אור החמה על ספר הזהר ב:רכו

עשוק דאיקרי ממזר ומפני שסוד נשמתה עם היותה מהקדש עמדה בחצונים כדפי' אין ראוי לעת הגלגול הזה שיכנס בעדת שאר הנשמות וישא בת ישראל שעולה אל בת ישראל העליונה והיינו ח"ו עבד מולך אלא יהיה לו שכר טוב למטה בעמלו עד שיתגלגל פעם שנית אחר שכבר יצא מהחוצה ויכנס אל תוך הקדושה. בתוקפא דאמהון עשוקין שלא עלו הרבה אלא גמולי מחלב עתיקי משדים והם שתי בחי' הראשונים מתים בעוונם דהיינו שהגיעו לי"ג והיינו עשוקים שלא באו לעולם ע"י אביהם ולכך אינם מתים בעון אביהם שאין להם אב ממש. והשניים מתים גמולי מחלב עתיקי משדים שהם העשוקים הבאים לעולם ע"י אביהם ממש ומתים בעון אביהם ועליהם אמר אי בחובי וגו'. ואמאי סלקי כלומר מפני שהם עשוקים יש להם מעלה נפלאה כזו ותירץ להשבית אויב יש בהם כח לבטל ולהכניע הקליפה בסוד עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שאלו מכניעים אותם שהיו משם ונכנסו אל הקדש ושברו שיני רשעים בסוד במקום שבעלי תשובה עומדים וגו' וז"ש ואל תתמה שכמוהם אית אתר אחרא דבעלי תשובה וגו'. (אמר המחבר עתה צריך לחזור לעיל דף ק"ו ע"א).

תנינן לית מלה בעלמא דקיימא קמא תשובה וגו' והענין שהצדיקים הגמורים לא הכניעו החצונים אמנם בעלי תשובה הכניעו החצונים שהיו בהם ובטלים מן העולם: ה' צבאות יעץ אפי' בב"ד ו' ספי' ומ"י שהוא הבינה יפר שמשם היתר נדרים ולכך מבטל כל הגזרות וכן בדין ע"י העון סלק הבינה והספי' מתעוררות בדין עליו שב בתשובה והחזיר הבינה על ז' ספירות והיינו תשובה תשוב ה' ומיד נתקנו כל הספירות והמקורות העליונים נתקנים ודינים מתמתקים והנדרים והשבועות שמצד הדין מותרים מצדה לרחמים והיינו ומי יפר (והיינו נמי יפר) והיינו דמסיק מכאן דתשוב' מתבר וגו' אשר פשעו בי לא כתיב היה נראה שפשעו פעם א' בימיהם. הפושעים שכל ימיהם פושעים עד שמתו ברשעם ואפשר לפרש פושעים בגיהנם שלעתיד הקב"ה מקבל תשובתם אפילו מתוך גיהנם כדפי' באותיות דר' עקיבא והיינו פושעים לעולם. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף קו ע"ב) וע"ד אמר דוד וגו' ירצה רחמיך רבים שהם פשוטי' אפי' על הבהמות ושאר הבריות והשתא קשיא ליה תלת הא' אומר כמשפטיך פתח ברחמי' ובעי משפט. הב' חייני רחמני הל"ל. הג' כל עצמו בלתי צריך רחמיך רבים ה' וכיון שהוא מרחם אפי' על הבהמות ועל אותם שאינם ראויים לרחמים מאי תו כמשפטיך חייני וז"ש אי על חייבין וגו' ותירץ אלא מאן בעי אסוותא כלו' דוד אמר דא בהיותו מחפש על רפואות עוונו ותשובתו להקב"ה ואמר רחמיך רבים ה' שהם הרחמי' בקו האמצעי שאין אדם שב אלא ברחמי האל עליו וז"ש וקב"ה רחים עלייהו אפי' בעת רשעתם דלא יהון שביקין מיניה ואיהו דלא אסתלק מנייהו שזהו רבוי רחמי' כפולים לא יהיו שביקין וגו' שמזכירם בקונם ואיהו דלא אסתלק לתת להם חיות והתעוררות וז"ש ויתובון: והיינו סוד אומרו כמשפטיך מפני שהרחמי' הנז' מקו האמצעי והם נדחי' מצד הגבורה שמאל דוחה מפני שחטאו וימין מקרב לקבלם אם שבו והרי שתי הקצוות חסד וגבורה זו דוחה וזו מקרבת ולזה אמר כמשפטיך חייני דהיינו חיים ורפואה בתשובה כנז' מאן בעי אסוותא וקו האמצעי הם הרחמי' וז"ש וקב"ה לא שביק רחמוי אפי' בהיותו חוטא כדי לעוררו בתשובה והיינו אומר רחמיך רבי' כדפי':

והשתא איהו חי היינו חייני דקאמר דוד. אחיד באילנא דחיי הת"ת נק' עץ החיים מצד הבינה שממנה החיים נמשכים לת"ת דרך קו האמצעי מכח החכמה שממנה עיקר החיים כאומר והחכמה תחיה בעליה וכיון שעולה לבחי' הת"ת ששם מדרגת כל הזכר הנטהר הנכנס אל הקדש נמצא היותו בעל תשובה כלומר המ' נק' תשובה דהיינו ע"י העון והפגם נפרד ה' ממקומה ובשובו תשוב ה' אל בית בעלה ולכך הוא בעל ודאי למ' בבחי' הנק' תשובה והיינו דברי המאמר במקום ובחי' שבעלי תשובה עומדי' ומייחדי' בחי' תשוב ה' אין צדיקי' גמורי' יכולי' לעמוד ולייחד כי הם בעלי צדקה בבחי' המ' הנק' צדקה ולפי זה אין לשון המאמר מדוקדק שסוף סוף עומדי' בבחי' אחרת שהוא בחינת צדקה אמנם קדמאי אמרי שבע"ת היא הבינה ה' עילאה שהיא מסתלקת ע"י הפגם והעון מעל הבני' ואח"כ תשוב ה' אל מקומה להיותה אימא רביעאה על בני' לאשקיא לון והשבי' הם בע"ת גורמין לבינה שתשיב ה' על בניה והם בע"ת ודאי ולפי זה יבא מאמר במקום שבע"ת עומדי' אין צדיקי' גמורי' יכולי' לעמוד מדוקדק יותר שהצדיקי' ביסוד ובע"ת בבינה וז"ש באתריהון דבע"ת בבינה ואינם יכולי' לעמוד שם בשום בחי' מבחי' כלל. לבני נשא ולא לקב"ה כגון והאלהי' אנה לידו. בהתירא הוה שלא היתה אשת איש שהיתה מגורשת כדמסיק. ודיליה נקיט שלא היתה בת זוג לאוריה כנז' בזוהר בראשית. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף קז ע"א) ואתקרי בת שבע על אבן א' שהיא מלכות שבעה עיני' וא' מהן מדת המ' והיינו דוד והוא זכר ובת שבע נקבה בחי' למעלה מהבחי'. כמא תוקפא וגו' שנתן לו כח לשלוט באורי' ונהרג ע"י כענין ואויבנו פלילי'. וא"ת אוריה וגו' וא"כ אדרבה היה הכנעה לקליפות לאבד רשע שמצדם ותירץ שלא היה אלא צדיק גמור ומצד הקדושה. ומכלל מחנה אלהי"ם כדמפרש ואזיל. משריתא דדוד וגו' היה מחנה שכינה אלהי"ם ממש ומחנה בני עמון מחנה ס"מ הם הקליפות ובהתגבר מחנה בני עמון על מחנה ישראל הגבירו למעלה מחנה ס"מ נגד הקדושה: עיני ה' הם ז' כחות ההשגחה הנמצאי' בכל המציאות ויש ז' מצד הת"ת והם דכורי' והם נק' עינים מפני שהם כחות ממונים להשגחת על מעשה בני אדם ולהעיד עליה' וכן הם שבעה מצד המלכות והם נקבות והיינו משוטטות והם מקבלי' כל מעשה בני אדם ומצטייר בהם ואותו הציור המצוייר בהם עולה אל מקום העדי' העליוני' שהם מופקדי' להסתכל בציור הפגם ולהעיד כדפי' בפ' פקודי ומטעם ציור הרע בעיניה' הנז' אמר והרע בעיניך עשיתי. תצדק בדבריך שיגבר ידיעתך על בחירתי. תזכה בשפטך ששפטת שלא יאמרו אלהי דוד אלא אלהי אברהם כדרז"ל. בדיחא דמלכא ירצ' כשהמלך בדאגה וכעס זה משמחו. והיינו כשהקב"ה כועס מצד הדין דוד ממתק הדין בשיריו. לא אתחזי דוד וגו' כלו' לא היה יצרו בבחי' שיבא לידי חטא זה אלא שהקב"ה הגביר יצרו כדי צורכו וישאר הענין תלוי בבחירה ורצון כדי לנחם הרשעי' שיצרם מתגבר ואין בחירתם נוטה לצד הטוב שכאשר יבאו לשוב יתנחמו בדוד המלך וישובו ויאמרו הרי דוד שנטה בבחירתו לצד הרע ושב וקבלו הקב"ה. א"כ כל מי שיתגבר יצרו ויטה בחירותו לצד הרע הקב"ה יקבלנו ומטעם זה חזק הקב"ה יצרו בחזקת וגבורות יצה"ר אל הרשעי' ויהיה הדבר תלוי בבחירה ורצון והטעם שלא היה הכנת יצרו לעון הזה הוא לב' סבות או יהיה פי' חלל הרוג כלומר שהי' הרוג והקב"ה החייהו. או שהיה מגורש ממנו וממקום משכנו ומושבו נתחלל והיה ריקן מיצרו והקב"ה השיבו אל מקומו. ונשאר דוד המלך בכח יצרו כשאר הרשעי' הפרוצי' שיצרם מתגבר עליה' ובזה נתקן כל הדחוקי' שבמאמר הזה. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף קז ע"ב) מאתר אחרא הוה מלה וגו' וע"ד אמר וכי אלהי' אמר וגו' וה' אלהי"ם זה בלי ספק הוא קדוש וכנגד השכינה דבר והסבה שנענש לפי שסוף סוף נעשה בסיס לרצועה בישא וצריך משך זמן ליטהר מן החצוני' השורים עליו ודבר עבירה שנמצא בו גרמה לו שנעשה בסיס לחצוני' וראוי הוא ליענש על כך: בעינא דיסגי אורייתא ויהיה המצוה והשבועה לבחי' תלמוד תורה יגדיל תורה ויאדיר ואם יעבור יענש על שתיהן על ביטול תורה ושבועה וראוי אל העונש ואם יקיים תורה בירושלים הרי הוא קושר ירושלם מדת דוד בתורה שהוא עץ החיים ומסלק אותם הקללות שקלל לדוד שהיא מדת המ' ובזה יכופר עונו ודוד אביו יתרצה ואם לאו ימות על היותו נפרד מהקדושה דהיינו תורה וירושלם ועובר נחל קדרון ודאי נחלא דקדרותא שהוא לעבור אל החצונים. וחד דנפיק וגו' ויהיה הפי' כך ויצא בעון יצוא ומקלל יציאה זו גרמה לו לירד מדרגה אחר מדרגה ביציאה ראשונה יצא מבי מדרשא דהיינו בתורה עץ החיים לגבי מלכא לפגום במדה זו. ואח"כ יצא מירושלם מדה אחרונה לגבי עבדא אל החצונים והרי שתי יציאות זו למטה מזו בעפר כלומר נדבק בשתי דברים דביקה ראשונה בעפר דהיינו סוד והיה זרעך כעפר הארץ ופגם במדה זו כדפי' שהוא ענפי הבינה בשש קצוות ואח"כ נדבק במיא שהם כחות החסד במ' ופגם בהם כדכתיב בנה לך בית בירושלם וגו' והיינו שנדבק בעפר ומים כסוטה ממש ובכולם נמצא פגים. תרין מילין הכא שני חדושים הא' לתרץ הקושיא וכדמסיק שמלת בחרב אהדר לואשבע לו בחרב בשם המפורש החקוק שם. הב' שהיה כוונת דוד באומר בחרב כלומר דוק אתה ששבועתי היתה שלא להמיתו בחרב כלו' בדבר מעשה גשמי אמנם יהרג בשם המפורש שישביעהו שלא יצא ויחלל שבועתו ויהרגהו. מהרמ"ק זלה"ה:

(דף קח ע"א) אלא דוד לא קטליה ובגמר לבבו היתה שבועתו והטעם שצוה להורגו הוא כדי שלא לפגום מדת המ' דהיינו הלב שכל זמן שהדין אינו נפעל למטה המדה פגומה למעלה והלב אינו סובל שום פגם ח"ו. ותו דהא אילנא כלומר אינו בכלל לא תקום ולא תטור שמדתו גרמה לו להיותו הוא בעצמו נוקם ונוטר כנחש כדי פרז"ל כל ת"ח שאינו נוקם וגו'. קרבנא לא קרבין לשמא דאלהי"ם וגו' ירצה כי כחות הדין אין ראוי לייחדם והטעם שייחוד וקשר מדות הדין גורם ח"ו רוגז וכעס מב' בחי' הא' שבהקשר כחות הדין יתרבה הדין ויתחזק הב' שכחות הדין כל פעולותיהם ע"י כחות החצונים שהם כלים לפעול הדין על ידם ונמצא בהתייחד שם אלהי"ם דהיינו כחות הדין מיד יש בקרבן ההוא חלק החצונים ואין לך פגם גדול מזה אמנם שם הוי"ה בו קשר המדות מהופכות לרחמים בסוד הזווג יו"ד בה' ו' בה' והחצונים מתעברין משם. רוח נשברה ממש להיות האדם במדות העליונות ליכנע לשבור לבו להתעצב בחרטת עוונתיו ובזה מבטל הדין מלמעלה ומקבלו עליו ופגם עליון נתקן בסוד תשובה כנז"ל וז"ס האבלות וההכנעה כיון שהוא בתוך הקליפות במיתת הקרוב. הטיבה וגו' יר' הטיבה מלשון הפעיל כלומר עשה שיוציאו טובתו לפעול ממש שיש ברצון עצמו טובה ויעשה ברצון שיטיב אותה לז"א שכן הוא שמציאות בנין ביהמ"ק העליון ובחי' הרומזים מרכבות ועניינם בספרי' כדפי' בפ' בלק בהנהו עובדי כבר יש להן טובה אמנם הטובה ההיא אינה מאירה ואין בניינו נגמר כדמפרש ואזיל אמנם בהיות אור הרצון העליון מאיר בספי' יאיר בענפיו יאיר המקדש הרוחני הארה שלא ישכילוה אלא הנפשות. וכי מן יומא וגו' כדפי' לעיל הטיבה מורה על שכבר יש בו טובה ונבנה וא"כ קשה או' תבנה וגומר משמע שעדיין לא נבנו. בני נשא שלמה והורדוס. מהרמ"ק זלה"ה:

גליון בגסות רוחא וגו' רז"ל התירו א' משמנה בשמינית דהיינו חלק מס"ד שחפ"ח עולה ס"ד ואם יקח מעט יותר מהגאות יכנס בא' מחלק מס"ג ויהיה מגס"י הלב. עכל"ה:

(דף קח ע"ב) כל עובדין דקב"ה כגון זרע הארץ ופרי העץ התבן והקש והקליפין מקדימין ואפי' באדם הזקן וכסיל מקדים ובבריאת העולם והארץ היתה תהו וגומר לעולם קליפה מקדמת ואפילו בנבואה והנה רוח סערה וגו' ואח"כ ומתוכה וגו' והטעם שהוא שומר לפרי שהוא המוח הקדושה הפנימית בפירות שלא יכם שרב ושמש בענין יומם השמש לא יככה וירח בלילה ובאדם שלא תפגם הנשמה במעשה הנעורים אלא מכניע קודם הקליפות בי"ג שנים ויום אחד בבריאת העולם להעניש הרשעים שמאבדין וגו' בנבואה שלא יכנסו אל הקדושה אלא הראויין וכן כל העבודה קשה בתחלתה כדי שלא יכנסו [אלא] אותם הראוין נמצאת הקליפה לעולם שומר לפרי כדמפרש לקמיה:

מוחא אקדים במחשבה וגו' כלו' בסוד המחשבה שהיא החכמה שם הוא מוח בלי קליפה כלל אמנם בהמשך הרצון להמציא אותו המציאות וההויה הנרצית יבא אל סוד המעשה שהיא מ' ושם בהכרח כדי שיהיה שומר למוח ולא ישלטו בו מי שאינו ראוי הנמצא משם ולמטה במעשה יקדים קודם למוח שהוא מוכן ביד המ' להגלות הקליפין כדי שיהיו שומר לפרי כדפי':

וקליפה דיליה הוי ממש מהמדה עצמה בחי' קליפה לבחי' זו פנימיות וזו לא כ"כ והיינו ואני אהיה לה חומת אש מדת אני היא המ' והיא היא ירושלם אלא שהם שתי בחי' זו לפנים מזו דהיינו ירושלם מצד הימין חומת אש מצד שמאל ומה שהיו עד עתה בעלי הדין החצון שומר לפרי יהיה בעלי הדין הפנימי שהם כחות הדין הקדוש והשומר הזה לכבוד לבד לא לשמור שאין צריך שמירה ולכך יקדים המוח לפרי ולזה הטיבה ואח"כ תבנה כדפי'. יש' אינון מוחא דעלמא אין קדוש א' בעולם הגשמי הזה אלא יש'. סליקו דמחשבה כאו' והייתם לי סגולה ממש סגולתא דהיינו ג' יודי"ן מתלתא מוחין דמתמן משך הנשמה דהיינו יו"ד ה"י וא"ו ה"י לאקדמא מוחא בלא קליפה לא יתפסו מלכות בעולם אלא יש' כאו' ויחסנון מלכותא קדישי עליונין ושאר האומות יתמעטו וישתעבדו ליש' לעבודת ה' כאו' כי אז אהפוך וגו' ולא ישלחו ידם בישראל שמיד יפקד עונם והיינו כל אוכליו יאשמו

בההוא זמנא שיתבטלו הקליפות מן העולם ואלהי"ם אחרים שהם נכללים בשם אלהי"ם כדפי' בריש דבריו בפסוק מלך אלהי"ם על גוים אינם במציאות אז יהי' קרבין לאלהי"ם שאין חלק לחצונים כדמפרש ואזיל:

ראו עתה כלו' מקודם עת זה היו אלהי"ם נמצאים בעולם ואלהי"ם שבמלכות מנהיג עולמו ע"י להעניש אמנם עתה לעת ביטולם ראו שאין אלהי"ם עמדי שכבר נתבטלו ואין המציאות צריך אליהם וכאו' פעם אחד אני ופי אני ולא מלאך וגו' סוף הפעולה נמשכת מאתו ע"י היותו מתלבש בכחות ההם ולכן מלת אני נאמר ולא בדרך חיוב גמור אני ולא אחר אמנם עתה כפל אני אני להראות על דקדוק אני ואין זולתו משתתף עמו:

עד השתא מיתה הוה וגו' דהיינו בני אדם המתים ע"י מלאך המות ולכך המיתה כליון אל הגוף והיות הקליפה שולטת בו אמנם בזמן ההוא יהיה המיתה סילוק הנפש והגוף קיים מתחדש מה שלא נתחדש גופם אחר מפני שהמתים שחיו נתחדש גופם אחר שחזרו לעפרם אמנם אותם שלא טעמו טעם מיתה לא נתחדש גופם מפני שלא נתבלו בעפר לכך ימותו לפי שעה ויטהרו בקברם לפי שעה ולא שישלוט בהם רמה ותולעה וגיהנם וכליון שזהו ממדות הקליפה ואיננה. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ישראל סליקו במחשבה וגו' ר"ל כי אע"ג שקדמו הקליפות במעשה להתפשט עכ"ז במחשבה קדם המוח שהוא יש' סוד הקדושה נמצא כי הקדושה היתה ראשונה במחשבה. בההוא זמנא אז תחפוץ זבחי צדק וגו' הענין כי עתה היה קרבן לה' ולא לאלהי"ם כדי שלא תשתתף עמו הקליפה אשר כולם נכללים בשם אלהי"ם אבל לעתיד יהיה קרבן שלם לשמא שלים שהוא ה' אלהי"ם כי אין יראה מן הקליפה כי בלע המות לנצח הם הקליפות הנקראים מות. עכ"ל: אמר המחבר כפי העתקת הרמ"ק זלה"ה אחר ויהא עלמא חדתא בעובדי ידוי דקב"ה. אחר זה שייך מה שכתוב לקמן דף קי"ג ע"ב תנינן י' דברים וגומר:

שם מלא. הענין כי שם אלהי"ם הוא שם המ' ומלואו הוא שם הוי"ה כי המ' היכל לשם הוי"ה והנה הבריאה כולה היה הזכר משפיע לנקבה ומהוה ההויות ולכך ל"ב נתיבות יש להם ל"ב פ' שם הוי"ה ובאו בשם אלהי"ם להורות ה' אלהי"ם זה נותן וזה מקבל לכך נעלם שם הוי"ה מהנתיבות ונתגלה בכל הפעולות שם אלהי"ם והפעולות בלתי שלמות במעשה גמור מפני סילוק ההוי"ה מהם אמנם בהתקדש היום נתייחדו שתי שמות והיינו סוד ה' אלהי"ם ומיד העשיה נגמר בכל הפעולות שנכללו גם מאור הזכר כאו' ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים והיינו שנמצא בהם העשי' הגמורה כי כמו שהשרשים נשלמים ביחוד ב' שמות כן הענפים שהם הפעולות נשלמות ע"י ובנדון דידן אם היה או' והלוחות מעשה [ה'] אלהים המה היה נראה שנתהוו אחר מעשה העולם זמן רב במעמד הר סיני וכיוצא ואם היה אומר והלוחות (מעשה) מאלהים המה היה נראה ביום שני או שלישי וכיוצא אמנם עתה שאמר שם אלהי"ם לבד מורה קודם מילוי שם אלהי"ם משם ה' וכיון שאמר מעשה מורה שנכלל בעשיה הא כיצד היינו בע"ש בין השמשות דהיינו ששם אלהי"ם עד עתה לעצמו ומפני שמתקדש היום נכללים הדברים בעשיה להתייחד שתי שמות. דהא בההוא מדברא וגו' תימא בפ' והיה עקב כתיב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר ואפשר דהיינו נחל המים מימי אוקיינוס שנמשך מההר מצד הים. כתיב הכא וגו' דקשיא ליה דמאי קושיא הרי יותר רחוק מי אוקינוס מכל שאר נחלים לכך אמר דאתיא גזרה שוה פני תהום מי אוקינוס. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' ומההוא טענא לית לון מנחם כלו' מצד אותה טענה שטוענין אין להם מנחם שישיב להם על טענתם אמנם יש לו להקב"ה טענה מספקת שמוכיח הוא להם לכל העתות שעברו עליהם דקב"ה לא עביד דינא בלא דינא.

ומה דאמר את כל העשוקים. מלת את קא דייק.

אילין עבדין לאושדא וגו'. כלו' א"ת בשלמא שאר העשוקים שמרגישים בעשקם מזילים דמעות אמנם בתינוקות שמתים בחיק אמותם. ואינם מרגישים בעשקם מאי דמעות עשוקים לז"א.

אילין עבדין לאושדא דמעין כלו' דמעת דקאמר היינו דמעות שמזילים בני עלמא בראות עשקם.

ההיא דמעה דילהון. היינו דמעות התינוקות העשוקים כשמתים לומדים תורה בישיבתן של הקב"ה ושם שופכים דמעות ומתפללים על החיים.

יסדת עוז יסדת ישיבה מהם בלימוד התורה שנק' עוז למה להשבית אויב להשבית כח אויב סמא"ל ומתנקם. המקטרג על ישראל. תנינן עשרה דברים וגו' אפשר שקשר ענין זה לפי שבמסקנא מסיק חרות כמה דאתמר וגו'. מכאן ולהלאה תנדעון דהא סטרא בישא לא שלטה עלייכו וגו'. והכוונה לפי שהשלים דרושיו ורצו ליפטר מהם מתוך ברכה שלא ישלוט עליהם סטרא בישא לכך פתח במשנה זו ותפס בענין הלוחות שנאמר בהם חירות ממלאך המות וגו' כדי להשלים מכאן ולהלאה תנדעון דהא סטרא בישא לא שלטא עלייכו. כדי ליפטר מהם מתוך ברכה. ה"ג והמכתב והלוחות דכתיב והלוחות מעשה אלהים המה וגו'.

אלא ודאי הכי הוא דבע"ש הוה וגו' ת"ח. הכרח שנבראו הלוחות בע"ש.

אקרי י"י אלהים שם מלא שכן כתיב אחר כלות מלאכת העולמות אלה תולדות השמים והארץ וגו' ביום עשות י"י אלהים ארץ ושמים בההוא שעתא אשתכלל כלא בעשי' דכתיב מלאכתו אשר עשה וגו' וע"ד כתיב והלוחות מעשה אלהים המה וגו' כעין ג"ש יליף נאמר כאן בע"ש אחרי כלות הכל מלאכתו אשר עשה ונאמר כאן והלוחות מעשה לרמוז שמעשה הלוחות היו בשעת שכלול כל מעשה בראשית וז"ש והלוחות מעשה אלהים כד אישתכלל וגו'.

הא כל דעבדו מסיר לכון העגל אשר עשו אשר הדק לעפר ויזר על פני המים ועוד הרי נפלו כל אינון אלפין מה לך עוד. עד דנטיל מיא מיניהו ה"ג.

דהא בהאי מדבר לא הוי מיא. ומ"ש הכתוב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר צ"ל בדוחק שהנחל הזה הי' מים אוקיינוס והי' יורד להפחידם כאלו באו לשטוף אותם מאי חרות על הלוחות בלוחות מיבעי לי' חירות ממלאך המות וגו'. וה"ק והמכתב מכתב אלהים חרות ממלאך המות ומשעבוד מלכיות מצד המכתב שעל הלוחות. וי"ס דגרסי מאי חירות הכי אוקמוה וגו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל: