אור החמה על ספר הזהר ב:רלא

וביה אומאה חי ה' דהיינו ביסוד א"כ השבועה ביסוד דהיינו היות המ' עולה עליו ושוכנת וחלה על היסוד שהוא שיש בו ממש לו ולה כנודע אמנם כל הנמשך למטה ממנה הוא דבר שאין בו ממש כנז"ל באו' דעלמא דין דהיינו כל הנמשך ממלכות ולמטה הוא סוד הדבר שאין בו ממש דהיינו השבועה התלויה ביסוד והכריח כן ממה שכל מה שנמצא מהאצילות ולמטה עד נקודה אחרונה הכל סוד המ' וענפיה המתפשטין בכללות' ולזה כל כלל הנמצאות למטה הם כסא לשכינה וענפיה המתפשטין דרך הנמצאות עד שכינתא במקדש הוא הנק' שכינה תתאה כאו' מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי וז"ש דשכינתא תתאה שרמז בחינותיה רמזו באומרם כותל מערבי שהוא כלל הרוחניות המתפשט למטה שכל הנמצאות התתתונות נבראו מכח הרוחניות ההוא ובסבת קשר המצאם ממנו הוא שוכן וחופף עליהם להעמידם ולקיימם וכפי זה שכינתא תתאה וכותל מערבי ועוה"ז הם שלשתם אחד וז"ש שכינתא תתאה כותל מערבי דיורא דיליה מהעולם התחתון הנז"ל באו' דעלמא דין לית ליה קיומא וגומר ואחר שנתאמת לנו זה בזה יתבאר יסוד קיום העולם וענין השבועה היותה חלה על דבר שיש בו ממש וזה כשנעמיק הענין בדברים הנז' שהם סבת העולם דהיינו כותל מערבי מה הנרצה בו וז"ש ע"ש דאיהי ת"ל כלומר כי הכוונה כותל זה קיבוץ כחות הנמצאות כולם ובו משורשים הכל וכולם חיים ונשפעים ממנו ולכך הכל פונים בו והיינו תלפיות דהיינו לקבל שפע וחיות הראוי לכל נמצא וגם הענין הזה ימצא בת"ת ויסוד כי בג' קיום הנמצאות וזהו שחזר וצירף התיבה ואמר כות"ל כ"ו ודאי הוי"ה דהיינו ת"ת שכינתא ת"ל דיליה שהיא בחי' ידוע מתיקוניו שעליה נאמר קוצותיו תלתלים ואוקמוה על קוץ וקוץ שהוא סוד ו' ת"ת הנמשך ממרע"ה מיו"ד חכמה כל בחי' מבחי' הת"ת יש כמה בחי' ליסוד הנק' ת"ל ולכל בחי' מבחי' היסוד יש כמה בחי' מהמ' הנק' הלכה כפי זה קוץ ד' מן אחד דהיינו היסוד המייחד א"ח שהוא ת"ת עם הדל"ת מ' והיינו ודלת ראשך כארגמן. בענין כ"ו היינו א"ח ת"ת קו"ץ היינו עוקץ הדל"ת ת"ל היינו ד' עצמה והיינו סוד אומרם לא זזה שכינה מכותל יר' מקשר וייחוד מלת כות"ל כנז' והאי קוץ וגומר עתה חזר לבאר התלות הנמצאות בשבועה וביסוד וז"ש והאי קוץ דהיינו יסוד אחיד וגומר כנזכר. ועליה אוקמוה מ"מ בחגיגה הגהה מבחוץ ויש כיוצא בו הרבה כאשר אבאר ב"ה:

ובודאי איהו ברית דשבועה כלומר שבועה היא מלכות אמנם מדרך הנמצאות שכורתים ברית בשבועה מזה הכריח שהשבועה מ' למעלה מהברית בסוד היות השבועה עולה על הברית וז"ש ובודאי איהו ברית דשבועה דעליה אח"ד קיימין ונמצאת המ' לגבי הת"ת והיינו אומר על כל קוץ וקוץ וגו' על היסוד ממש והיינו שבסוד השבועה היא עולה על הברית למעלה והיינו שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש כאשר ית' הה"ד ואת"ה דהיינו ת"ת הוא ממש שמים ולזה לא אמר משמים. ד' דהיינו בחי' המ' למטה ביסוד הדום רגלי שהם נ"ה והעוקץ עליה והיינו ובגין דברית שהוא היסוד אמצעי אחיד בין שמיא וארעא וביה שבועה להעלותה עליו בסוד ברית השבועה כנזכר:

הה"ד חי ה' שכבי עד הבקר שממש בו היא השבועה שהיא המ' והיינו ח"י ה' שע"י היסוד היא שוכבת למעלה עם הת"ת והיינו שכבי עד הבקר א"כ נמצא יסוד הוא סוד שמים וארץ שניהם יחד ולא ימצא תיקון לככבים אם הכסא פגום וז"ש מאן דאומי לשקרא כאלו הרס בניינא דשמיא וארעא שתיהם יחד אחר ששורשם העליון נפגם דהיינו היסוד עוקץ הד' דהיינו ברית שבועה וקיומה כנזכר גם הת"ת והמ' נפגמו דהיינו סוד אח"ד סוד הקדושה כולה דהיינו סוד הייחוד והקדושה מסתלקת והקליפות שולטות וחלל המציאות מתמלא מהחצוני הטמא וקיום העולם תלוי בסוד מלואו ונשמתו אם נשמתו אמ"ת סוד אח"ד קאי ומתקיים ואם מלואו שקר לא קאי וז"ש דאם בר נש וגומר.

כאלו השליך משמי' ארץ וגומר וכוונת הכתוב שכינתא ות"ת עמה וז"ש השליך והשליכה זו היתה משמים עד הארץ כמו מן הארז אשר בלבנון והכוונה שכינתא ות"ת עמה לשומרה שלא ישלטו בה הקליפות וז"ש דלא אתפרש מינה בנפילו דילה לקיים בה וכבודי לאחר לא אתן לאחר היינו לאל אאחר לא אתן. ואומר מאן יהיב ארץ בשמים וגומר יר' אחר שמ' אינה עולה על השמים אלא תחת השמים על היסוד לא שייך כפשטו. ומאן דאומי קושטא וגומר איהו מקיימם אמת מארץ תצמח מה שנתחלל בגלות וקודם הגלות הוא משום דביה בבניינה ומציאות' למטה בסוד שכינתא תתאה כות"ל מערבי שפי' כ"ו ת"ל ובקיום השבועה גורם שיסתלקו שניהם וז"ש דכתיב בר"א אלהי"ם א"ת ס"ת אמ"ת שהת"ת משתתף עם המ' בפעולת השמים וארץ שהם מכחם: ובגין דשבועה איהי בניינא דעלמא כיון שהיא נאצלה אחרונה לכל האצילות ראש לכל הנמצאות התחתונים ולזה אותה הבחי' התחתונה אשר לה צריכה הייחוד עם הת"ת ע"י היסוד להתקיים ולעמוד ולזה לית לה קיומא בלא יסוד והיינו שבועה חלה על דבר שיש בו ממש אמנם יש לה בחי' אחרת משובחת שאינה צריכה ליסוד והיא בחי' קודם בנין העולם דהיינו קודם רדת המ' מעל נצח והוד להמציא התחתונים ובאותה בחי' אין לה צורך לייחד היסוד כלל והיינו נדרים על גבי שבועות עולים וז"ש נדר דאיהו עלמא דאתי וגומר התפשטות' לרכוב על המ' ואז המ' מקבלת אורה בלתי אמצעי כלל דהיינו היסוד דבר שיש בו ממש והכוונה שיש בו סוד תשמיש המטה וכאשר היא למעלה בסוד נדר היא על דבר שאין בו ממש יר' שאינה צריכה וגומר דהיינו תשמיש המטה אמנם עצמות המ' מתקיימת קיום יותר אמיתי. ובג"ד בי"ה שהוא מציאות התפשטות הבינה עד המ' בסוד אחת ואחת כנזכר בזוהר פרשת אמור דהיינו סוד בחי' הנדר וז"ש עלמא דאתי למטה על המ' דביה תקינו כל נדרי דהיינו בחי' נדרים חלים על דבר שאין בו ממש אסור בתשמיש המטה ופי' הטעם ואמר. תמן אות ברית וגומר והענין בהיות המ' למטה היסוד עטרה י' ברית והיא למטה ממנו לקבל ממנו הוא משמש ומשפיע בה אמנם בבחי' זו האחרת היא אות ברית י' איהו תגא על ס"ת שהיא עטרה על ראש היסוד ואם תרד למטה בסוד תשמיש המטה הוא גרעון לה ולכך אסור בתשמיש המטה דאסור להורידה והיינו סוד צדיקים יושבים ועטרותיהם דהיינו מצד המ' בראשיהם ולזה המשתמש בתגא דהיינו רדת המ' למטה חלף והמשתמש בס"ת דהיינו היות הנקבה למטה מס"ת נקודי דאתוון חלף. וכן המשתמש במ"י שהיא הבינה ששונה הלכות דהיינו ששונה ומעלה המ' בבחי' הנק' הלכות חלף שמורה הנקבה למטה. או ירצה מי ששונה הלכות היסוד ששונה שהוא עושה המלכות למטה שניה וגומר: מלייא דעותרא וגומר עושה התרה להיותו נמצא בייחוד הזה שהוא סעד וסמך לשכינה בגלותה כנזכר. רעיא מהימנא עבד נאמן לגבך תפלה להקב"ה. גרנה של תורה מ' מצד הת"ת שהיא נק' גורן. ויק"ב היינו מ' מתייחדת בג' ספירות כדמסיק וקב"ה כחשבון יב"ק סוד ג' שמות הוי"ה אהי"ה אדנ"י בגי' יב"ק והיינו הקב"ה קדוש ת"ת ברוך מ' הו"א בינה וז"ש הכי סלקין אתוון דיליה יב"ק. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. נקודא שמושא דאתוון וגומר ר"ל כי האותיות אינם מתנועעים בלתי הנקודות והנקודות הם המזווגים האותיות ולכך הם תחת האותיות ויש למטה תשמיש המטה אבל בעוה"ב אין תשמיש המטה וא"צ לנקודות הרמוזים ביסוד רק מה שהיה כאן נקודות יהיה שם תגין וזהו עה"ב צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כי אין צורך שם ע"י זווג היסוד. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' חי י"י כל חי הוא ביסוד כנודע שכבי בגלות ולא תזיזי מכותל מערבי ששם היא שוכבת עד הבקר וז"ש דשכינתא תתאה כותל מערבי דיורה דילה וגומר.

ע"ש דאיהי תל. כלומר ולכך נקיט לישנא דכותל ולא בכינוי אחר לרמוז:

שהיא תל שהכל פונים בו:

על כל קוץ וקוץ פי' תורה שבכתב היא הת"ת והוא סתים והמלכות שהוא תושבע"פ בא לפרש על כל קוץ וקוץ מתורה תילי תילים הלכות נדרשו בגמרא נער נערה הנערה וכיוצא נמצא המלכות היא תל של כ"ו שהיא הוי"ה בחושבן והיינו כ"ו ת"ל.

קוץ ד' מן אחד פי' שני הוא והיינו היסוד אותה הנקודה שבצד הד' הוא היסוד המקשר א"ח עם ד'. ה"ג והאי קוץ הוא אחיד וגומר:

אם לא בריתי יסוד.

ואתה תשמע השמים מדבר שלמה כלפי הת"ת הנק' שמים כאלו אמר ואתה הנק' שמים תשמע צעקת המתפלל בבית הזה אשר בניתי. א"נ ה"א יתירה דהשמים קא דריש היינו ה"א הידיעה ואפשר דד' דהדום קא דייק ורמז בעלמא היא:

וכאלו האי בר נש בני שמיא. וא"ו דואכלו [א"ה כך כתוב בכת"י אבל נכתב בטעות וכצ"ל וא"ו דוכאלו פי' ו' של וכאלו נמשך אלעיל כו'] הוא נמשך אחר כאלו אחר דקאמר לעיל כאלו הרס בנינא וגו'. ה"ג שקרא לא קאי והרס בניינא וגו':

ה"ג ומנלן דאמת נפל עמה דכתיב. הדא הוא דכתיב בראשית בר"א אלהי"ם א"ת ס"ת אמ"ת. ה"ג ולבתר השמים ואת הארץ כלומר אחר שכתב אמת כתב אחריו בנין העולם שהיא שמים וארץ:

נדר דאיהו עלמא דאתי על גבי שבועה וגומר כבר פירשנוהו לעיל שהכוונה שרחמי הבינה מבטלת גזרת המלכות הנק' שבועה:

דלא צריכה יסוד פי' אינה צריכה שיתעוררו מ"ן ממעשה התחתונים אלא היא משפעת שפע רב כיד המלך בלי שום התעוררות התחתונים.

אסור בתשמיש המטה תמן אות ברית כלומר שם בעלמא דאתי אסור הוא לאות ברית שישמש והכוונה להורות שאינו צריך שיתייחדו זעיר ונוקבי' כדי להשפיע שאפילו שלא יתייחדו מפני שאין מ"ן לא איכפת לי' ופותח שערי' בשופי בלי עיכוב כלל להשפיע סליחה וחירות ובני חיי ומזוני כנזכר בפרשת ויחי דף ר"כ. ה"ג י' איהי תגא של ס"ת וגומר. כלומר ומה ששמש שם הברית הזה דהיינו י' עטרת צדיק תגא של ס"ת. וגומר. ה"ג ובגין דלית שימוש בעלמא דין בתגא אוקמוה מארי מתניתין כל המשתמש בתגא חלף דתגא לתתא בעלמא דין איהי נקודה וגומר. ה"ג ואוקמוהו רבנן ודאשתמש בתגא חלף:

רעיא מהימנא עבד נאמן לגבך. הם דברי פיוסין דמפייסי מארי דמתיבתאן להקב"ה ואומרים לו.

ר"מ הוא עבד נאמן לגבך:

עבר עברי הענק לו. בזכות עצמו. תעניק לבנוי דהיינו מארי מתיבתאן ועל עצמן היו אומרים. א"נ ת"ח שבכל דור ודור שנשמתו של משה מאירה בהם כנזכר בפרשת כי תצא.

גרנה של תורה דילך. היינו חטה מנוקה ממוץ ותבן והיינו רזי התורה המנוקים והמשופים:

בגרן ויקב קרא ממלל כלומר קיים את דבריך הטוב שכתבת בתורתך שלעבד עברי הענק יעניקוהו מגרן ויקב וזהו גורן ויקב קרא ממלל כלומר קרא צווח:

הענק תעניק לו וגומר. ה"ג כמו דאוקמוהו מ"מ בפסולת גורן ויקב הכ' מדבר. הכי דרשי לה גבי סוכה דהתם לא כתיב הענקה קרינן בי' מגרנך מפסולת גרנך וגומר אמנם הכא כתיב גבי הענקה גלה שיהיה דבר מפואר בלי פסולת והענק כמו וענקים לגרגרותיך. דהיינו עצמות הגורן עצמו דהיינו רזי התורה בלי שום פסולת:

יק"ב "יחוד "קדושה "ברכה. ושלשתם הם רמוזים במלכות בבחי' שונות וז"ש דאיהי ברכה דקב"ה מימינא. כלומר מצד החסד מתמשך אלי' רוב ברכות מצדו ואיהי קדושה משמאלא בתיקונים מייתי לה מדכתיב וקדשת את הלוים שהם בסוד הגבורה ואיהי יחידא באמצעותא דהיינו מצד הת"ת בעל הייחודים. עכ"ל הרא"ג ז"ל: