אור החמה על ספר הזהר ב:רל

ודא ק"ש דתמן כ"ה כ"ה וגומר כוונת הענין לבאר הב' מיני עבדים א' עיקר כוונתו טובותיו הגשמיות הצנורות בעמידה כפי פשטה והב' כוונתו הרוחניות שהוא עיקר הכוונה בק"ש שהוא קבלת עול מ' שמים שלימה והיינו בסוד תפילין ורצועות וזהו ורצע אדוניו היא בינה דהיינו סוד כ"ה כ"ה וענין רציעת האזן הוא השמעת קולו בייחודו כדי שיהיו הדברים רוצעים ונכנסים באזניו. במרצע היינו סוד תפלין ורצועות שעיקר כוונת ק"ש וקבלת מ' שמים שלימה הוא בתפילין כנזכר בגמרא וז"ש ואיהו עבד דיליה דבצלותא שהוא עבודה ודברים הצריכים אל הגוף והיינו תפלה מצד המ' הנק' עוה"ז איהו בר נש כעבד דאתמר ביה ו' שנים יעבוד וגומר דש"צ אפיק וגומר דהיינו סוד גלגולו בסוד או דודו או בן דודו יגאלנו והכוונה שהם ג' דברים ועניינם א' הא' המתפלל והב' העובד שלא לשמה הג' משיח בן יוסף בסוד עזוב תעזוב כנז"ל והכל בסוד המ' תפלה ועסק בעבודה שלא לשמה וסוכת דוד הנופלת. ויסוד גואל לעובד בגלגול כנז"ל ומתפלל בסוד ש"צ מוציאו ידי חובתו ובגאולה בסוד עזוב תעזוב ובג' קא הדר מפרש דצדיק ח"י עלמין על שמיה בועז בסוד הגלגול גואל למחלון ברות וכנגד ג' עניינים נקט ג' שמות צדי"ק גוא"ל קרו"ב צדי"ק היינו גלגול העבד עד שיצדיק גואל היינו משיח קרוב היינו תפלה קרוב ה' לנשברי לב: וטב ליה להאי בר נש דהיינו בג' בחי' הנז' או בר נש העובד או המתפלל או לענין גאולת סוכת דוד הנופלת שכן קרוב שהוא היסוד שכן למלכות מאח רחוק שהוא הת"ת אח בסוד ד"ו פרצופין והיינו שעניינים הנז' אינם נמשכים בסוד ו' עילאה וז"ש בעלמא דין דהיינו מ' המנהגת העולם התחתון יכיל בר נש למיהוי ליה פדיון בכל ג' בחי' הנז' אבל בעלמא דאתי שהוא ג' בחי' ג"כ בבחי' עבד העובד לשמה לית ליה פריק שאין צריך גלגול ובבחינת המתפלל בק"ש שאין ש"צ מוציא ובבחי' הגאולה בסוד הקם תקים כנז"ל שאין שם קיצים וכנגד ב' בחי' אלו אמרו אם אין אנ"י שהיא מ' עוה"ז תפלה לי בסוד גואל אין לו גאולה וחלוף אלא מ"י בהכרח שאין לו תמורה היינו עולמו של יובל ודאי.

מארי מתיבתאן הם צדיקי ג"ע עליון ותחתון. פי שכינתא עילאה ותתאה כי מדת מרע"ה הוא הדעת נשמת הת"ת והוא אוחז בבינה לקבל ואוחז במ' להשפיע. דבתרוייהו פה אל פה ממלל עמך ודאי שע"י הת"ת האמצעי פה אל פה ידבר מפה תתאה אל פה עילאה בסוד התעוררות ומפה עילאה אל פה תתאה בסוד שפע היורד והיינו חרב פיפיות כי הת"ת ו' חרב ויש לה ב' פיות א' לקבל מה' עילאה והב' פה להשפיע לה' תתאה נמצאו ב' ההי"ן ממש שני פיות אל החרב הנז'. בק"ש דאתמר בה וגומר דהיינו כדמסיק כי סוד ק"ש בבינה נ' אתוון וכדמסיק כי סוד ק"ש ד' פרשיות י' שמע ה' והיה אם שמוע ו' ושמתם ה' ויאמר. י' רישא דחרבא היינו חכמה והיא דאש לת"ת כי אם משפעת הוא רחמים ואם מסתלקת הוא דין ובמציאות גשמית הפה צורת פתיחתו הוא ב' וז"ש י' רישא דחרבא דאסחר שפה דילך ו' לישנא דהיינו בצורת ו' ומציאותו ו' ה"ה הם שני פיות אל החרב לגזור הדין או הרחמים ה' עילאה אל הנצח ימין ה' תתאה אל השמאל בהוד והיינו תרין שפוון דקאמר ועם היות שפרטי האותיות בפרטות האברים קבוץ כל השם יחד שהוא בבינה שם הוי"ה איהו ממלל בפומך והיינו דמרך שהבינה בעל הדעת. יו"ד ה"א וא"ו וגומר מצד החכמה הנק' מחשבה איהו מחשבתך וגו' הענין כי כל מה שנאמר בס' זה על מרע"ה מענין העוני וכיוצא הסוד על עניים של יש' ונשמות הצדיקים המפוזרים ביש' שהם מעמידי העולם הסובלין יסורים דשכינתא ששם בהם מתנוצצות נשמת מרע"ה ומאירים ממנה כאור השמש המתנוצץ בככבים. ודע כי חיבור זה הנק' רעיא מהימנא שעשה רשב"י ע"ה עם הצדיקים אשר בג"ע היה לתיקון השכינה וסעד וסמך לה בגלותא כי אין סעד וסמך לשכינה אלא בסודות התורה ובסוד הייחודים הנסתרים וכל מה שיאמר הנה מהסודות והעניינים הכל היה כוונתם לייחד השכינה ונסעדה בגלותה ולכן להיות סוד לעני ולגר תעזוב אותם סוד השכינה בגלות כאומרו גר הייתי בארץ נכריה כנז"ל. ואמר שאליהו תפיס לעילא שלא הי' נמצא בתיקונים ההם בסוד שבועת ה' שלא להביא הגאולה עד זמן פ' כאומר השבעתי אתכם בנות ירושלם וגו' לכך לא נמצא אליהו בסוד הספר הזה עם היות שנמצא בכל חבורי הרשב"י היה מפני סבה ידוע ג"כ שלא נמצא באדרא כנז' בפ' נשא. ולכך אמר לר"מ שאין אליהו בא מפני העוני שלא יהיה היחוד שלם מפני השבועה והיה תפוס ומעוכב מאת הבורא לסבה הנז' ור"מ אמר נעביד ליה התרה ויהיה נחית לגרום הייחוד השלם אף אם לא ימשך מזה הרוחה לישראל בגלותם רק שיהיה נמשך תועלת לייחוד העליון וז"ש דחשיב איהו גבאי מכל ממונא וגו' והכוונה אף אם לא ימשך למטה אלא העוני ואם הוא תפוס למעלה בסוד הנדר בסוד הבינה [שרי] לך הוא מתיר לו הנדר ואם תפוס בסוד השבועה מלכות הוא בעלה דמגורוניתא ואין ראוי לומר אלא מופר לך ולגרום ההתרה העליונה רצה שהיה העסק בסוד ההתרה והנדר והשבועה וז"ש ואם צריך וגומר כנודע שהצדיקים בדבור פיהם בלבד דהיינו עסק תורתם הם גורמין הייחודים או העניינים שאין שם עולם המעשה. ולאו למגנא וגומר והכוונה לומר שהשבועה לא הוה כח לשכינה ב"ת לאסור או לתפוס אם לא בסיוע ועזר שי"ן ג' ענפים נמשכים מהאבות חג"ת וז"ש תלת ענפי אבהן בת יחידה שבועה דאשתתפת להשביע ולאסור א"כ כשיתירו ג' הם ממש ג' אבות בעצמם בסוד יה"ו מתירים כי השרשים יהפכו הענפים ויתקנו מה שאסרו ובהתיר אלו היא מעצמה מותרת כי לא אסרה אלא מכח ג' ענפי אבהן הנזכר וביאר שהשבועה במ' ולזה אינה חלה אלא על דבר שיש בו ממש דהיינו מהמ' ולמטה הנתפס בהשגה לנביאים שממנה ולמעלה הוא נעדר ההשגה כי אין בו תפיסה ויקרא דבר שאין בו ממש:

נדר חל אפי' על דבר וגומר שהנדר בסוד הבינה שהיא על כסא ו"ק הבלתי מתגלים לנביאים ולהיות שהמ' וכל מה שלמטה ממנה משועבדים ג"כ וכסא לבינה לכך הנדר חל על דבר שיש בו ממש ו"ש אפי' על דבר שאין בו ממש וכ"ש על דבר שיש בו ממש אמנם קשה כי הדין להפך ממה שפי' שהשבועה היא חלה על דבר שאין בו ממש ונדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש ונר' שנהפך הגרסא ונא' נדר בינה חל על דבר שיש בו ממש וקיום תמידי שאין לו תכלית דהיינו האצילות אמנם שבועה מ' חלה אפי' על דבר שאין בו ממש דהיינו בי"ע שאינו בגלגלי הקיום:

עוד אפשר לפרש ליישב הגירסא עם הדין. והענין כי השבועה אינה חלה אלא על דבר שיש בו ממש דהיינו שישבע שלא לעשות דבר פלוני והיינו שהשבועה חלה על האדם שיוצא מן האדם וחלה עליו והיינו שהשבועה דבר המתפשט ממנו לחוץ דהיינו המ' שמרכבתה על האדם שיש בו ממש ולכך חלה על דבר שאין בו ממש בחפץ עצמו כל זמן שיש ממש באדם עצמו אמנם הנדר אינו חל באדם אלא הוא אסור חפצא דהיינו עצם הנדר עומד בעצמו ואינו חל על האדם אלא הוא איסור חפצא א"כ חל על דבר שאין בו ממש עומד בעצמו בלתי יוצא לזולתו כענין הבינה שהיא עצמותה עומדת בעצמה ולכך צריך שיהיה איסור חפצא דבר שיש בו ממש אף אם הוא עומד באין ממש שהוא עומד בעצמו ואינו חל על האדם. ולא עוד אלא יתיר אמרו שממש השבועה מ' בעצמה מרכבה לנדר בינה והיינו שהנדרים על גבי שבועה עולים שאם נשבע לאכול ככר ואח"כ אסר עליו בנדר אסורה עליו שהנדרים חלים על דבר מצוה כדברי הרשות והטעם זה להיות השבועה אצילותה וחיותה תלוי בנדר הבינה דהיינו חיי המלך שהבינה משגרת החיים לכל הספירות ולמ' בעצמה:

ההוא דמחדש בכל יום דהיינו חכמה מחדש בבינה שהיא מעשה בראשית ע"י הדעת. והיינו אין כ"ל שהוא יסוד חדש תחת השמש ת"ת אבל למעלה משמש בבינה יש חידוש בסוד החכמה כנז' ובסתרי תורה דהיינו סוד הדעת הנסתר למעלה בת"ת תורה בעל ו' קצוות: שמש ומגן ה' צבאות הכוונה שהת"ת שמש מאיר בעלמא דיליה שהם ו' קצוות שבת"ת ולא בעלמא דהדיוט דהיינו ו"ק שבמ' ואע"ג דזה מ' בסוד ו"ק לעומת זה ו"ק שבת"ת עשה האלהים בינה עכ"ז השמש אינו מאיר אלא בעלמא דיליה ואין חידוש אלא למעלה מהשמש שאינו מתפשט למטה למ'. ואם תאמר איך יתחדש אורו למטה לתחתונים ואיך יושפע החידוש אינה קו' דהיינו מגו חשוכא שהיא מ' נפיק נהורא דהיינו חידושי התורה המתחדשים מלמעלה אל התחתונים ובודאי עלמא דאתי שהוא סוד ו"ק שבבינה איהי למעלה מן השמש שהוא ו"ק הת"ת הנק' עמודא דאמצעיתא. נדרים שהם בחי' הבינה מתמן מבחי' זו מו"ק הבינה מתחדשים ומתפשטן דרך ו"ק הת"ת עד המ' ממש דהיינו על גבי שבועות שהם ו"ק שבמ' עולים וחלים על דבר הנק' דבר שאין בו ממש מפני שהיא חשוכא ואין אור מעשה בראשית מתחדש בה ופי' הטעם שהוא נק' דבר שאין בו ממש ואמר משום דלית ליה קיומא וגו' דהיינו שאין ממשות' בעצמה אלא בזולתה דהיינו שהיא מתקיימת בכח היסוד כנז' וזה שאמר דלית ליה קיומא אלא על יסוד וגומר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ודא ק"ש. פי' שיכוין לייחד קב"ה ושכינתיה בק"ש ובתפילין שבק"ש כתיב [שמע] ובתפילין כתיב שמע לרמוז לזה שיהיה אזנו רצועה פתיחא למשמע כדלקמן וזהו ורצע אדוניו את אזנו במרצע דהיינו סוד היחוד שיכנס לפני ולפנים באוזן ובזה ועבדו לעולם לעולמו של יובל.

דתמן כ"ה כ"ה. בפסוק שמע ישראל יש כ"ה אותיות כ"ה ערבית כ"ה שחרית הם חמשין.

בתר דמייחד בהון בר נש וגומר הלשון נמשך עד הגזרה שהיא לית לי' פדיון וגומר. וה"פ אחר שזה עסק ביחודא דקב"ה ושכינתיה.

בעול תפילין על רישיה ואזן דיליה רצועה פתיחא למשמע ק"ש. כלומר להשמיע לאזניו ולכוין בייחוד בכל מיני יחודים שיש בק"ש וזהו.

בכל לשון שאתה שומע דהיינו משמעות. כלומר שלשון שמע הוא לשון הבנה והשכלות הלב ביחוד שהיא דבר גמור ומגיע עד הנפש שהנאה גדולה נמשכת לו מהייחוד הזה שפדיון שלו תלוי בק"ש זה ובכוונת יחודו.

דאיהו רזא דחמשין. שכן כ"ה כ"ה שבק"ש עולה חמשין ורומז שגאולתו של זה תלוי' בסוד החמשים שערי בינה. לית ליה פדיון על [יד] אחרא כלומר האיש הזה אין פדיונו תלוי באחר כמו דודו או בן דודו יגאלנו שיתגאל בעולם ויפדה ע"י קרוביו.

דמרוצע הוא למארי' כלומר אותם היחודים שמייחד הם נרשמים בנשמתו והוא הוא הרצועה שלו ורשימו דמארי' שנרשם בנשמתו הרי קנוי לעולמו של יובל ובגאולתו ולא בגאולת זולתו שיגאלנו. ומהכא משמע דמאן דמכוין ביחוד ק"ש אינו חוזר ומתגלגל אלא הבינה גואלת אותו וינוח על משכבו:

דבצלותא דבר נש איהו כעבד דאתמר בי' שש שנים יעבוד ה"ג. רצה לתת טעם לדבריו מן הגשמי אל הרוחני למה קנייתו של זה הוא בעולמו של יובל ע"י ק"ש ולא ע"י תפלה ואמר כי התפלה הש"ץ מוציא את האדם ידי חובתו נמצאת גאולתו של זה ע"י זולתו אמנם מי שהוא מכוון בק"ש כ"ה אתוון הוא קנוי לעולמו של יובל דהיינו עוה"ב שאין גאולתו תלויה באחר שאין הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובת ק"ש ורמז הדבר הזה למעלה היינו בצדיק יסוד עולם הוא התפלה ובבינה יובל היא סוד ק"ש כדמפרש ואזיל. שש שנים יעבוד. ו' ברכות ג' ראשונות וג' אחרונות

דצדיק חי עלמין וגומר דוגמת ש"ץ למטה שמוציא את האדם ידי חובתו דוגמתו למעלה הוא צדיק חי עלמין שאחד משמותיו הוא ח"י ע"ש שמוציא את האדם מידי ח"י ברכאן דצלותא כדמפרש ואזיל. ה"ג בוע"ז צדי"ק גואל קרו"ב ונאמ"ן ותמן קרוב י"י וגומר. הרי שיש לו ליסוד ו' שמות ח"י עלמין בועז וגומר כנגד ג' ראשונות וג' אחרונות.

וטב ליה לבר נש שכן קרוב וגומר. פי' טוב לו בעוה"ז היסוד שנק' שכן קרוב יותר מאח רחוק שהוא הת"ת שאינו עומד לו כי אם לעולמו של יובל בינ"ה ב"ן י"ה ותנא והדר מפרש:

דבעלמא דין יכיל בר נש למיהוי ליה פדיון בצדיק שית שנין דכליל תלת קדמאין וגומר שע"י התפלה נפדה בעה"ז מכל צרה ע"י היסוד שעומד לו דהיינו העוה"ז נק' חיי שעה והתפלה נק' חיי שעה כדאיתא בגמרא שעסק התפלה הם רומזים ליסוד שהוא חיי המלכות הנק' שעה ונקרא תפלה. אמנם העוסקים בתורה ובייחוד דקב"ה ושכינתיה שהם חיי עולם זוכים לחיי עולם בינה עולמו של יובל וקרא סברת ההמון קאמר טוב שכן קרוב וגומר אין האמת כך כנזכר דכליל תלת קדמאין גרסי'. ה"ג בגין דלית לי' פדיון ע"י אחר ובגין דא שמע בכל לשון שאתה שומע ובגין דא קא רמוז וגומר. פירוש בק"ש אין ש"ץ מוציאך מידי חובה אלא אתה בעצמך וז"ש רז"ל שמע בכל לשון שאתה שומע אתה צריך שתשמע משא"כ בתפלה שאפי' שאם אין אתה שומע ש"ץ מוציאך ידי חובתך.

אם אין אני לי מי לי פי' אם אין אני גורם לעצמי חיי עוה"ב ע"י יחוד ק"ש שהרי אין מי שיוציאני ידי חובתי מי יעמוד לי בתמי' ודאי שלא יעמוד לי [מובן כוונתו שתיבת מי. נדרש ב"פ שאם אין אני גורם מ"י היינו יובל עוה"ב מ"י יעמוד לי זו"פ] מארי מתיבתאן בפ' שלח לך איתא שאהרן הוא ריש מתיבתא כדאיתא בצוואת ר' אליעזר:

עם בוצינא קדישא הרשב"י ע"ה. ה"ג רעיא מהימנא (כי) [פי] שכינתא וגומר דבתרווייהו בתרתי:

שכינתא עילאה ותתאה.

קב"ה ת"ת שהוא כלול ה' עילאה ה' תתאה בסוד לאה ורחל בסוד עד תאות גבעות עולם.

פה אל פה. פה עילאה בינה פה תתאה מלכות:

בק"ש דאתמר בה רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם דהיינו תרין פיות דקאמר ופסוק זה נדרש בגמרא על ק"ש מדכתיב בי' ירננו על משכבותם וכתיב בק"ש בשכבך ובקומך.

דהא ודאי י' רישא דחרבא וגומר תרין פיפיות דילה גרסי' נמצא השם רמוז בחרב וזה השם הי' רוכב על פה של משה וז"ש והאי שמא דמרך ממלל בפומך. ה"ג דאפיק אילין חדושין מפומך בודאי בגין וגומר:

בגין דעניותא דילך איהו פירוקא דישראל. בפ' כי תצא דף ר"ף בפסוק הנה ישכיל עבדי מבואר היטב. ה"ג בגין משיח אמרו דייתי עני וגו'. אמר לון רעיא מהימנא שהוא בגלות סובל חליינו אמר לבוצינא קדישא רשב"י ע"ה עם רישי מתיבתא:

נעביד לי' התרה משבועות הגלות:

דחשיב מכל ממונא כלומר יחות הוא לבדו אפילו בלא ההוא עותרא דאית גביה ה"ג נשתדל בהתרתי'. ה"ג אלא דש' דשבת וגומר: דאשתתפת בהו כורסייא. פי' שבועה היא המלכות ולכך תקנו ג' בני אדם להתיר שבועה שע"י ההתרה היא באה אליהם ונעשית רגל רביעי במרכבה עליונה שנמצאו חגת"ם כסא לבינה.

שבועה לא חלה וגומר כלומר השכינה אינה שורה כי אם על מי שיש ממש דהיינו ממשות מהתורה ומצות דהיינו דמיון הפתילה שהנר מתאחז בה דהיינו מעשה התחתונים כנזכר בפרשת בראשית והביא ענין זה אגב גררא והואיל ואתא לידי' אמר בי' מלתא. נדר חל וגומר היא הבינה ולהיותה בעלת רחמים אין השגחתה תלוי' עד שיהיה בתחתונים ממש אלא אפילו שאין להם ממש ולא יש מ"ן למטה לא מפני כך מסתלקת השגחתה:

נדרים על גבי שבועות עולין כפשוטו הוא שהנדר חל על השבועה אע"פ שאין (בהם) שבועה חלה על השבועה והיינו שע"י התשובה שהאדם שב מעורר בינה שיבטל השבועה שהיא גזרת המלכות ע"ד י"י צבאות יעץ ומ"י יפר: כאלו נשבע במלך עצמו היא המלכות. וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך. היא הבינה כנזכר בפרשת יתרו בר"מ דף צ"ח ע"ש:

אמר לון ר"מ למארי דמתיבתן וקראם בשם אתון מארי דמתיבתאן וגומר.

יחדש לן חידושין ה"ג.

ידענא בכו דאתון ידעין כלומר באלו הדינין של שבועות ונדרים ידענא שאתם יודעים בו סוד:

אבל ההוא וגומר יחדש לון חידושין. יותר מחודשים על מה שאתם יודעים וע"י הכתר קאמר שכל רזין דאורייתא מעתיקא קדישא אינון כנזכר בריש פרשת בראשית. אין כל חדש תחת השמש. פי' השמש ת"ת הכולל שש קצוות אמנם למעלה מהשמש היינו ג' ראשונות יש חדש שהמחדש הוא הכתר. ובסתרי תורה בעינא למימר. כלומר הואיל ואתא לידן ענין שמש נימא ביה מלתא ובעינא למימר ליה בדרך סוד כי שמש ומגן י"י אלהי"ם.

בעלמא דיליה וגומר אפשר דאקרא דלעיל קא סמיך דקאמר בחרתי הסתופף בבית אלהי דהיינו באלהות בסוד האצילות כי שם נק':

שמש ומגן י"י צבאות ולא בעלמא דהדיוט היינו סיפי' דקרא מדור באהלי רשע דהיינו עולם הקליפות עולם ההדיוט ששם אין י"י צבאות נק' שמש ומגן כלומר שיאיר וישפיע שמשו עליו.

אע"ג דזה לעומת זה עשה אלהים. ולכך היה ראוי שיהא שמשו מאיר בקליפות (לך) [אך] מגו חשוכא נפק נהורא כלומר כבר הבדיל הקב"ה בין האור ובין החושך ואין האור מאיר כי אם בעלמא דיליה ולא בעלמא דהדיוט עולם החיצונים אלא הם בחושך וכמ"ש ורשעים בחשך ידמו ובודאי עלמא דאתי וגומר. חזר לענינו כדי לפרש האי דנקט נדרים על גבי שבועות עולים.

נדרים מתמן על גבי וגומר פי' מתמן מצד הת"ת שאין הנדר בינה עולה על גבי שבועה מלכות ורוכבת עליה כי אם ע"י הת"ת שהמלכות נעשה כסא לת"ת כנודע והת"ת עם חסד וגבורה בשיתוף רגל רביעי מלכות נעשים מרכבה לבינה וזהו מתמן על גבי שבועות עולים כנזכר:

וחלין על דבר שאין בו ממש. לקמן מפרש לה ואזיל:

איהי עלמא דין מלכות: אלא על יסוד היינו דבר שיש בו ממש דהיינו ע"י מעשה התחתונים המעוררים צדיק עליון והצדיקים האחוזים בו בסוד צדיקים יירשו ארץ צדיק עליון יסוד צדיק תחתון צדיקים שבדור (האופן) [באופן] שמבין שניהם העולם עומד כנזכר בפ' ויחי דף רמ"ה הרי שהשבועה אינה חלה [אלא] על דבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים כמו שיתבאר לקמן בס"ד. (אמר הגאון הנשי"א זצוק"ל שהשכינה מלמדת לאדם שאעפ"י שהיא קופצת בשבועה וגוזרת איזה גזרה רעה על בן אדם עכ"ז היא נותנת לו זמן קצוב עד הבקר שאם הוא יכוין בק"ש של שחר בד' דאחד שימסור עצמו על ד' מיתות ב"ד שהיא בבינה דתמן נדר שהוא חל על השבועה שאז מתבטל הגזרה של השבועה כמ"ש י"י צבאות יעץ ומ"י יפר. וז"ש חי י"י עכ"ז שכבי עד הבקר וע"י ק"ש דבקר יתבטל השבועה והבן במה יתבטל בנדר שהוא חל על השבועה ולכן ס"ת שכב"י ע"ד הבק"ר היא יד"ר כמ"ש ואיש כי ידר נדר להורות כי הנדר שהיא ק"ש יבטל השבועה. וכן ח"י י"י שכב"י ע"ד הבק"ר ר"ת חי"י שע"ה כי חכמה נקר' חיי עוה"ב מפני שהיא חיי הבינה אבל היסוד נק' חיי השעה שהיא המלכות הנקרא שע"ה כנודע). עכ"ל הרא"ג ז"ל: