אור החמה על ספר הזהר ב:רנה

סדורא חמישא' אתנגיד חד משיכו דרחישו וגו' הענין כי כל מעשה יום ה' הוא עופות ודגים שכל עניינם מצד המים והנה ההוד הוא דין שמאלי ולז"א חד משיכו וגומר ראש הימין מתחיל להשפיע הברכות דהיינו חסד וסוף השמאל פותחת לצאת הברכות וצריך השמאל הוד יודה בברכות כענין שיש לחסד משיכותא שהוא מושך ועלה קאי חד משיכו דרחישו דמייא וזה ע"י הת"ת שהוא גוף האמצעי בין החסד להוד ולכך ממנו רחישו שהוא המשריץ המים מצד החסד בענין שיהיה השרצת המים מימין ושמאל ות"ת המשריץ כל מיני בעלי חיים שהוא בעל החיים. ועביד שמושא לאפקא ההוא נהירו דסדורא דיומא רביעא דהיינו שפע הנצח ועתה בשפע ההוד דתעב' זה עם זה ויתהו' מהם הויה א' כלולה משתיהם וז"ש ועביד בהאי אפריון שמושא שהי' זרע דק אור ועתה בזרע ההוד נשתמשו שתיהם יחד. ואפיק זינין הם דגים במים מצד הנצח ועופות מצד שמאל הוד ותנינים גדולים הם סוד הדין וז"ש והאי יומא שמש שמושא יתיר. וכלא תליא עד יומא שתיתא' שכך הם חג"ת אבות נה"י בנים וכמה דיום ראשון ושני לא נשלם מעשיהם עד יום ג' כנזכר כך יום ד' וה' לא נשלם עניינם עד יום ו' וגם כל מעשה הימים כולם תלוי שלמותם ליום ו' וז"ש וכלא תליא וגו' שאז גלה המ' כל תקונה וז"ש דאפיק האי אפריון כל מה דהוה גניז דהיינו כחות כל השמושים שמהם נעשה למעלה במ' חיות ועניינים רוחניים כדמסיק ומציאות לספי' העליונות בה הם החיילי' ומרכבותיה בתוכה בעצמ':

סדורא שתיתאה וגומר הוא מהיסוד דא הוא יומא דאתקין ירצה שאינו כמו שאר ימים שעושין שמושא לבד ואין לכל יום בשמוש חבירו דבר אמנם יום זה בזולת שמוש עצמו עוד בעת שמושו משלים ומתקן כל אפריון עצמו מצד בחי' עצמו. והטעם שאין כח למ' להזדווג למעלה אלא ע"י קישוטי' ועוד התעוררותא ע"י הצדיקים ושניהם ע"י היסוד וז"ש איהו יומא דאתקין כל האי אפריון יר' כל בחינותיו ולית ליה תקונא בר מהאי יומא ולא תקון וקישוט לבד אלא אפי' תקפא דהיינו חוזק להתחזק אל הייחוד נגד המתנגדים אפי' זה אין לו אלא מצד היסיד וז"ש כד אתא האי יומא אתתקן האי אפריון בכמה רוחין מצד הת"ת בכמה נשמתין מצד הבינה וכל אלו נמצאו בסוד נעשה אדם ששם נכללו דור דור ודורשיו ופרנסיו ולא אמר נפשין מפני שנפשין מצד עצמ':

בכמה עולימאן שפיראן הם ז' היכלות הידועים בפ' פקודי. שפיראן בחיזו יש להם מראה טוב בסוד בחינתם למעל' בתוך המלכות עם היותם ביצירה עולות בעת הזווג וז"ש אינון דאתחזון למיתב בהיכלא דמלכא ויש לו עוד יתרון בערך שמוש שאר הימים כי מלבד שא"א להם להשתמש בו אלא ע"י כנזכר בסדור כל א' וא' עוד יש להם ענין אחר ששמאל כל א' וא' היה תלוי ועומד ואינו בגמר מעשה עד שנתקן ע"י היסוד וז"ש אוף הכי אתקין בשפירו כל שאר יומין דהוו בקדמיתא ואמר בשפירו שהיופי ודאי מצד היסוד והוא המקשר הספירות וכלם מסכימים אל טיפה א' בו למטה וז"ש בתיאובתא חדא. תיקונא דלעילא היינו סוד יהו"ד. תקונא דלתתא אדנ"י ושתי שמות יאהדונה"י כדין אתקדש סוד מיום הששי ויכולו השמים דהיינו שמהיסוד נכנסת המ' לקדושת שבת דהיינו גילוי הכתר עתיקא לזה אמר ומשם לנוקבי' והיינו קידושין עילאין שירד הקדוש' אליה להתקדש ולהבדיל ממנ' החצונים ואח"כ היא מתעטרת בעטרותיה שהם סוג גילוי הספירות העליונות בה וזה שאמר אתקדש וגומר ואתעטר וגומר וענין זה הוא בחינ' אחר בחינ' וז"ש עד דסליק בסליקו דעטרא דנייחא. ואקרי שמא עילאה וגומר דהיינו שבת ש' ב"ת והיינו המ' בת מתייחדת בג' אבות שהם #ש והם סוד יה"ו חג"ת בת היינו ה' אחרונ' ולזה שבת הוא שמא עילאה שמא קדישא ויורה ג"כ שם שבת שהספירות העליונות שובתים בה וז"ש נייחא דכלא ואפי' בכל הנמצאים אפי' יושבי גיהנם וז"ש לעילא ותתא כחדא שכלהעולמות קשורי' באחדות ושובתים עד שגם החצונים הנבדלים שובתים עם היות שאין להם חלק במנוחה העליונה.

וכדין כתיב וגומר ירצה בשלימות ואחדות כל המדות בה בשמושם עד יום שבת ויום שבת נח ושקט עליהם כדין כתיב אפריון שהיא המ' עשה לו המלך שלמה עלמא דדכורא מעצי הלבנון אריך אנפין עליהם והיינו סוד הג' סעודות דשבת כנזכר פ' יתרו. זכי בכלא שכולם הם כלולות באפריון כדפי' ולא יסוד אלא גם הת"ת עם הספירות העליונות הם מצילים עליו והיינו צלא דקב"ה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. דמיא ועביד שמושא לאפקא וגומר הוא הוד במה שידעת כי עיקר המים מצפון ולכן נק' גבורות גשמים. והאי יומא שמש שמושא יתירא. נ"ל שהוא טעות ושייך לקמן בסדורא שתיתאה הוא היסוד והראי' ג"כ מאו' וכולא תליא עד יומא שביעאה. אשתדלותא דקב"ה דלמנדע וגומר הענין כי עסק התורה גם דהוי בריקנייא אין זה חשש אבל העוסק במצו' מעשית צריך דלא ליהוי בריקנייא ואסיר ליה. ואפשר לדייק מכאן כי צריך למקנא יתיה בכל מה שישאלו ממנו בין רב בין מעט ודוק. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' עביד שמושא לאפקא ההוא נהירו דסדורא דיומא רביעאה. כי לא נעשה היחוד של יום הרביעי עד שבא חברו וכדפירשתי. ה"ג והאי יומא שמש ההוא שמושא יתיר מכל שאר יומין. יען כי שניהם כאחד טובי' והם שני שקתות המים ובם מתמצה תמצית שפע כל אברין באופן שיש בהם בחי' עצמן ובחי' שאר ספירין שלמעלה מהם לכך הוא משמש ההוא שמושא יתיר. ה"ג וכלא תליא עד יומא שתיתאה. והיינו היסוד שכל אשד נחלי נצח והוד בא אליו לכך הכל תלוי עד גילוי היסוד ואז של מה שקבל היסוד משפיע להאי אפריון והאי אפריון אפיק כל מה דהוה גניז ביה דכתיב תוצא הארץ. ארץ העליונה ואפשר לקיים גרסת הספרים דגרסי יומא שביעא' ואתי שפיר אומרו דאפיק האי אפריון כל דהוה גניז ביה שלא נעש' ענין זה כי אם ביום שבת כדמפרש בסדורא שתיתאה האמנם קשה לגרסא זו אומרו דכתיב תוצא הארץ נפש חיה שנא' ביום ששי והאיך מכריע מה שנעשה ביום הז' ממה דכתיב ביום ו' ואפשר לו' דה"ק עתה ביום ששי שנטל כל תמצית כל הספי' העליונות תוכל הארץ העליונה דהיינו ההוא אפריון להוציא נפש חיה למטה:

סדורא שתיתאי דא איהו יומא דאתקין. היינו היסוד שהוא המתקן כל ההוא אפריון. בכמה עולמין שפירין. הם כתות מלאכים שמתהוים עם הויות הנשמה כמו שהוכחנו לעיל וז"ש. אינון דאתחזון למיתב בהיכלא דמלכא. שכן המלאכים הם עומדים בהיכלות.

אוף הכי אתקין בשפירו כל שאר יומין בסוד ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה והוא מייפה (ומתקשט) [ומקשט] ומתקן כל ההמשכות שנמשכו משאר יומין כי כל הנחלים הולכים אל הים על ידו. ואתקין לו בתיאובתא חדא מצד היסוד עצמו. ברעותא מצד הנצח. בחדוה מצד ההוד שכן אלו הג' ספי' הם תיקונא דכנסת ישראל בסוד ג' עדרי צאן רובצים עליה כנזכר בריש פ' ויצא ובאמור צ"ה.

תיקונא דלעילא ותתא. כמו שיש יסוד המייחד הספירות העליונות כך יש בחי' א' ביסוד המתפשטת בעולם המלאכים שיש מלאכים זכרים נק' מלאכי שלום ויש מלאכים דשכינתא הנק' אראלים וכד קב"ה מתייחד בשכינתי' מתייחדין מלאכים דשכינת' עם מלאכים דקב"ה וז"ס ומקבלין דין מן דין וזהו ארז"ל אות הוא בצבא שלי כדאיתא בתיקונין. דלעילא באצילות ותתא בעולם המלאכים.

תיאובתא דכלא. כל העולמות מתאוים ליום זה וזהו חמדת ימים אותו קראת. דבקותא דכלהו כל העולמות נכללים זה בזה עשיה ביצירה ויצירה בבריאה ובריאה באצילות והאצילות בעצמו נכללים זה בזה עד שנדבקים כלם בא"ס ב"ה כדקייל"ן בסוד קבלת שבת מהאלהי האר"י לוריא זלה"ה:

מאן דזכי בהאי אפריון זכי בכלהו לפי שהיא כעששית הזאת שמתראים בה כל הגוונים ומשם זוכים לחזות בנועם י"י. ולמיתב בנייחא בצלא דקב"ה כי ענפי עץ החיים ת"ת חפיין על כל אילין דיוקנין שבגנתא וגומר. כדאיתא ריש פ' שמות. ה"ג בצלא דנייחא דא אית לן וגומר. עד דיתערון אילני דהאי אפריון וגומר בצלא אחרא: כלומ' צל אחר רוחני.

לאשתדלא במצוה ולאשתדלא בי' בקב"ה. שבשעת עשיית המצוה צריך שיכוין ליחדא מצוה מלכות עם הקב"ה ת"ת נמצא כשמשתדל במצוה משתדל בקב"ה. כפום חיליה כפום כח עושרו. ואיהו אשתדלותא דקב"ה. דיין וחלב הם כינוי לתורה בכל מאי דיבעון מיני' בין זעיר בין רב. מכאן יש סמך לקצת אנשים ראיתי אומרים לבעל האתרוגים כשהיו קונים את האתרוג היו אומרים דע שכל מה שתשאל אתן לך לכך לא תשאל יותר מדאי ואפשר דמהכא נפקו להו ואל תטוש תורת אמך. דרות מסאבא איהו אזדמן תדיר לכך נק' הקליפות אלה כנזכר בפ' פקודי רל"ו לפי שמזדמנים בכל מקום ובכל זמן:

ובאתדבקותא דגרמי' גרסי' והם ג' מיני הכנה. טהרת הגוף וטהרת המקום וכוונת הלב דמצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ועכ"ד דיהך. כלומר אפי' אחר שהמשיך עליו רוחא דקודשא אם אינו שומר עצמו מסתלקת ממנו שאם אחר שהמשיכה עליו ומסתלקת ממנו קשה עד מאד יותר מבראשונה וזהו ולא יכול למרווח לי' כקדמיתא. וע"ד כתיב ויקחו לי תרומה. היינו דקאמר לעיל לאשתדלא במצוה ולאשתדלא בקב"ה שהם שכינתא עם קב"ה וזש"ה ויקחו לי אומר קב"ה ת"ת תקחו אותי כשאתם לוקחים התרומה היא המלכות דהיינו בשע' שאתם עושים המצות שבהם אתם לוקחים וממשיכים עליכם רוחא דקב"ה שהיא השכינ' ג"כ תקחו אותי עמה ואצל מי היא מצוי' כדי שנקחה ממנו מאת כל איש אשר ידבנו לבו שהוא נדיב בעניני לקיחת המצות:

בכל מה דיבעון מיני' הן זעיר הן רב ממנו תקחו את תרומתי ממנו תמשיכו אותה גם עליכם כדמפרש ואזיל עכ"ל הרא"ג ז"ל: