אור החמה על ספר הזהר ב:רמב

ר' חייא מבעיא ליה ב' עניינים א' פי' קדש ומנ"ל שישראל אחוזים במקום הקדש ור' אבא אמר כי מציאות פי' הענין שפיר קאמרו ולענין מנ"ל שהם בסוד החכמ' הנק' קדש הוא מאו' קדש ישראל לה' ראשית הרי במלת ראשית ודאי חכמ' איקרי ראשית דכתיב ראשית חכמה והוא הכרח קדש בחכמ' ומשום דישראל אקרון קדש וגומר דהיינו שהם אחוזים בחו"ב בסוד נשמתם ומהם למטה בענין שהוא בשלימו דכולא בסוד השם כולו בענין שעולים אל הרחמים הגמורים ולכך אין להם חלק בדין כלל והטרפ' נטרפה מצד הדין שנאחז בה לכך אין ראוי שיש' יאכלו מקום הדין שהוא פגם למדות שכולם רחמים וז"ש דהא ישראל דאינון שלימין וגומר אלא ישפיעו דין זה לחצונים דהיינו לכלב שהוא למטה בטמאים הדין החצוף הקליפ' העזה מכל הקליפות.

כד אדכר נבלה וגומר הנבלה יש בה פגם יותר שהיא פגומה מיד ישראל בסכין פגומה כדמסיק לכך טענת היותם יש' קדושים יספיק לז"א כי עם קדוש אתה וזה טעם מספיק לאסור לך הנבלה שטומאתה מרובה ביד בני אדם שדוחה לחצונים אמנם הגר דהיינו גר תושב דהיינו שקבל ז' מצות תתננה ואכלה שהוא חצוני בצד מה ומין במינו אינו חוצץ. אמנם הטרפה נגעה בה ידי שמים דהיינו מצד הדין העליון שגזר כך או ליסורי הבעל חי בסוד הגלגול לזה צריך טעם יותר גבוה דהיינו ואנשי קדש מצד הרחמים העליונים כדפי' ועם היות שיש ג"כ נבלה בידי שמים סוף סוף סגיאין גוונין דנבלה ועיקרם בידי אדם וכשנמשך ע"י ישראל נבלה אין ראוי שיקרא קדש דהיינו מחכמ' אלא קדוש וז"ש אתה קדוש ולא קדש. ועכ"ז טענת היותך קדוש גורם שיאסר עליך מן הטעם שפי' והטעם שהבהמ' טהורה ונקיה וזה הפוגמה ומנבלה דוחה אותה אל החצונים יורד ממעלתו ואינו נק' קדש שאלו היה ממקום הקדש שהיא החכמה אין הדין נשפע ע"י ולא היה שליח לנבל הטהור שאם שם נשפעה סוד נשמה בגלגול וזה נבלה והאכילה לכלבים אוי לנפשו שדחה נפש והכל מצד הדין הקשה ולכך נק' קדוש לבד:

לי מבעי ליה וגומר והנה מלת לי היינו ליו"ד חכמה וזה אינו במדרגת קדוש אלא במדרגת קדש. תבואתה בה' היינו בינה ונקשרת בי' החכמה ולכך תהיון ליו"ד יאשמו לשון אשם אמנם או' כל אוכליו ירצה אפי' השוגגין כל אוכליו אם מזידין במיתה ושוגגין באשם וקרן וחומש כנודע. קדש יתיר לעילא מן קדוש הנה ר"ש פי' לעיל קדוש בשכינתא וקשה היאך אפשר להיות קדוש במ' שאינו אלא קדוש' ואפשר לומר דהיינו בעלי הת"ת הנשארים למטה במ' היינו אומרו הנשאר בציון והנותר. בירושלם הם אחוזים בשתי מדות בזכר ועומדים בנקבה קק"ק הוא כח"ב והם בחג"ת ולהכי קשיא לי' שהרי קק"ק הוא סוד קשר וייחוד העולה למעלה שלימו דכולא וא"כ היאך פי' שמלת קדוש למטה בשכינה הי' ראוי שנאמר קדש קדש קדש לייחד ולקדש בשלימות הכל כיון שקדש הוא מעולה למעלה מקדוש והיאך אנו גומרין קדושה שלימו דכולא ע"י שם שאינו שלימות דהיינו קדוש ופי' ר"ש שהן אמת קדוש כל אחד לעצמו הם בחג"ת בסוד וא"ו שבת"ת הכוללן אמנם כאשר הם נקשרים יחד דהיינו בסוד הבינ' אז נעשה סוד הקדש דהיינו בינה וז"ש כד מתחבראן כולהו ג"פ קדוש שהם חג"ת נעשית הבינ' בית על גביהן והיא בית ממש ב' ג' ווי"ן כזה # ונשאר קדש בלא וא"ו כי הקדש מקור לקדוש בגין כך קדש הוא כללא דכולא שאין הבינה מעצמ' נק' קדש אלא בסוד כללות ג"פ קדוש סוד ג' קוי האצילות ואפי' הראשונות נכללות בה והיינו כללא דכולא אתכליל ביה. וכן יש' כד אתכללו בהו מהימנותא שלימתא שהם כללות נר"ן דאצילות סוד בינה ת"ת מ' כלל הכל לכך הם נק' קדש ולא יקראו קדש על שם מעלה א' מן המעלות אלא בקיבוץ כל המעלות ששם קדש מקבץ הקודמות עם כל המעלו' קדוש גוי קדוש הכל יחד אנשי קדש

תאני ר' אלעזר וגומר מהו ואנשי ולבתר קדש אם הענין כפשוטו שיש' קדש היה לו לומר וקדש תהיו לי כי לא יתיישב מלת אנשי המורה שהם אנשים עם קדש המורה שהם בקדושת מלאך. אלא ואנשי קדש ודאי וגומר ירצה אין המדבר החכמ' או הבינ' אלא הת"ת כדמסיק ויאמר ואנשי קדש דהיינו שתהיו לי מבני העליה מבני הבינ' הקדש העליון ובזה נהיה אחים ורעים שגם הת"ת מתקדש משם ולזה לא אמר וקדש תהיו אלא אנשים מאותו הקדש וכדמסיק. לא נפקו ישראל לחירו וגומר עם היות שנעשו המכות מכח הדין עכ"ז החירות לא היה אלא מסטרא דיובלא השפעת הבינ' למט' לחירותן והיינו או' מסטרא דיובלא לא יובלא ממש מפני שהיו שקועים בבור הגלות והקליפות ואחר שיצאו מהקליפות קדשם ונטלם לעצמו וז"ש בתר דנפקו לחירו נקיט לון האי יובלא בגדפוי ואז נקר' גוברין דיליה והיינו שנק' אנשי קדש והת"ת קאמר אנשי קדש תהיו לי לאחים שאני מחשיב אתכם אנשים מההוא קדש לעצמי להיות באחוה עמכם וז"ש וקב"ה אמר דא היינו הת"ת שאלמלא היא הבינה לא היה אומר אלא ואתם תהיו לי לבד. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. דהוא דינא חציפא וגומר זה יובן במ"ש לעיל פ' בשלח דף ס"ה ריש ע"א כי מבין שור וחמור יוצא כלב. וכבר כתבתי כי חמור ושור הם הקליפות דכר ונוקבא. והם בסוד פרע' ובכור השפח'. והכלב הוא בכור בהמה כמ"ש פ' בא דף ל"ח ע"א וכנזכר פ' בלק ר"ז ע"א שור וחמור. דהא נבל' מסטרא דישראל וגומר נלע"ד כי הוא סוד הגלגול וז"א דהא נביל' מסטר' דישראל אתעביד ולא פסיל האי אלא ישראל כלומר שחטא במעשיו ולכן יותר חמור' איסור טריפה מאיסור נביל'. א"ל ריקא מי כתיב וגומר תחלה דחה אותו וא"ל דלא כתיב טריפ' אלא טרף והוא דבר אחד. ואח"כ השיב לו כפי דבריו ואמר לו דאפי' אי תרוייהו שוין וכולא חד עכ"ז אין קושיא כלל כי ביאור הכתוב הוא שדין ומצות הטריפ' לא ניתנה אלא לישראל ולא לגוים כמו שביאר הטעם עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' א"ר חייא הא דתנינן ואנשי קודש תהיון לי מנל"ן. ה"ג ופי' הא דתנינן ואנשי קודש וגומר שנק' קדש מצד החכמ' מנל"ן שקדש היא מצד החכמ' ותירץ דכתיב קדש ישראל לי"י ראשית וכתיב ראשית חכמ' הרי בהדיא קדש שהיא בחכמ' ואפשר נמי מנ"ל פי' מנ"ל שנתקיים בהם ושזכו לכך. א"ל הא ר' יוסי וכולהו חבריא דהיינו ר' יהוד' ור' יצחק כנזכר שפיר קא אמרו והכי הוא. מצד הסברא שכן כל הייעודים שיצאו מפיו ית' כלם נתקיימו בישראל וזה ג"כ בכללם אמנם מנ"ל מקראי דכתיב קדש ישראל לי"י ראשית ודאי חכמה איקרי ראשית. וז"ש ומשום וגומר. ה"ג ומשום דישראל איקרון קדש בשלימו. לא יינקון מסטרא דדינא קשיא. לפי שהם אחוזים בסוד החכמ' העליונ' שהם בזה בתכלית השלימות בסוד הרחמים הפשוטים אינו ראוי שיאכלו בשר בשדה טריפ' בהמה ששלטה עלי' דינא קשיא מצד טורפי טרף אלא לכלב תשליכון אותו. שהוא דינא חציפא ותקיפא כמוהו:

מסטרא דישראל אתעביד מצד קלקול שחיטתו ולא ע"י טורפי טרף. וסגיאין גוונין כלומר לא שללתי לך שיש ג"כ נבילות שלא מיד ישראל.

התם לעילא לעילא. פי' התם דקאמר קדש היא לעילא לעילא בחכמ'. והכא דקאמר.

כי עם קדוש אתה לי"י אלהיך. היא שכינת' הנק' אלהיך בכינוי. ה"ג בכאן קדוש ולעילא כתיב קדש ישראל לי"י ראשית תבואתה בה"א כלומר ראשית תבואות י"י דהיינו שרשי ההויו"ת כלם שהם בבינה שהיא ראשונה שבשם הם משורשים בחכמה והיא ראשית אליהם ואפשר דס"ל לר"ש דקדש כולל חכמה ובינה כדלעיל והכריח כן מדכתיב תבואתה בה"א לרמוז שהקדש זה כולל שניהם:

וע"ד ואנשי קדש תהיון לי ודאי פי' ואנשי חכמה ובינה ואפשר דממלת לי נמי קא דייק קדש חכמה לי בינה כנזכר בסוף פ' בא אל פרע' בסוד כי לי בני ישראל עבדים וגומר. מאי קא מיירי. מאי קשר יש לעונש זה שיאשמו לשם קדש שנק' בו. הא כתיב ק' ק' ק' יי' צבאות ודא שלימו דכלהו. שהם חג"ת כנזכר בפ' בשלח דף נ"ב ובפ' אמור בר"מ צ"ג. ריקא. פי' ריק (בכ"י כ' וכל) [וקל] הדעת וי"ס דגרסי דיקא. כלומר דוק דהכא כתיב טרף ולאו טרף לחוד וטריפ' לחוד:

מהו ואנשי ולבתר קדש. היל"ל קדושים תהיון לי או קדש תהיון לי ותירץ:

קודם אנשי קדש ולא קדש ממש אמנם אח"כ קדש ישראל הם ממש קדש עכ"ל הרא"ג ז"ל: