אור החמה על ספר הזהר ב:כד

א"ר יהודה וגו' תשוב' מצד הבינ' צלותא מצד המלכות. דמעין מעוררים הרחמים מהעינים העליונים להיות הדמעות מן המוח נמשכות לעינים גורמין סוד החכמ' להפתח אל סוד עינים ומיד רוחצו' בחלב: ותראהו את הילד היינו זכותן שהיא פותחת להם כדמפרש ואזיל:

ויפן כה וכה וגו' וירא כי אין איש לא בו ולא בזרעו והוקש' לו בשלמא בו שבדק במעשיו שם ע"י שכנים וכיוצא אבל זרעו במה לזה אמר דחמא ברוח הקדש וגו' ויש להקשות מהיכי תיסק אדעתין שיצא ממנו צדיק שנסתכל וגומר. ושמעתי בשם ר' שלמ' מלכו ז"ל כי יש משפחה א' מישראל יוצא' ממצרי אחד כאומרו בדברי הימים ולו עבד מצרי וגומר ולז' דמה שמא ממנו יצא:

כמה חייבין אינון וגו' איהו משתנה יתיר וגו' הטעם כי ענין זה הוא השבת' הקליפות והכנעתם שמהם ובהם יצא מבטלם ולכך אין יש' מבטל ע"ז וכן עובדיה יצא מאדום ודוד מצד רות הוא מהם להשביתם והכל הוא לדרך זה:

וירא דהכא כולא ברוח הקדש קשיא ליה וכי רוח הקדש נטרדת בפרטים אלו מאי אכפת לך אם יהרג המצרי אם לאו דאיכפל רוה"ק להכי לזה אמר דקב"ה סבב כולא וגו' ממש היה הקב"ה מגלגל שיברח וע"י זה שיהרג ומרע"ה מצד חסידותו לא יהרגנו ולא יברח ולא ישב על הבאר לזה היה רוח הקודש עמו בסיועו בהריגת המצרי:

באר מדת המלכות. יעקב ומש' בת"ת יעקב מלבר משה מלגאו. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל זה יובן מפ' ויצא דף קצ"ב ב' כי משה בעל' דמטרוניתא כתיב ביה ישיב' וישב על הבאר אבל יעקב לא כתיב אלא ראי' לחוד וזהו וירא והנה באר וגו' עם היות דתרווייהו הוו בדרגא חדא כנז' שם ע"ש עכ"ל: והרי"א זלה"ה כתב על אומרו כמה דאזל יעקב וגו' ז"ל כבר ידעת כי לאה נזדמנה לעשו וכשיעקב לקח הבכור' ואח"כ לקח ברכ' כולא חד בכור' ברכ' סוד לאה הבכור' ואח"כ הלך ללבן לישא את לאה וכן משה דוגמת יעקב המתין עד שהרג המצרי גלגול קין מצד הרע כנודע ואח"כ הלך ולקח תאומתו של הבל צפורה מן יתרו הקיני שהוא קין הטוב שבו והבן זה עכ"ל:

ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי וגו' הוה ההוא בירא וגו' בלי ספק ששאל על הנסתר דאי לא תימא הכי בגשמי היאך אפשר אברהם ויצחק חפרו בפלשתים משה בארץ מדין יעקב בחרן אלא על הנסתר קא מבעיא ליה א"כ מאי קא מבעיא ליה כמה בארות הם הכל סוד המלכות:והנה ר' יצחק השיב לו ענין גדול ראשונה שלא חפרוהו אברהם ויצחק כי מששת ימי בראשית היה חפור וז"ש בשעתא דאתברי עלמא דהיינו מהבינ' מתוקן אתברי האי בירא. אמנם יש לו פה דהיינו מקום שאיבת מימיו והשפעתו לתחתונים והפ' הזה הוא הנסתם שגורמין הרשעים ליסתם כאומרו וכל הבארות אשר חפרו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר והיינו שפה זה אשר לבאר ברשע' הרשעים נסתם. ואברהם ויצחק פתחו פיו שהי' נברא מערב שבת בין השמשות בבא השבת קדש מיד שער החצר הפנימי שהי' סגור ששת ימי המעש' ביום השבת יפתח ומשם ואילך אינו נסתם אלא ע"י הרשעים. ואברהם ויצחק העבירו אבן נגף וצור מכשול הפגם חפרו שרים וכרו' נדיבי העם ואחר שתקנו אברהם ויצחק מה שתקנו שהם ימין ששם ישמעאל ושמאל ששם עשו. כשבא יעקב ומש' לא הוצרכו לחפור באר שהם בקו האמצעי אלא מצאוהו פתוח מה שלא מצאו שני האבות אלא מצאוהו נעול וחפרו ופתחו. אמנם יעקב ומש' ראו הבאר פתוח שאין מי שיסתום אחר ששני הקצוות תקנו מה שתקנו ועכ"ז יעקב מצא אבן על פיו לא סתום כאברהם ויצחק אלא אבן להיות מעלת יעקב למט' ולז' מצדו שולטים בו החצונים והוצר' לגלותו כאומרו ויגל את האבן וגו' אמנם מרע"ה מצאו מגול' שקדמו יעקב. ולז' מיד וישב על הבאר אמנם מצא רשעים שבזרוע מגרשים הבנות שהם שבע בנות לכהן מדין ונודע שהם שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך והם ותבאנ' ותדלנ' ותמלאנ' וגו' אמנם הרועים שרי האומות הם יונקים הברכות ומגרשים אותם ומש' דלה דלה לנו ודאי והציל הבנות מהרועי' שלא יענו אותם כדפי' רז"ל והיינו סוד הנחש הנכנס בהיכלות כנזכר בפרשת בראשית. ועל זה אמר ר' יוסי אם היו בחי' שונות או באר בפני עצמו במדות אחרות כיון שיש חפיר' לאברהם חפיר' ליצחק סתימ' ליעקב ותירץ לו ר' יצחק שהכל ענין א' וחפור הי' מששת ימי בראשית ופיו פתוח מע"ש בין השמשות אלא שנסתם ומתכס' ע"י מעש' הרשעים כדפי' אלא שאברהם ויצחק שהם מהצדדים ששם החצונים עשו וישמעאל סותמין ויעקב מתכסה שהוא למטה ומשה מצאו מגולה אלא שהיו אונסים הבנות וגוזלים המים ותקנו אברהם ויצחק חפרו יעקב גלה משה הציל:

מתניתין אינון רדפי קשוט היינו שהם דבקים בתורה הנקראת אמת ורודפים אחר ידיעת סודותיה והיינו מצד הת"ת.

אינון דתבעו רזא מהימנותא היינו שהם שואלים אחר הייחוד העליון.

אינון דאתדבקו קשורא מהימנא היינו מצד הבינה נקשרים קשר בל יכזב בעבודת קונם שאינם דבקים ונפרדים אלא דבקים תמיד מפני שאינם מתרחקים בעון.

אינון דידעין וגו' היינו שעושים לפנים משורת הדין והיינו מצד החכמ' שהיא נקרא' מלכא עילאה. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' לאסתחאה מדמא דישראל היינו שמביאה מדת הדין בת הפוגעת הדין מכת דבר או חרב זו על שונאיהם של ישראל:

על עלבונא דאורייתא. היינו פי' על היאור בסבת התורה שרפו ידיהם ממנה כענין שדרשו ברפידים:

אלין אמיה אפשר שהם אמהותיה של לילית בת פרעה זאת והם שלוחי מלאך המות. א"נ אמיה אמותיהם של ילדים המוכים ביום המגפה הולכות ובוכות אחר ילדיהן ובת קול מכרזת כל זה מעלבונה של תורה וזהו על יד היאור. וי"ס דגרסי אומיא דהיינו אומות העולם ונכון.

דאינון קשי קדל הם קשי עורף אמנם בבא עליהם צרה וצוקה מיד שב עד מכהו ולא מילדי עע"ז שהם חזקי לב שאומרים מקרה היא או עפוש אויר ולא מהשגחה ומצאתי נ"א דגרסו ותאמר מילדי העברים זה ולא מן האומות דאינון קשי קדל מילדי העברים (רכי) [מובן שגרסתו הי' דכי בדלת] לבא וכו': מילדי העברים (רכי) [דכי] ליבא דהיינו א' מילדי אברהם העברי ומאמהות העבריות שורש טהור וקדוש ובמעט קט שיצר להם חוזרים בתשובה. ואומרו (רכי) [דכי] לבא. הוא פי' לילדי טהור מעון כילד הזה: ותקרא את אם הילד היינו הצדיקים אשר בקרבם ההולכים בזריזות (בעלמא) [כעלמה] ויורדים לפני התיב' ומתפללים על הצרה והם בוכים והיא בוכה עד שנענים: אתו בכי דבכה עשו פי' אע"ג שהברכות נטלו בעוקבא בדין כמ"ש בפ' תולדות עכ"ז לפנים נראה לכל זיוף ועקבה והיא חילול שם שמים לעמים ולזה עם היות שישראל מפני חטאם ירדו לגלות אמנם לא יחוייב שיגלו לאדום [אלא] מפני הדמעות והיינו שדקדק התנא באומרו ואינון דמעין אחיתו לישראל בגלותי' ולא אמר בגלותא.

וירא כי אין איש חמא ברוח קודשא. מלת וירא הוקשה לו דלא שייך וירא אלא בדבר שיש בו ממש והכא מאי ראה אלא ראה ברוח הקודש ואין לומר היוצא מן הטמא טמא דכמה חייבין בעלמא וכו':

יתיר מיניה. שביעקב כתיב וירא והנה באר בשדה ויגל את האבן הכל היה הכנה אל הייחוד. אמנם משה וישב על הבאר בעלה דמטרוניתא דא מלבר ודא מלגאו. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון דבדרגא חדא הוו אסתלק משה בראשית כ"א ב'.