות מרכבה אל הכתר בסוד א"ס והיינו או רתיכין וכל רתיכא אתפרש לאלף אלפים ורבוא רבוון עד דמטא שכפי ריבוי הכללות יתקרב אליו לעתיק יומין כתר דיתיב על כורסייא היינו ז"א ט' ספירות:

והרא"ג ז"ל כ' ותאמרנה איש מצרי וגו'.

דנצנצה בהו רוחא דקודשא לבר נש דהוה יתיב במדברא וכו' היינו משה שברח במדבר עד מדין:

והוו יומין דלא אכל בשרא שלא היה נשוי אשה.

אתא דובא היינו הרועים:

חד אמרה [אמרא] היינו בנות יתרו:

ערק אמרה ודובא אבתריה. שנשאו עיניהם אל משה שהיה שם שיושיעם והגיעו עדיו:

חמא אמרא ראה משה את הבנות: ואתקיף ביה. נתחזק ונתאמץ בעצמו והציל הוא לבדו אותם מידם:

ואכיל בשרא שנשא את צפורה ולפי זה משל לבר נש אינו מקושר עם מה שלמעלה שאין המצרי נזכר במשל אלא מ"ש שנצנצה בהו רוח קודשא הוא מה דאוקמוהו חבריא. אמנם ר' חייא דידיה אמר לבר נש וכו' ולא פי' כלום בפסוק אלא משל א' כיצד נזדמנה לו אשה למשה וזה נראה לדחוק לפרש המשל דבר על אופניו אמנם היותר נכון הוא נמשך אחר מאי דאוקמוהו חברייא דנצנצה בהון רוח קודשא ואמרו איש מצרי אותו מצרי שהרג משה הוא הצילנו אחר שברח משה על ידו והצילנו וזהו דמיון הדוב שגרם שהאיש ההוא אכל בשר בסבתו שרדף אחר הכבש עד שהכבש הגיע עדיו נמצא שהדוב הוא שהאכילהו בשר לאיש ההוא.

ואלה שמות וכו' שחורה מן גלותא. היינו שניצוצי מאוריה מתפשטים ויוצאים עד החיצונים ומתלבשת באותם לבושי קדרות ובבחינתם נק' שחורה:

דחיא נאוה באורייתא דהיינו מעשה התחתונים שהיא מתקשטת בהם כלפי מעלה:

בנות ירושלים דע"ד זכאין. וכו' כלומר ונאוה במעשים שעושים נשמות הצדיקים הנק' ע"י כן בנות ירושלם ע"ש שיורשים ירושלם העליונ':

בעובדין היא כיריעות שלמה. כלומר אין לפרש שאהלי קדר ויריעות שלמה הם משל למה שאמר ונאו' אלא אהלי קדר הם שחורות והוא משל לשחורה אני בגלותא ונאו' אני במעשים של צדיקים כיריעות שלמה:

פרגוד א'. נראה שהי' של אש מדקא תווה ר' חייא:

הא דאר"ש וכו' מ"ט אר"ש וכו' הלשון הוא מבולבל ואין בידי לתקנו דהכי גרסי בכולהו ספרים ישינים:

אמרה כ"י י"ר. שאם אנו גורמין בעונותינו הסתלקותך ממנו ע"י הפגם לא יהיה הסתלקות לגמרי עד הכתר או"י [עיין ס' קהלת יעקב ח"א אות הוי] כנזכר בפרשת אחרי מות שאז אין להם תקומה שלא יהיה להם תשובה אלא תהיה הסתלקות במיצוע עד הבינה אז הוא סוד הו"י כנז' שם ואז אם נשיב אליך יהיו עיניך פקוחות אל תשובתנו ותשיב אלינו:

אי עילאין עסקין בביתא. כלומר אוי לי כמו אי לך ארץ. אוי לי שקדישי עליונין עוסקין בתורה מבפנים ואני יושב מבחוץ. ולגרסת פסקין כלומר עילאין צדיקי עליונים פוסקים וחוצבים חידושים ממחצב הסודות.

עד לא סמכין אסתמכו כלו' עדיין עמודי העולם אינם (מוסכמי') [מוסמכים] בעצם מחמתו שלא ימוטו שעדיין אין בו כ"כ עכין שיהיה הוא מחזיק עמודי העולם בסבתו:

ותרעין לא אתתקנו. שערי החכמה עדיין לא נתקנו על עמדם שיהיו נפתחין להשפיע חכמה על כל חכמי הדור זולת לשרידים אשר י"י קורא שנראה שעדיין במעשה הזה לא נתקנו שערי החכמה להיותם נפתחים להופיע לכל חכמי הדור אלא אחר ימים קצובים שגזרה חכמתו ית':

ומטוטורי נ"א ומזוטרי דבוסמין דעדן כען היא. כלומר שאינו אלא כעין עשבי בשמים וריח אין לו כלבנון אילנות. הגן הגדולים דהיינו נשמות הצדיקים הגדולים:

פתח ואמר סוב ר' חייא עצמו פתח ואמר כן על עצמו על שלא הי' ראוי ליכנס פנימה ובזכות הבכיה והאנח' והצער שנצטער זכה ואתפתח תרעא דפרגודא. א"נ ר' חייא אמר סוב דמה לך דודי על ר' אלעזר שאעפ"י שחזר בו מלצאת אליו להכניסו מחמת ההוא קלא שמ"מ ישגיח עליו בעין החמלה ולא יתרחק ממנו ולא יתיאש ממנו מלהשתדל להכניסו פנימה:

זקיף עינוי ר"ש. מהכא שמעינן שהי' לומדים ביראה במורא ובפחד שלא הי' נושאים עיניהם בתוך ד' אמותיהם:

אזדקף דלא חשיבנא. מוסב אל העין דקאמר ור"ל נזקף העין להסתכל במקום שמעולם לא חשבתי שאזכה להסתכל והמנין על אותו פרגוד קאמר שבודאי ראה בתוכו נוראות אם מצד מצמו אם מצד כחות קדושים שהיו מתקבצים שם לשמוע אמרי קדוש כמזמוטי חתן וכלה וכדמסיק דין רשב"י דבשעתא וכו':

טב למימת וכו'. טוב לי למות באש הקדוש הזה הדולק:

באתר דשביבין וכו'. דהיינו רזי תורה שהי' דורש רשב"י ע"ה:

וכל שביבא ושביבא כל חידוש וחידוש. א"נ באתר דשביבין מוסב לטב למימת וכו': דסליק לש"ע רתיכין. כנגד ש"ע נהורין שבסוד תרין תפוחין דא"א כנז' באדרא דף קל"ג. וז"ס חכמת אדם תאיר פניו כי העסק ברזי תורה סליק לגבי עתיק יומין ולז' הוא הפנים העליונים ברזי תורה לכך יאירו פניו כדלקמן בסמוך שר' אלעזר דהוה קאים ומפרש מלה דרזי דחכמתא והוי אנפוי נהירין כשמשא וקודם שעולים אותם החידושים עד עתיק יומין הם עולים אל סוד ש"ע מרכבות שהם בבריאה וביצירה ומשם עולים עד עתיק יומין. עכ"ל הרא"ג ז"ל: