אור החמה על ספר הזהר ב:רנז

אלא דאצטריך למנפל על אנפין ולא בעאי למשאל שאלתין ועכ"ז יקדם י"ג מדות לרצות על עוונותיו שהתודה בברכת שומע תפלה כדפי' בפ' פקודי והכא לא חש לפרושי. שעתא דשמושא ואז הענין תלוי בהעלם להמשיך נשמות ואין לערבב אותו ייחוד בשום שאלה אחרת שמבלבל יצועי אביו ולזה יפול על פניו ויש בו ד' טעמים הא' למכסף קמי מאריה הרואה אותו ואם הוא אינו רואה ולחפיא אנפוי בכסופא סגי' שיהיה בוש מיוצרו אות' שעה שנתייחדו שתי שמות ויזכור כמה חטא לפניו ונכלם מפשעיו. והב' הנז' לקמן שימסור עצמו למיתה על עונותיו במה שנופל ארצה גוף מת ועתה יתכפר לו עונו ובזה כולל נפשו בההוא שמושא בסוד מ"ן אל הייחוד והיינו אליך ה' נפשי אשא והוא טעם ג'. ד' שצריך לתת חלק לחצונים מקום המית' ומקבל מיתה על עוונותיו כנז' ובעלי החוב מקבלים חלקם בגוף למטה שנפל מת ארצה:

דאתכלל ההוא אדרא וגו' היינו המ' נכללת בנשמות התחתונים מ"ן והת"ת משפיע נשמות חדשות מד' טיפי השפע. כדין גוון אחרא שהוא מצד ההוד שהוא צד המטה בצדדין כנז"ל ולכך נחית לתתא. קם יש לה קימה והטעם דאימא עילאה עד הוד אתפשטת וע"י התשובה בנפילת אפים נפתחו שערי תשוב' והיא מתפשטת למטה בשפולי אורה בסוד וידי אדם תחת כנפיהם לקבל תשובה לשבים והנה המרכבה להם מסוד ההוד הוא אותם שהם מתעסקים בהחזרת בני אדם לתשובה כי כמו שהקב"ה עושה עתה נפשות גם הוא עשה נפשות ולזה כרוזא נפיק וקארי וגו' עוד אפשר שהקב"ה דואג בנשמות שעושה שמא יקלקלו למטה ואינו שמח במעשיו אלא בזוכרו במתעסקין להשיב נשמות למוטב וז"ש דא אתחזי לעאלא השתא קמי מלכא ת"ת ומ' המתייחדים שאלמלא הוא היה הזווג מתבטל מאינון עיני ה' והם ז' מלאכין מארי דאשגחותא מצד היציר' וכן קיימין בתר פרגודא הפרוש בהיכל קדש הקדשים וסהדין סהדותא שאינם רשאים ליכנס וכאן הכרוז יוצא עלאין ותתאין אסהידו לכך שם באצילות מעידים עיני ה' שלפני הפרגוד וכאן בתחתונים מעידים חוץ מן הפרגוד והטעם להוסיף כבודו בעליונים ובתחתונים. זכאה חולקיה דהא אבוי וגו' אינו דברי העדים אלא שר"ש אומר כי מה שאומרים פב"פ זכאה חולקיה דהא אבוי וגו' כי מתחדש מנוחתו אם הוא בג"ע ואם הוא בחיים מתחדשין לו גזרות טובות. נפשאן דחיבייא דהוו מסטרא אחרא שהרשע מטמא אותה ומכניסה אל מקום הטומאה וזה מוציאה ומכניסה אל הקדש. גזברא על דיוקנין ענין דיוקנין הוא מציאות אשר לנשמת הצדיק שמתמצא ונשאר למעלה בררתו למטה ודיוקן זה עושה כל מה שהנשמה עושה למטה ומאיר כפי מעשי' והוא כמו שרש לנשמ' כמו שמתבר' השרש כך מתברך הנשמ' למט' והענין כי האדם המכוין בנפילת אפים אין נשמתו ממש נכנסת כי היא עמו אלא כוונתו מועילה כדי שיכניס שם סוד הדיוקן הזה ע"י הגזבר הזה ואינו ממש למעלה אלא למטה בשפולי משכנא ועתה גורם שנכנס למעלה אל פני המלך האדון ה' וז"ש ואייתיה דיוקניה. יהודיע"ם נגזר מלשון והאדם ידע שהוא ממונה על הכנסת הדיקנאות אל המלכות בסוד נפילת אפים כנז' ונק' יה"ו סוד הת"ת י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת די"ע ם' מ' שהם נקשרים ומתייחדים ואז מורה כתרא דשמא קדישא. ורמיז קב"ה. וגו' היינו כח הנשפע עליו להיותו שלוחו ואייתי דיוקניה וגו' נתן רשות לעלות למעלה משאר הנשמות הנכללים בסוד הייחוד ונותנים לו כח לעמוד לפני ה' וז"ש ואקים ליה קמיה מלכא וגו' שלא תתבטל הויתו מהדקות הנפלא.

ואנא אסהידנא וגו' עתה גלה ר"ש כל ענין הדיוקן דיש לו ממשות ולכן מסרין בידיה ע' מפתחן הם ע' אורות כדי שיוכל לחקור ולדרוש בשבע ספי ע' אוצרות שבהם נאצר כל כח ההוראה והיינו דכל גנזייא דמאריה וגו' בכל ברכאן דבריך אברהם כדכתיב ואעשך לגוי גדול וגו' רמיז לד' משריין היינו כח הנשפע למטה על ארבע מחנות שכינה ראשי ההנהגה ותחת ממשלתם סוד ע' שרים. ואיהו עאל לע' עלמין גניזין שאין כח ורשות לשום אדם ליכנס לדעת הנסתרת ולדיוקן הזה נתן רשות ע"י המפתחות הנז' הנמסרות לו כנז'. לסטרא אחרא וגו' כי כאשר ישוב הרשע יכניעם כי בהיותו בחצונים משפיעם וכ"ש מי שהוא צדיק ומחזיר הרשעים. עביד דאסתלק הקב"ה שהיה הכסא פגום מצדו בעונו ועתה מתקנו בתשובתו המגעת עד כסא הכבוד. עביד לההוא חייבא וגו' כי נפשו היתה בתוך הקליפות ואין אור הקדושה מאיר בה כלל ובשובו מרשעו מטהרה ומנהירה ומנערה מאבק החצונים ורוח הקדש שורה עליו ועולה מנפש אל רוח ומרוח לנשמה. גוונא אחרא דאתחזי וגו' והוא היסוד בעת הייחוד אתחזי ולא אתחזי כנז' לעיל ולא יתחקק נפשו על המ' בעצמה אור הלבנה הנראה ואינו נראה בפני אור החמה. קדוש' דסדרא היינו קדושת ובא לציון.

בקדושתא דא שהוא קדושת הסדר בעינן לאסתמרא ולאגנזא לה דהיינו הקדושה העליונ' יורדת מעולם המלאכים מתלבשת ולזה לשון הקדש מתלבש ונכנס בלשון תרגום. בגין דנתקדש ברישא היינו קדושת יוצר ובסופ' קדושת הסדר. ומפרש טעמם ואזיל. קדושא דא דאנן מקדשין בשבחא דאנן משבחן למלאכי עלאי הוא שאנו למנוה ואין אני יכולי' לעלות ליקשר בשורשנו עולם הנשמות להתקדש אם לא שנעלה דרך עולם המלאכים וכיון שאנו אומרים שבחם אנו מודים שבאמצעותם וקדושתם לנו קדושה ויש להם מעלה ותועלת כמעלה ותועלת המשפיע בהיותו משפיע למושפע ולזה שבקין לן למיעאל גו תרעי עלאי שהם נשפעים יותר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. אלא אצטריך למנפל על אנפין וגו' וזה הפך מהאומר כמה סליחות ותחנונים ובקשות קודם נפילת אפים. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' אלא אצטריך וגומר משמע מהכא שתכף שהאדם גומר תפלתו יפול על פניו דהכי אמר כיון דמטו לשים שלום ויש נוהגין כן והיינו אחר חזרת התפל'. וז"ש כיון דמטו דהיינו הצבור ולא מטי. ומ"מ צריך לו' י"ג מדות לטהר העוונות שהתוודה בשומע תפלה כנזכר בויקהל דף ר"ב. דאתכלל ההוא אדרא מעילא ומתתא בנפשין ורוחין. הם נשמות שהיא נוטלת מהיסוד ונשמות הצדיקים הנכללים בה מצד מעשיהם הטובים בסוד מיין נוקבין כנזכר בפ' ויקהל דף ר' ע"ש. כדין גוון אחרא דנחית לתתא אור הנמשך מהגבור' כדפי', קם ונחית בשפולי דהאי אדרא. הם בחי' המלכות התחתונת נק' תחתיות ארץ אחרית ים שבהם נאחזים החיצונים ע"י מעשה הרע העולה מן התחתונים ובחי' זו יורדת שם להמתיק המר והרע הנאחז שם ואז כרוזא נפיק. מאן איהו דעביד נפשן ורדיף בתר חייבא רודפים אחר העושים רע למען יחדלון מעושק ידיהם שעי"ז מונע פגם מאותם הבחי' וטעם הכרוז בזה כעת לפי שאז שנעשים הנשמות מהייחוד גם זה שעושה נפשות ראוי ליזכר לטובה בעת ההוא ויכנס בכלל שמחה זו וי"ס דגרסי [דאתוון] דאיקרי ברזא יהודיע"ם. וי"ס דלא גרסי מלת. דאתוון. דבההוא שעתא מסרין לי' ההוא דיוקנא. פי' בההוא שעתא דמתייחדין מלכא ומטרוניתא רומז הקב"ה לאותו ממונ' ומביא דיוקנו ממכון שבתו ומוסרין אותו הדיוקן ביד הממונ' זה שיהי' דיוקנו בכלל שאר דיוקני ישראל שבידו וי"ס דגרסי מסרין לי' לההוא דיוקנא והיא היא: א"נ מסרין לי' לההוא דיוקנא. ע' מפתחן. דקאמר לקמן והפסיק הענין לפרש מה מציאות דיוקן זה דהואיל ואתי לידי' פי' ביה מידי ואח"כ חזר לומר מהו הענין שמוסרין לו ואמר. ומסרין בידי' ע' מפתחן וגומר. ע' מפתחן הם סוד ז' ברכות שמתברכ' הנשמ' בשע' שיורדת לעולם כנזכר בפ' לך לך בס"ת. והם כלולות מעשר הם ע' והם הם אינון ברכאן דבריך לאברהם כנזכר שם. לד' משריין עילאן: הם מרכבו ארגמ"ן שהם תחת מטטרו"ן ואמר עילאין לאפוקי מרכבת סנדלפו"ן שרא' זכרי':

גוונא אחרא דאתחזי. היינו מאור המתפשט מהת"ת כדפי'.

לקדושת דסדרא הוא סדר ובא לציון והטעם שמתגל' אז לפי שכללות קדוש הוא בת"ת כנזכר בפ' בשלח נ"ב ופ' אמור צ"ג וכן הכרוז שיוצא הוא מאן הוא גס רוחא במילי דאורייתא שכן התור' הוא בת"ת. כדין כרוזא נפיק ואמר עילאין ותתאין אציתו מאן איהו גס [חסר תיבת רוחא כמ"ש בזהר וכן הוא מביא מקודם לזה ג"כ] במילי דאורייתא וג"כ מכריז מי הוא שיש לו גאוה שמגביה הוא"ו מן הה"א דהיינו משמעות גאו' מתגא' וא"ו מן ה"א ומפריד היחוד הזה הנעש' בעת ההיא דהא לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי וגומר:

בקדושתא דא דובא לציון דקאמרן.

ולאגנז' לה ביננא שכן אנו מסתירים הדברים בלשון תרגום. ה"ג בגין דנתקדש ברישא היינו קדושת יוצר אור. ובסיפא קדושה דסדרא: כדפי' אנו מוסיפי' קדוש' שלישית שהיא מועיל' אלינו יותר. מאינון קדושן דאמרי בהדן מלאכי עילאין שהיא קדושת העמידה שאז יש' מקדימין והמלאכים מקדישים עמהם כנזכר בפ' בלק דף ק"נ ולכך בקדוש' זו שבסוף נתוסף עלינו תוספת קדוש' לפי שבראשונ' אנו משבחים מה שהם אומרים וז"ש בשפ' ברור' וגומר כלם כאחד עונים באימ' ואומרים בירא' ק' ק' ק' ובקדוש' אנו נעשים חברים עמהם ואינן מקטרגין בנו וז"ש קדושה דאנן (מתקדשי) [מקדשי] בשבחא וגומר כלומר הקדוש' שאנו מקדשין הוא השבח שאנו משבחים אותם בסדר שירם וזמרם בפחד ורעד' יחד כלם כא' וזה כעין שוחד דברים אליהם.

ובגין כך שבקין לון (וגומר) [הך וגומר טעות הוא דלא נכתב בזהר שום דבר מפסיק * ליתא דחוזר לעיל שאמר כעין שוחד ובג"כ וגו' והד"א ודוק. רק כך כתוב ובגין כך שבקין לן למיעל גו כו'].

למיעל גו תרעי עילאי. הם שערי ההיכלות שהם חצריהם וטירותם עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון בכל ברכאן דבריך לאברהם כד עבד נפשאן ע"ש פ' לך לך. כדין כרוזא וגו' מאן איהו גס רוחא וגו' פי' כי גאוה וגו' גאה ו' מן ה' ועתה שמתחברין כרוזא כריז מי הוא שיש לו גאוה שגורם שתתגאה הו' מן הה'. עכל"ה: