אור החמה על ספר הזהר ב:רנו

גבור בארץ היינו מה שאמר זכי למחמי בנין לבנוי. הון ועושר היינו בהאי עלמ' וצדקתו היינו לעלמא דאתי. כל מארי דדינין וגומר היינו זרח בחשך אור היינו בחשך הדין זורח לו אור הרחמים והדין מתמתק:

באדרא עלאה היינו מדת המ' ונק' אדר מפני שיש בה בחי' הרבה חצר ועזרה וכיוצא ופנימיותה נק' חדר ובה סוד השמוש והייחוד. ואו' תלת סטרי גוונין הם נה"י והנה חג"ת יקראו גוונין עיקר ההנהגה חסד דין רחמים אמנם נה"י הם סטרי גוונין קצת ודאי מגוונין אלו. ואינון להטין גו שלהובא חדא מ' אש שלהבת מצד הדין והיא עצמה מסטרא דדרום שמתדבקת בחסד והוא פרוש עליה והיינו כלולה מימין ומשמאל. ואו' להטין היינו פעולתם בה להט האהבה דהיינו ימין ושמאל כנודע ואינון גוונין שהם נה"י עם היותם כלולים גו השלהבת מתפרשאן לתלת סטרין שכך הם ג' ספי' ימין ושמאל ואמצע וכדמפרש חד סליק לעילא נצח מעלה וחד נחית לתתא הוד מטה. והג' הוא היסוד מערב הוא עיקר המ' וזה ג"כ מערב עמה לכך אתחזי עיקרו נראה אמנם בשעת' דשמשא ת"ת נהיר ואז מערב המ' מאיר מהשמש הזורח עליו ממזרח גניז שאז היסוד נכנס אל תוך נקודת ציון ונגנז בה וזה דרך כלל לג' גוונין אלו והשתא מפרש דרך פרט,

גוונא חדא ההוא דסליק לעילא שהוא הנצח ענף החסד נפקא מבחינתו ויורד למט' אל האדרא והוא ימיני חסד גוון חוור והוא חוורו מחוורו אחרא שבמלכות מפני תערובת אודם האש בשלהובא כנזכר. ולזה אצטבע זעיר מתאדם קצת בדין הגבורה ומיעוטו ג"כ דלא אצטבע והענין נכלל בדין השמאל ולא נכלל וקיימא ההוא גוון לעילא שהוא בחינת מקומו כנזכר. על רישא דההוא אדרא היינו ג' ראשונות שבה וראשה היא מתכנסת במרגלותיו של זכר שזה הנצח נעש' לה כתר. אמנם עיקרו הוא קיימא סתם על רישא דההוא אדרא:

ובשעתא דישראל עאלין לבי כנישתא שהוא סוד כניסת ישראל בנשמת' בבי כנישתא מלכות ומצלאן צלותהון כנזכר בפ' במדבר שסודה דבור ומעש' לתקן הייחוד ומתייחדים בסמיכות גאולה שהיא בחינה אחרונה שבה לתפלה שהוא החתן וז"ש ומצלו צלותהון בסוד התיקונים וסמכין בין גאולה לתפלה סוד הייחוד כדין האי גוון אסתליק למעלה מרישא ומעטרה בסוד כתר והיינו ואתעביד ליה כתרא דקיימא מפני שהיסוד אות ברית עטרה בראשו (מי) מתעורר כעת כדמסיק.

וכרוזא נפיק מלאך למטה בעולם הנפרדים מתחת ממשלת גבריאל.

דעבדי טוב ענין סמיכות גאולה לתפלה מ' ות"ת ע"י היסוד האוחז בזה ובזה כאו' כי כל בשמים ובארץ והיינו הטוב בעיניך עשיתי וגומר דהיינו עשיית הטוב שהוא היסוד המתמצע בין שתי עינים שהם ת"ת ומ' ושם נמצאים שתי כרובי עינא נצח והוד כנודע וא' בגין וגומר כלומר ונתן השבח אל היסוד בגין דהא בההיא שעתא דסליק וגומר כנזכר אתער וגומר באתר דאצריך מקום ידוע הנכנס בו בחשאי אל ענין הייחוד ברחימו בחביבו וגומר הם ד' דברים אל הייחוד. רחימו אהבה סוד החיבוק שמאלו תחת לראשי חביבו לשון דודים דודי חביבי סוד הנשיקין כאו' ישקני וגומר ואח"כ מיד מתעוררות שם ג' ראשונות ונותנים שם כחם וז"ש בחדוה מצד הבינה. ברעותא מצד רצון הכתר. והחכמה לא נזכרה עדיין שממנה סוד טפת השפע באחרונ' יסע אחר שים שלום. וכל שייפין וגומר הענין כי הזכר יתייחד לעצמו ברמ"ח אבריו להיותם מסכימין ונקשרים כדי שהחכמ' תשפיע השפע ההוא דרך כולם למטה וכן אברי הנקבה ואח"כ מתייחדי' זכר ונקבה יחד זה להשפיע וזה לקבל והיינו או' וכל שייפין כולהו מתחברן בתיאובתא חדא אלין באלין כל כת וכת לעצמה ואח"כ עילאין בתתאין יחד וכל מקום שיש קשר וחבור הכל ע"י היסוד בין חבור שבהם בעצמם בין חבור שבהם למטה עם המ' וז"א ודא מחבר לכלהו בחבורא חדא בסוד הייחוד. כדין כלהו בלחישו בין ישראל בתפלתם בין המלאכי' המשוררי' עד עכשיו לעורר הזווג כיון שהגיע ענין גאולה לתפלה מיד הכל בחשאי וכן הייחוד העליון מתכסה בהעלם וחשאי וז"ש כלא בלחישו עילא ותתא ואעפ"י שאין הייחוד הגמור אלא בשים שלום עכ"ז מתערב כל י"ח ברכות בנשיקין דרעותא מצד הכתר וקיימא מלה בחביבותא ע"י הנשיקין. כיון דמטו לשים שלום וגומר דנפיק מעדן חכמה השפע להשקות את הגן מ' באדרא דא ודאי. וכדין וגומר כשגמרו התפלה בעיין כולא לנפקא וגומר שלא להאריך בתחינות כלל ואמר כלא בין ישראל בתפלתם בין החיות כאו' בעמדם וגומר בע"ם ד"ם וגומר אז אין שיר והתעוררות לא מצד בני אדם ולא מצד המלאכים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו באדרא דא וכדין בעיין וגומר ר"ל בהיכל זה שהוא היכל הז' אבל בשבתות הזווג הוא למעלה באצילות. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ה"ג דיתרעי בי קב"ה וגומר.

דההוא בר נש בחדווא ברעותא וגומר ולאשתדלא אבתרי' דקב"ה גרים לאכפיי' סטרא אחרא וגרים דאסתלק קב"ה וגומר וגרים לקיימא עלמא לפי שכל מה שקבל' הקליפה מהקדוש' ע"י תורתו ומצותיו שעשה בעודו ברשעו הכל מוציאו ממנה בעל כרחה. והענין שהרשע כשהוא עוסק בתורה ובמצוה הוא עושה יחוד למעלה ואותו פרי הנמשך מהייחוד באה הקליפה ונוטלתו שאומרת איש. זה מאנשי הסרים אל משמעתי וז"ס ולרשע אמר אלהים וגומר וכשהוא חוזר בתשובה אותו חיל שבלע יקיאנו ומבטנו יורישנו אל וזהו זדונות נעשים לו כזכיות שחוזרת אותה השפע' אל הקדוש' וז"ש גרים לאכפייא סטרא אחרא ולזה נק' בעל תשוב' ע"ש שהשיב אותה השפעה אל מקום הקדוש' וזהו וגרים דאסתלת קב"ה ביקריה שהוא דומה למלך שיש לו בן שבוי אצל עבד הכושי ובא אחד ופודהו ומחזירו למלך בוודאי שהוא לו לכבוד גדול שבנו ברשותו ובחיקו והמלך משתעשע בו ונמצא המלך ברצון טוב על עבדיו להטיב עמם וזהו וגרים לקיימא כל עלמא בריתי הית' אתו כלומר קיומו של עולמי הית' אתו. ושכרו יהי' החיים והשלום ומצד אריכות הימים יזכה לראות בנים לבניו וז"ש:

וזכי למחמי וגומר. עאל בתריסר תרעי אפשר שהם שערי היכלי ג"ע זה לפני' מזה מארי מקרא לחוד מארי משנה לחוד וגומר וכאלה רבים וזה יש לו רשות להשתעשע עם כלם ולהכנס כד היכל י"ג להתענג עם אותם היושבים לפני ולפנים. וע"ד כתיב גביר בארץ יהי' זרעו וגומר. ואפשר דמריש המזמור נפקא לי' דמיירי במאן דרדיף בתר חייבא מדכתיב אשרי איש ירא את י"י במצותיו חפץ מאוד אחר שקראו ירא את ד' מאי במצותיו חפץ מאוד ותו מאי מאוד אלא ה"ק אשרי איש ירא את י"י בינו לבין עצמו במצותיו חפץ מאוד בינו לבין אחרים שכ"כ חביבין עליו המצות וחפץ בהם שרודף אחר מי שמקיים אותם. באדרא עילאה מלכות שהיא אדרא לכנס בה הת"ת כדלקמן. תלת סטר גוונין. מיני וצדדי ענפי המאורות הנמשכים מחג"ת. חד סליק לעילא. חסד שכל עילוי הוא מצד החסד. וחד נחית לתתא גבורה שכל ירידה הוא מצד הדין וחד דאתחזי וגומר מצד הת"ת לכך אתחזי בשעתא דשמשא נהיר שכן הוא נק' שמש כמ"ש כי שמש ומגן וגומר:

גוונא חדא וגומר וההוא גוונא איהו גוון חיוור יתיר מחיוורו אחרא והם מן הקצה אל הקצה וא"א שיתכללו יחד לכן עאל בההוא שלהובא ואצטבע זעיר ולא אצטבע. וע"י צבעו זה יורד ההוא גוון מאותו הכח הגובר בחוורו יתיר ומשתווה אל שאר (כגוונין) [גוונין] על רישא דהאי אדרא כעין עטרה מצד החסד וזה נעש' בתפלת שחרית בקר דאברהם סוד החסד כדמפרש ואזיל ולכך מכריזי זכאין אתון עמא קדישא דעבדין טוב כי כל טוב הוא מצד החסד כנזכר בפ' תרומה קס"ח. וכל שייפין כלהו דת"ת מתייחדים בשייפי המלכות וז"ש. עילאין בתתאין: כיון דמטו לשים שלום וגומר כי ג' ברכות ראשונות הם בחג"ת וג' אחרונות הם נה"י כנזכר בס"פ פקודי נמצא ברכת שים שלום הוא ביסוד והיינו שים שלום יסוד הנק' שלום. ולא אצטרך בר נש ולא אחרא היינו סוד דכתיב וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וגו' וכל לרבות שים מלאך הנאמר בהם פניהם פני אדם. ולא אדם בליעל וזהו ששלל ולא אחרא עכ"ל הרא"ג ז"ל: