אור החמה על ספר הזהר ב:רמח

ר' יוסי פליג אדר' יהוד' ואמ' מראות האלהים כתיב מראת אחת והיא מ' הנק' אלהים מרא' א' ונראות בה מראות הרב' דהיינו שם הוי"ה במילוי העולה עשר מראות וז"ש שלימו בכולא יו"ד ה"א וא"ו ה"א. והכריח פי' זה ולא פי' ר' יהוד' שפי' דהיינו אל"ף דל"ת וגומר ואמר מראות למאי אי אל"ף דל"ת וגומר כדפי' ר' יהוד' קשה האי איקרי ככתבו והוא בעצמו נראה והאי שם הוי"ה דקאמר לא איקרי ככתבו וראוי להיותו נראה במראות האלהי"ם א"כ ובגיני כך איקרי בהאי כשנאמר אדנ"י בל' רבים היינו מפני שם א' יו"ד ה"א וגומר הנראה בו ועל כך אמר מראו' אלהים המ' נק' לשון רבים ומראה בעצמו המראות כולם וא"כ מטעם זה יאמר האדון מ' האדון ה' צבאות ששם זה שבת"ת נראה בתוכו. ור' יהוד' אמר ששם הוי"ה כאומר האדון ה' אינו דוחק במ' דלזמנין עילאין וגומר והאדון ה' בשמא עילאה בת"ת הוא ולעולם במ' ואינו דוחק והא אוקמוה וגומר ובגוונין סגיאין ועכ"ז אין עליון ת"ת בלי תחתון ה' ולא תחתון בלי עליון וכולא חד והיינו שכל עשר שמות הם שם א' כולל מהכתר עד המ' לעלם כתר ולעלמי ח"ב עלמין ז"ס והכל שם לא"ס:

הנה אנכי וגומר אמרה כ"י יר' הפ' הזה יתבאר על ענין כ"י עם הת"ת ולזה יקשה מ"ט נשיקות שאין ייחוד גמור כייחוד האהבה שהוא קשר המ' עם הת"ת ע"י ב' זרועות א"כ יאהבני וגומר דבקותא דרוחא ברוחא הוא מציאות דקות המדות הנאצל מא"ס בפנימיות הספי' מיינא דאורייתא שיש' מעוררים בעסק התורה. ויין ישמח מהבינה שממנה השמחה כנודע. וד' חזקיה פי' מ' מיין יותר מיין וז"ש וע"ד כתיב טובים דודיך דהיינו קשר וחבור רוח ברוח ע"י נשיקיה מיין יותר מהשמחים משמחת היין דהיינו בינה עם היות עיקר שמחה בבינה עכ"ז עיקר יותר האהבה המתעוררות בנשיקה:

אמאי בכה אם התעוררות האהב' כ"כ דלא יכיל למסבל גדולה האהב' שאהב' עד שבכה מרוב אהבתה בה. אלא מאן דנשיק וגומר לא לבד נשיקה אלא נשיקה בחשק ואהבת הלב וכאשר הלב מסכים עם הפועל ומעשה הנשיק' יתפעלו הרוחות אמנם כאשר אין חשק אהבה אין הרוחות מתאחדות. רוחא ברוחא היינו נשמתין של ישראל בפנימות המדה לא בנגלה ממנה בכל אינון גווני בנגלה מהמד' ואח"כ בנסתר ממנ' והיינו בה' אלהיכם ולא אמר עם ה' אלהיכם אלא בה' אפי' במה שנסתר בתוכו בכל אינון גווני ולא מתפרשאן. וכיון שראה משה שום פרישותא ידע כיון שהבדל מה יש עיקר הכל נבדל ודאי שאותו הייחוד כולל הבחי' ולזה אמר אם אין פניך הולכים כדי שיחזור הייחוד למקומו.

ר' אבא אמר וגומר ראשית בכורי אדמתך תביא היינו הקדושי' שהם מתעלים אל המ' בסוד בתולות אחריה וגומר כנזכר פ' פקודי והיינו ראשית בכורי שהם נכללים תחתונים בעליונים עד שהם חוזרים אל ראשיתם ותחלתם ומשם נכנסים אל המ' והיינו ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך אמנם צריך הזהירות דהיינו הגד"י הקליפו' לא תבשל לא יכנס שם כלל דהיינו שעיר הנבדל ואין ראוי שינק מן הקדש חלב אמו שהיא המלכות.

והכא כתיב הנה אני וגומר דהיינו סוד ז' היכלי דמט"ט דהיינו סוד ראשית בכורי אדמתך כדפי'. אמר משה הא קבילנא לפי זה אין מוקדם ומאוחר בתורה ועם היות שתשובת מרע"ה בפ' כי תשא כאן ראוי' להכתב וכן דעת ר' אלעזר ופ' זו בפיוס הקב"ה עם ישראל שידחו הנהגה זו כדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה:

והרה"ו זלה"ה כתב. ולא ינקא סטרא דלבר וגומר והנה לא איקרי כ"י אם אלא לישראל לחודייהו דוקא אבל ג"כ כולהו אתו מכחה ובזמנא דשליט סטרא דמסאבא אז איקרי אמו דאינהו וינקא ההוא גדי מינה. ואפשר היינו יכולים לפ' כי גדי הוא קדושה רק שהוא הדינים קשים וע"ד מאן דנפיק נשמתיה בנשיקה וגומר אמרו בפ' תזריע כי כל הנשמות רואות השכינה בעת מיתתם כי לחשק ראותם אותה נפרדת מן הגוף ויוצאות ואם הם צדיקים מתדבקות בשכינה דיבוק גמור ונקשרות עמה בסוד נשיקה רוחא ברוחא אך הרשעים כצאת נשמתם מתעלמת מהם השכינה ונשארי' קרחים מכאן ומכאן וז"ש ברוחא דלא מתפרש מיניה וגומר לאפוקי כי הרשעים התחילו לראות אלא שנתפרשה. עכ"ל. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג ז"ל כ' ומאן הוא. שעדיין אינו הכרח גמור כי אפשר שלת"ת יהיו לו שתי שמות הא' נק' ולא נכתב. והב' נכתב ולא נק' ולזה בא ר' יוסי והכריח כסברתו מקרא אחרינא דכתיב:

מראות אלהים מרא"ת כתיב חסר להורות שמלת מראת הוא אלהי"ם ע"ד שפי' במקום אחר מלאך האלהים מלאך דהוא אלהים. ומהו מראות כלומר כשהוא מלא היכא רמיזא ותירץ בשלימו דכלא יו"ד ה"א וגומר ומי שהוא המתראה במראות בעשר אותיות אלו אלהי"ם בינה שכן הבינה מתלבשת בתוך הזעיר ה"ג מראת (האי) [איהו] אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. כלומר מראת חסר רומז לאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. והראי' האי איקרי ככתבו זה של אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד איקרי ככתבו ואחר שכן הוא בוודאי שאין לו מעלה כ"כ כמו שם יו"ד ה"א וגומר שלא נק' ככתבו הלכך מראת חסר הוא באל"ף דל"ת וגומר ומראות מלא ביו"ד ה"א וגומר זה במלכות וזה בת"ת וז"ש: ועל כך מראת כתיב כלומר ע"ז שנק' ככתבו נכתב בתורה מראת חסר וא"ת השתא דכתיב בתרי' האדון י"י ע"כ מדשם הוי"ה בת"ת כנודע ג"כ תפרש שהאדון בת"ת לזה תירץ ר' יהודה ואמר אל תתמה על החפץ שאעפ"י שתראה שם הוי"ה סמוך לשם אדון כזה הכל הוא במלכות דלזימנין עילאין איקרון וגומר. וזהו דמסיק. האדון י"י (צבאות) בשמא עילא' הוא. כלומר הכא גלי חדא מינייהו דתתאין איקרון בשמא דעילאין: דבקותא דרוחא ברוחא כי כן הנשיקה פה אל פה ומתדבק רוחא ברוחא כנזכר בפ' תרומה דף קמ"ז: מאן דנפק נשמתיה בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא היינו ברוחא דשכינתא בסוד והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה כי חוזרת הנשמה אל הנופח כנזכר בפ' ויחי דף רי"ז וז"ש: ברוחא דלא מתפרש מיני': ה"ג לאתדבקא ריחא ברוחא דלא יתפרש דא מן דא: מיינא דאורייתא פי' מצד היין שהיא תושב"כ שכן תורה שבכתב הוא בת"ת: ר' חזקי' פליג ואמר מיין המשמח מצד הבינה דכתיב בה ויין ישמח וגומר. דהיינו לבב הת"ת וה"ק כי טובים דודיך מצד היין המשמח הנמשך לך מהבינ' ובהיותך ממשיך לי מאותו יין נגילה ונשמחה בך וז"ש מיין לחדוותא דלבא מיין דחדי לי' וגומר: ור' אבא אמר מה כתיב לעילא מן דא וגו' מאי קא מיירי. פי' מאי טעם לאיסור בישול גדי בחלב אמו. אלא דלא לערבא מלה תתאה דהיינו גדי שהיא רומז לקליפה בעילאה מלכות שלא יינק ממנה שהעוש' זאת גורם שהקליפה תינק משדי אמו הקדוש' מאן אמו דא כ"י דאתקרי אם כלומר אם הפסוק קראה למלכות אמו של גדי לאו הכי הוא דלא אתקרי כ"י אלא אם סתם אמנם שם אמו בכינוי ליתא וקרא על צד השאלה קאמר וכדלקמן דאי תימא כ"י אמו דסטרא דמסאבו לאו הכי וגו'. והכא כתיב וגומר אמר משה הא קבילנא בטחונא וגומר הכא הוא מסקנא דמלתא וענין קשר הפסוקים וה"ק לעיל אמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלא תגרום בבישול זה שהגדי הזה יינק מחלב האם ואם תעבור על הציווי אפרוש ואבדיל עצמי מללכת עמך אלא הנני שולח מלאך לפניך לכן כשבא משה ואמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ה"ק אף כי חטאו ישראל בעגל אחר שלא עברו על בישול בשר בחלב ולא נתנו מקום לגדי שיינק מחלב האם אינו ראוי שתשלח מלאך לפניהם אלא פניך ילכו לפניהם שכן אתה הבטחתם לא תבשל גדי בחלב אמו ואם תבשל אני שולח מלאך ועתה שלא עברו על זה קיים הבטחתך וז"ש הא קבילנא בטחונא ממך והפקדת על ענין מצות בישול גדי בחלב דהיינו בשר בחלב כנזכר. א"ר אלעזר מלה דא לא קאמר. קב"ה וגומר. ר' אלעזר לא דריש סמוכים אלא פי' הנה אנכי שולח מלאך הוא דבר נפרד. ולא קאמר לי' קב"ה אלא ברחימותא וגומר עכ"ל הרא"ג ז"ל: