אור החמה על ספר הזהר ב:רסד

א"ת ב"ש רזא דשמא קדישא הוא מורה שם יהו"ד אלהי"ם יושר והיפוך כנזכר ומורה שם מ"ב כי עשרה שרשים נעלמים הם עשרה מאמרות וכ"ב אותיות שם מ"ב.

ג"ר רזא דרתיכא קדישא דהיינו מאותיו' ג"ר עד כ"ל הם מתפשטות למטה ונעשה מרכבה אליו ולכך הם ח"י אותיות וכל א' וא' מארבעה מורים על מרכבה חגת"ם וכללם ע"ב מורים על סוד הע"ב שהם יורדים אל השכינה והשכינה נכללת בהם ומתעטרת מגו רתיכא עילאה שבבינה וז"ש רתיכא קדישא דסלקא לע"ב וגומר והיינו כשמך אלהי"ם כמו שנעשה שמך דהיינו מסוד ד' אותיות נעשה שם ע"ב כן תהלתך שאלמלא ההתפשטות הזה לא היתה המ' מתעטר' בשם הבינה וז"ש ובג"כ ההוא שמא כלילא ברזא דאבהן "ויסע "ויבא "ויט ואיהי מתעטרא בהו היינו יחד ג' פסוקים שם א' למהוי שמא עילאה ושורש השם הם סוד ג"ר וגומר שהם ד' אותיות י"ח פעמים עולה ע"ב ואינו כמו שם מ"ב שעולה מהבינ' ולמעלה וז"ש ולאו שמא עילאה באינון שמהן וגומר ואין הכוונה להקל בכבוד שם ע"ב שכחו גדול ונורא וז"ש ואע"ג דהאי שמא עלא' איהו עכ"ז אינו בערך שם מ"ב שהוא מסולק בג' ראשונות ושם ע"ב אינו אלא במ' עם ג' אבות מעטרין בבינה וז"ש אבל רזא דיליה דוד מלכא דהיינו המ' דהיינו #ה קיבוץ ג' ווי"ן "ויסע "ויבא "ויט והיינו דמתעטרא באבהן

שמא דמ"ב שהוא סוד א"ת ב"ש רזא דיליה אבהן ג' אבות דקא מתעטרן בעלמא עלאה בינה דהיינו ג' ווי"ן שבה' עלא' בינה שעל ידם נעשה כל אות ואות מא' ב' מחמש תיבין וב"ש משית תיבין בסוד הדעת הכולל ימין ושמאל וגומר ועלמא עלאה במה דלעילא דהיינו שהיא נוטלת עשרה מאמרו' ועשרה נקודות וכ"ב אותיות מ"ב וע"ד סליק ולא נחית כי שם מ"ב רוב אותיותיו מצטרפות על סוד העלייה כיצד אבגיק"ץ הרי ו' אותיות עולות ולא יורדות כי ץ' פשוטה היא תשע מאות ק"ר ע"ש ט"ן נ' הרי ג' זוגות עולות ולא יורדות גד"י כ"ש ה' אותיות עולות ולא יורדות וכן על דרך זה נמצא כל השם עולה ואינו יורד לכך עקרו עולה וכן עולה ג"כ אבות בבינה בינה בחכמה ממט' למעלה וכן הוא סוד שם זה שפעולתו הוא להקשר בבוראו בסוד הייחוד למעלה לכך זכאה חולקיה מאן דידע ליה וגומר:

שמא דע"ב אתוון דוד וגומר הוא סוד הנהגה בתחתונים ולכך הוא ישר יורד להשפיע והפוך עולה ומקבל ממעל' וחוזר ביושר להשפיע וז"ש ורזא דיליה סליק ונחית: כגוונא דא מצפ"ץ היינו שם הוי"ה יהו"ד אל רחום וגומר דהיינו בא"ת ב"ש מצפ"ץ מצפ"ץ ת"ך וגומר והיינו סוד י"ב מדות ומקורו' נמשכין מהנקודה האמצעית מורה על סוד ההמשכה לכך חלופו בא"ת ב"ש שעולה מצד א' אבג"ד ויורדת מצד א' תשר"ק רזא דרתיכא קדישא סוד י"ב בקר ג' פונים ימה וגומר דנפקי מחד דשריא עלייהו היא הנקודה האמצעית. ומכלל כל זה יצא לנו טעם היות האותיות ביושר כדי שיהיה ההמשכה נמשכת למטה ולזה סדר האותיות אל ברוך גדול וכן אל אדון על כל המעשים ברוך וגומר עם היות שיש שם רמז לשם מ"ב המורה דין מפני סלוקו ומורה על סילוק ההשפעה העיקר שם ע"ב להמשיך למטה. ודרך כלל כי שם מ"ב למילויו שהוא בסוד הבינה נקשרת עם החכמה מתעטר בו המרכב' העליונה שבבינה להתקשר בסבתה ושם ע"ב להיותו יורד ומשפיע מתעטרת בו המרכבה התחתונה לקבל מסוד האבות כנזכר: תושבחתא דשבת היא בינה דקא משבח למלכא דשלמא דיליה משבח ליה בשמא דע"ב בגין דתתעטר ביה בשם ע"ב ואח"כ לסלקא בשם כ"ב הוא סוד העליה מצד שהם כ"ב משם מ"ב כנז' וז"ש רזא דכ"ב אתוון בגין דאתעטר ביה בשם ע"ב לסלקא לעילא והיינו תושבחתא דעלמא דאתי בינה ביום השבת היא המתתקנת ופריחו דרתיכא עלאה דמתעטרא ע"י שם ע"ב להסתלק ע"י שם כ"ב כנזכר ובחול אין ע"ב אלא כ"ב לבד היינו ופריחו דכ"י וגומר דהיינו שהיא פורחת ממטה למעלה. דא שבת היא א"ת ב"ש עול' להקשר ברוחניות העליון ויורד במנוחה לישראל ויש בו ענג באכיל' ושתיה וכיוצא והיינו א"ת ב"ש מפני שמורה זווג ת"ת ומ' והוא הענג האמיתי מפני שהזכר דבק בא"ס והנקבה דבקה בתחתוני' נמצא הזכר יונק מא"ס ודבק בו והנקבה מקבלת ממנו ודבקה בתחתוני' ומשפעת בהם. אמנם כעין שבת ויום הכפורים היא א"ל ב"ם דהיינו מיותר בקדושה אמנם עולה לנקשר והתחתונים אין להם שפע דהיינו יום הכפורים אסור בענג דהיינו סלקא רזא לעיל' לעילא עד דמתעטרא כלא בא"ס ואין מרוחניות זה חלק לתחתו' מצד הדבקות המתעלה לאין תכלית: אל ברוך. דא סדורא דאתוון זעירין שהם מצד המ' וקטנותם הוא שאין בין זו לזו ריוח שיורה על התפשטות מרכבת' אלא תיבה א' לכל א' וא' התפלה של חול אינה באצילות אלא בהיכלות כנזכר פ' פקודי:

קדושאה דא דקא מקדשי וגומר היינו קדושה דמיושב לאו איהו ביחיד כלומר אינו מותר ליחיד לאומרה והטעם דרשב"י סבר שקדושה זו אינה סיפור דברים בעלמא אלא פועל שאנו מקדשי' אגב סיפור מעשה קדושת השרפים ואסור ליחיד לומר אותה דעיקר בעשרה כי הקדש היא החכמה והיא סוד שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א רוחבו עשרה ועיקרו בלשון הקדש דהיינו קדוש' ובלשון אחר אינה קדושה ולזה אסורה בלשון תרגום כי קדוש' תרגום היא אחר שירדה קדושה אל סוד קדוש ה' יוריד אות' אל הייחודים כל א' מתלבש אפילו בקליפה שהיא התרגום וראוי להבדיל בין הטמא ובין הטהור ולכך כמו שקדושת לשון הקדש אין ראוי ליחיד לאומרה כנזכר כך קדושת תרגום שהוא התפשטו' הקדושה והתלבשותא בחול ובקליפות מקום משכנן של ישראל יחידים אין ראוי שיאמרו אותה אלא בעשרה והיחיד אומ' אותה בלחש אפי' בצבור כדי להמשיך סוד הקדושה כל א' וא' פרטי על עצמו ניצוץ ממנה. והיינו מעלים לכוללה בעשרה ולא מורידים שאין קדושה בפחות מעשרה ובתרגום שהיא סוד התלבש' בשרים מורידים שאינו בעשר' ואומרים אותה בלחש ביחיד ולא מעלים בעשרה ח"ו שפוגם:

קדושה דא קדושתא דאתקדשת וגו' הענין שבא לבאר עוד שינוי הקדושות הג' וכלל דבריו שיש קדושה דעלמא תתאה והוא מיושב וזה כי עלינו מעולם זה התחתון בזמירות ונכנסנו בהיכלות ושם נתקדשנו מיושב ועלינו אל היכל קדש הקדשים ונתקדשנו מעומד כי העמידה מורה על העלי' למעל' וכל זה נתקדשנו דוקא בחברת הקדושים העליונים בהיותינו עמהם באחוה בתוך ההיכלות אמנם בהיותינו למטה מהיכל לבנת הספיר אין לנו קדושה לכך אנו צריכים עוד קדושה אחרא שהיא תוספת קדושה שאין למלאכים בהחברה כלל ולכך היא בתר צלותא שאנו נבדלים מההיכלות ויורדים למטה אל העולם התחתון מכד מסיימי סדרא אין ראוי שנבא משם אלא בקדושה להתקדש אפי' בשפל מצבינו דהיינו תוספת קדושה למטה חוץ להיכלות על קדושאן אחרנין שהם למעלה בצאת השכינה לשכון בתחתונים בכלל ולזה קדושה זו היא בעשרה בלשון הקדש שוה לכולם יחד ולפי שכל א' וא' מושך כפי מעשיו ולזה אח"כ בלשון תרגום כל א' וא' מושך לו קדושה בשכינה כפי מעשיו וכפי דבקותו בקונו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. כגוונא דא מצפ"ץ וגו' כל השמות יוצאים בחילוף האלפא ביתות וי"ג מדות ויעבור נחלפים בא"ת ב"ש שהוא סליק ונחית וגם שמות אלו סלקי ונחתי. ואינון תיקוני עולימתאן וגו' ז' הנערות של המ'. מהרי"א זלה"ה: וסימן לרזא דא שנים מקרא וגו. הרגיש כי הלא מזה הסימן משמע דלשון הקדש מצי למימריה בשנים ולז"א כי אינו אלא סימן בעלמא. אך הענין כי שנים ר"ל רבים וכמ"ש מיעוט רבים שנים ואו' שנים ר"ל כאלו אמר רבים וז"ש שנים לישנא דסגיאין איהו והוא פשוט לנו שהם עשרה כאו' ונקדשתי בתוך בני ישראל ואין הכוונה אלא לסימן שלא תאמר ביחיד כי אם הם עשרה או לאו זה נתבאר ממקום אחר. קדושת עלמא תתאה איהי מיושב כי קדושה דמיושב הוא דמתקדשת כ"י ועולימתא' וגו' והוא בהיכל תנינא דתמן הוד שמאל דמתמן הוא קדושה אבל הייחוד הוא בחסד ימין. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' דאינון עטרה דתלתין ותרין שבילין. מכ"ב אתוון וי' נקודות נתפשט ל"ב נתיבות ונשארו הכ"ב אותיות לעטרה בראשם ואע"ג שהי' נקודות הם ג"כ עטרה לל"ב שבילין דאותיות מ"מ לא נקטינהו מפני שאין לו עתה עסק עמהם. דכתיב כשמך אלהים כן תהלתך כשמך שהוא שם ע"ב כן תהלתך כן הוא השבת והתהלה שמשבחים אותך בע"ב:

ובג"כ ההוא שמא שם ע"ב. ברזא דאבהן "ויסע "ויבא "ויט סוד חג"ת.

ואיהו מתעטרא בהו בסוד ע"ב שמות (שם) [שהם] וה"ו יל"י סי"ט כנזכר בפ' בשלח.

למיהוי שמא חדישא אינם נעשים הג' אבות שם זולתה כי שלשתם הם אותיות נפרדות אמנם על ידי התקבצם [נעש' שם] (דאינון [כאינון] דאב"ג ית"ץ וחבריו שהם סוד שם בן מ"ב.

דאתאחדא לעילא בשמא דמ"ב המלכות שכבר נתעטרה באבהן בשם מ"ב (אבהן) [נ"ל דצ"ל ואבהן] מתעטרין באי' עילאה במה דלעילא באופן שהמלכות אתאחדא לעילא לעילא ע"י שם מ"ב. אמנם ע"י שם ע"ב אינ' מתעטרת כי אם באבהן לבד: וז"ש ולאו שמא עילאה וגומר דאתאחדא לעילא לעילא. וע"ד סליק ולא נחית לפי ששם מ"ב רמוז באלפ"א בית"א דא"ל ב"ם וחשבון אותיות ראשונו' ואחרונות כולם עולים בחשבון מא' לב' ומב' לג' וכן מל' למ"ם וממ"ם לנו"ן וגו' כדמפרש ואזיל לקמן ומורה עלויו וסילוקו עד החכמה סוד המחשבה וז"ש ועלמא עילאה במה דלעילא דהיינו החכמה.

ורזא דילי' סליק ונחית שכן א"ת ב"ש ג"ר ד"ק באותיות ראשונות סליק באותיות אחרונות נחית.

כגוונא דא מצפ"ץ שהוא סליק ממ"ם לצדיק ואח"כ נחית מצ' לפ' ומפ' חוזר ועולה לצ'.

שמא דתליסר מכילין וגו'.

ובגין כך סליק ונחית בסוד מצפ"ץ כנזכר וכן כולהו סלקין ונחתין הי"ב מכילין דרחמי הששה ראשונות עד נוצר חסד סלקין ואח"כ נחתין להמשיך מדת הטוב והחסד לעולם.

(כד) [בר] האי דסליק ולא נחית היינו שם בן מ"ב.

שמא דתליסר מכילין סליק מסטרא דא. ממ' לצ'.

ונחית מסטרא דא (מצ') שירד מצ' דבההוא סטרא לפ' דבההוא סטרא.

ובג"כ תושבחתא דשבת דקא משבח למלכא דשלמא דילי'. היינו השיר הזה משבח המלכות לבינה שהוא מלך שהשלום ת"ת שלו לעורר ההערה מצד הבינה אלי' וזהו שאנו אומרים בסיום השבח הזה ויום השביעי שהוא המלכות משבח ליה בשמא דכ"ב וע"ב.

בגין דתתעטר בי' לסלקא דהיינו המלכות המתעטרת בשם זה ועולה. וסימנך דא שבת בלחודוהי דהיינו שם בן ע"ב סליק ונחית והמלכות בשבת עולה ויורדת כאמור. ודא שבת ויום הכפורים שם בן מ"ב הוא מתגלה בי"ה ולכך נפרע שם זה ממ"ב ילדים שהמית אלישע לפי שררה שנתעברו אמותיהם מהם בליל י"ה ושם זה היא סליק ולא נחית בסוד א"ל ב"ם כדפי' והמלכות אז עולה ואינה יורדת בסוד ודוד עולה במעלה הזתים כדפי' האלה"י הריקאנט"י זלה"ה ולכן אנו במוצאי יה"כ אומרים ז"פ י"י הוא האלהים להוריד השכינה אלינו.

תיקוני עולימתין סוד ההיכלות ז' הנערות דסלקין עמה כנז' בפ' פקודי ר"ץ.

קדושה דא וגו' קדושת יוצר אור.

תרגום אתיא למעוטי והכי אצטריך. התרגום הוא לישנא דסטרא אחרא כנז' לעיל בסוד הקדיש. שלכך נתקן בלשון תרגום לתברא תוקפא דסטרא אחרא בלישנא דילי' ולכן א' תרגום שממעטין תפלה.

קדושה דא קדושתא דאתקדשת שכינתא. הכא תירץ קושיא למה [אין] אנו אומרים בקדושה זו ימלוך י"י וגומר ותירץ שקדושה זו אינה מורה על העתיד כי היכי דלימא ימלוך אלא קדושה דא קדושה דאתקדשת שכינתא וכל אינון רתיכין דילה וגומר דלעולם מלת ברוך הוא במלכות בסוד כל הכורע כורע בברוך כדאיתא בתיקונים ובכמה דוכתי ובקדושה זו אתקדשת שכינתא בסוד ברוך שכולל כל ההיכלות ועולה מלמטה למעלה.

לאתתקנא לגבי מלכא עילאה. אמנם קדושה אחרא דאהדורי צלותא היא קדושה דעלמא עילאה. בגין לאמשכה לה לתתא ולכן ראוי שנאמר ימלוך ד' לעולם שע"י קדושה זאת הנמשכת מלמעלה כדפי' בסמוך ימלוך ד' לעולם לעתיד לכך האי מיושב והאי מעומד כדמפרש ואזיל: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון לאתתקנא לגבי מלכא עלאה. דוק מכאן למה אין אנו אומרים ה' ימלוך לעול' בקדושת יוצר שעדיין לא נעשה הייחוד שאין הייחוד אלא בתפלה מעומד עכל"ה: