אור החמה על ספר הזהר ב:כב

מלאך המלכות מדת לילה וכל מאן דאתי וגו' כי המלכות נק' לילה מפני יניקתה מן הגבור' והחשך ולילה במ"ק כחשבון גבריאל במ"ק י"ב.

וילך איש דא עמרם ירצ' ליישב המקרא אומר וילך להיכן הלך אלא להורות שאין זווג זה לדעת בני אדם אלא לדעת גבוה וז"ש וילך שהלך ממקום מחיצתו ומדתו וז"ש איש כלו' דא עמרם שהי' איש חיל בגבורת כבישת יצרו ומעשיו הטובים והיה נביא מבית לוי שהי' מהמשפח' הנמשכת אחר שנעש' בית לוי כאו' ובני לוי גרשון וקהת ומררי ובני קהת עמרם כבר נעשה בית בבני בנים ומבית לוי לקח את בת לוי דהיינו ממש בתו של לוי שאין נשואים אלו הגונים אלא על פי הדבור וז"ש דא עמרם בן בנו של לוי דא יוכבד בתו של לוי ובת קול נחתת ואמרת ליה והעד דאמרת ליה שהוא הלך אליה כאומרו וילך איש והליכתו על פי הדבור ואם נפרש על ליקוחים שניים כדפי' במדרש ג"כ יתיישב וקב"ה סייע ביה שלא כדרך הטבע שהרי יוכבד נולדה בין החומותים ויש' ישבו ר"י שנה במצרים היתה יוכבד בת ק"ל שנה כשנולד משה שהרי משה בן שמנים שנה כשיצאו יש' ממצרים אלא קב"ה סייע ביה דתנינן שכינתא שריא על ערסייהו מפני טוב כוונתם אל הזווג העליון נעשה מטתם מרכבה לשכינה שהיא נקראת מטה.

ורעותא דילהון בין ממנו בין ממנה היה לייחד השכינה שהוא כיוון בת"ת ואשתו במלכות וייחודו היה לזווג שכינתא והיא כיוונה ממש כיוצא בו שהיא היתה השכינ' ומתאחדת בבעלה הת"ת:

וע"ד לא אעדי שכינתא עם היות שעדיין היה רך ולא היה בו מעשים כלל מצד ירושת אביו ואמו היתה שכינה דבוקה בו מראשית מולדתו. והתקדשתם מעט והייתם קדושי' הרבה ממה שמוסיף הקב"ה מלמעלה וכן עם היות שאין אדם מכוון בשעת הזווג אלא כוונה מועטת וגומר מעשה ומסתלק כוונתו אח"כ הקב"ה מדבק אותה כוונה תדירה בולד הקדוש והיינו כי אבי ואמי עזבוני שאין כוונתם אלא שעה קלה וה' יאספני תדיר והיינו אומרו כמה דרעותא דלהון הוה בדבקותא דשכינתא שעת הזווג הכי אתדבקא וגו' תמיד לעולם:

א"ר יצחק וגו' דרעותא דילהון וגו' הנה ר' יצחק הוסיף כי לא שעת הזווג גורם אלא גם הרצון התמידי להדבק בבורא והוא יהי' הרצון תמידי והדבקות לא כ"כ וז"ש דרעותא דילהון בדבקות' דקב"ה תדיר ולזה הם דבקים תמיד עתים ההגונים אל הדבקות שכן דרך הדבק נדבק ומתפרד וחוזר ונדבק הכל לפי העסק והענין והקב"ה מוסיף שאם הם עולים מדרג' א' הקב"ה יוריד להסכמה מעלות וז"ש וכמ' דאינון מתדבקין ביה תדיר והם רודפים אחר דבקותו הכי נמי מצדו איהו מתדבק בהו ויורד אליהם ועם היות שהאדם גופני ואי אפשר שלא יטרד הקב"ה לא שביק לון לעלמין. וא"ת כיון שהם דבקים למה יעזוב דקאמר לא שביק לזה פי' שיש צד החצוני המטריד מחשבות בני אדם ועושה מחיצת ברזל ביניהם לבין קונם תדע ווי לון לרשיעייא שאם היה הענין כפי הנרא' דרעותא דילהון מתרחק' מיניה והיה די במה שיתרחקו ממנו ולא די להם זה אלא דמתדבקן בסטרא אחרא דהיינו החיצוני המטמאם וכיוצא בו ממש היה אפשר שהחיצוני הזה יטרידם כענין צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו ועל זה אמר לא שביק לון. ומ"ש הכי נמי איהו אתדבק בהו ירצה שאין כן הצדיק כיוצא בו אלא ביתר ממנו וז"ש ת"ח עמרם דאתדבק וגו' ובנו בתוספת דבקות נפק מיניה משה דקב"ה לא אעדי ת"ת. ושכינתא מלכות אתדבקת ביה מפני שהיתה רודפת אחר הת"ת וכיון שהיה דבק עם משה היתה היא דבקה עמו כדי שע"י תדבק ותתייחד עם בעלה וזה טעם הצדיק בעולם הזה ששכינה עמו וזה טעם שכינה בבתי מדרשות ששם עסק התורה ות"ת שוכן בהם ושכינ' היא קופצת שם אל הייחוד כדפי':

ותהר האשה ותלד בן וגו' א"ר חייא וגו' רזא דברית היסוד נקרא טוב דכתיב אמרו צדיק וגו' ויש לנו לאמר שהברית ביסוד כי השומר ברית נק' צדיק וטוב והטעם שהיסוד ע"י העברת כל הקליפות ממנו דהיינו מילה ופריעה נדבק בחסד ואז נק' טוב. ור' יוסי פליג בקצת שמוד' שנולד מהול שאל"כ למה תהיה שכינ' עמו שהרי אין שכינה נדבקת בקליפות אלא שחולק שגם ראתה אור השכינה הרוחנית הדבקה עמו. וגם ר' חייא לא יחלוק שהית' שכינה עמו אלא שאינו מודה שראתה יוכבד השכינה שעמו ולזה א"ר יוסי נהירו דשכינתא דנהיר ביה חמאת אימיה בהדיה. ולא שיהיה נהירו דשכינתא נקבה אלא סוד אור חסד ע"י היסוד שעם השכינה דהיינו וירא אלהים את האור כי טוב והיינו דמסיק וכולא הוה:

מאי קא מיירי קשיא לי' תלת חדא טעם לעצם הענין למה הצפינו ג' ירחים לבד לא פחות ולא יותר. עוד אמאי נקט לישנא דירחים שאינו בכתוב אלא כאן. עוד כי למה יגיד לנו הכתוב זמן הצפנתו ולשלשתם תירץ אל המספר בעצמו ועניינו רמז קא רמז שנצפנה נבואתו של משה ודבורו עם השכינה דלא אשתמודע משה בזוהרא עילאה ירצה בנבואת אספקלרי' המאיר' שעם היות שהאמינו בה' ובמשה עכ"ז לא השיגו מקו' מדרגת נבואתו דאספקלריא המאירה וז"ש בזוהרא עילאה דהיינו כי טוב הוא ותצפנהו הטוב הזה שהוא אספקלריא המאירה עמד נצפן עד ג' ירחים ירח לבנה מ' בניסן ובאייר וסיון עד ז' בו ג' ירחים צפונים ונעלמים שהיו חושבים אותה אספקלריא שאינה מאירה ולא נתגלתה ירח שלם ואספקלריא המאירה וזוהרא עילאה בסוד כי טוב אלא כד אתיהיבת אורייתא על ידוי וגו'

ולא יכלה עוד הצפינו וגו' ירצה ולא יכלה השכינה עוד הצפינו קול מאת הת"ת הבא עליה לדבר עם משה והיינו והאלהים יעננו בקול פי' בקולו של משה דהיינו הת"ת:

ותקח השכינה לו למשה תיבת גומא היא ארון שכינה שלוחות ושברי לוחות וגו' והלוחות הם ו"ה כאומרו ו' ה' לוחות והם נקשרי' ומיוחדי' בסוד הברית ולזה נקראות ארון הברית יסוד וע"ז נקראות לוחות הברית והיינו לוחות קיימא ת"ת ומ' ויסוד עאלין בגויה בתוך בחינה זו שהיא בחינה במלכות האוספת ג' בחינות אלו וגומא עולה חמשין הם חמשים שערי בינה שהתורה ניתנה במ"ט פנים טהור והיותה גומא רמז היותה ארון הברית שהברי' כ"ל דהיינו חמשים בגי' גומא וז"ש תיבת גומא ארון הברית איהו.

בחמר ובזפת שניהם דין אלא שזה דין ה' עילאה וזה דין ה' תתאה חומר דין אדום ולא כ"כ זפת דין קשה והיינו זהב הארון דהיינו עץ ת"ת ו' באמצע וה' עילאה זהב מבפנים וה' תתאה זהב מבחוץ והיינו דקאמר ארון היה מחופה וגו':

ר' יהודה וגו' מפרש ותחמרה לשון חומרה בחמר מצות עשה דין ולא כ"כ ובזפת מצות לא תעשה דין חמור והיינו בחמר מצד הימין דתמן רמ"ח מצות מצד אברהם שעולה רמ"ח ובזפת מצד השמאל שמשם מצות לא תעשה שמי עם י"ה שס"ה וסוד ת"ת עץ באמצע דהיינו תורה.

דלא הוה פקודי אורייתא חומרי וגו' כי עקר סוד זרעים ועקר מצות תלויות בארץ.

על מימרא וגו' היינו תורה שבעל פה על פי התור' אשר יורוך וגומר הרמ"ק זלה"ה:

ד"א וילך איש דא קב"ה וגומר זה יובן מדף נ' ע"ב כי לויתן הוא חבור חכמה ובינה ולוי נגזר מלשון לויתן וכל זה הוא בהיכל הבינה דהיא בת לוי וחבור תרוייהו חכמה ובינה ומתמן נפק בת לוי דא סהרא. הרח"ו זלה"ה: ומהרמ"ק זלה"ה ז"ל איש דא קב"ה היינו ת"ת ונקרא איש דכתיב ה' איש מלחמה היינו איש מצד הדין וענין וילך איש היינו משיכו דת"ת שכולל הגבורה.

מבית לוי דא קב"ה היינו הבינה הנק' בית וממה שאמר לוי הור' על הבית הזה מתלות ומתייחדת למעל' בחכמ' ולזה אמר מבית לוי אותו בית שהיא בינה שהיא תדיר לוי ומיוחדת בשורש' שהיא החכמה. וז"ש אתר דחכמה עילאה וההוא נהר מתחברן כחדא ולא מתפרשן לעלמין.

מבית לוי דא שארי לויתן בלחודוי וגו' לויתן פי' בתיקונין שהוא סוד וא"ו דהיינו זנבו הוא יסוד בים התחתון שהיא המ' וראשו הוא הת"ת בים העליון בינה וב' קשקשים וב' סנפירין הם נצח והוד חסד גבורה והיינו דג שעול' ז' ונקרא לויתן מפני שהוא מתלווה ומתייחד תדיר במלכות והיינו וילך איש מבית לוי איש דין הלך לבדו מבית לוי ויצא ונאצל בלחודוי וז"ש דא אשרי לויתן בלחודוי בעלמא דהיינו תחלת אצילותו וענין בלחודוי זה אינו לפירוד אלא אדרבא לייחוד מפני שבהיותו בסוד ד"ו אין ייחוד ואין זווג צריך עזר כנגדו שיתייחדו פנים בפנים וז"ש לויתן זה שהוא לבדו יצרת והאצלת לבדו לא לפרוד ח"ו אלא לשחק בו כדי שע"י פרודם זה ישחק בו בסוד הזווג שהוא מתייחס בשם שעשוע ושחוק והיינו לשחק בו בסוד הזווג בו ויקח את בת לוי דא קב"ה היינו המלכות המתייחדת עם הת"ת אמנם נקראת בת לוי מפני שהיא ברתא דחכמה ובינ' ודאי והיא נקראת בת מלשון אלפים בת יכיל מדה ודאי שהיא מתייחדת ומתלוות למעלה אל הת"ת דהיינו בת לוי הבחינה שבה הייחוד עם הת"ת וז"ש אתר דנהירו דסיהרא נהיר והוא סוד הנקודה האמצעית יסוד קבלת אורה והיינו אתר דנהירו המתפשט בכל שאר בחינותי' והיא נקודת ציון שבה כניסת סוד נקודת רגל משך וא"ו והיא בת עין והיינו בת לוי שבה סוד לוי וייחוד הלויתן עמה כדפי'. מהרמ"ק זלה"ה:

ותהר האשה היינו עיבור השכינה בנשמתו של משה והזווג הנז' לעיל היא סוד זווגם להאציל נשמתו מלמעלה והודיענו הכתוב בכאן מעלת נשמתו וסוד עיבור הנשמה במלכות והיינו ותהר האשה ותלד בן היינו נשמת מ"ש"ה שת הבל הם נשמות הצדיקים. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' עלי רוחיהון דצדיקייא. ועם היות שעל כל בני אדם אתמנא מ"מ אז כלם נקראו צדיקים:

הכי הוא וודאי. כלומר אין הכי נמי שלילה שמו ונק' גבריאל ג"כ ע"ש שנמשך מסטרא דשמאלא שהיא גבורה וכנזכר בתי' דף צ"ד:

ובת קול נחתת. אפשר דנפקא ליה מדכתיב בת דלא ה"ל למימר אלא ויקח אשה מבנות לוי מאי בת ועוד שבעוד שהבת לא נשאת נק' בת פלוני. אמנם אחר שנשאת לא נקראת בת פלוני אלא אשת פלוני ויוכבד כבר נשאת וילדה אהרן ומרים א"כ מאי בת לכך תירץ שיצא בת קול שיחזירנה אחר שילוחיה ולכך אמר בת:

וכלא הוה. כלומר בכלל דברי דבריך שהרי אין השכינה שורה על האדם בהיותו ערל א"כ אחר שתפרש כי טוב דהיינו נהירו דשכינתא ממילא משמע שכבר הי' מהול:

(עד) דלא אשתמודע משה בזהרא עילאה. כלומר לא הי' ניכר בגלוי שהקב"ה הי' מדבר עמו וזהו ותצפנהו ג' ירחים הית' השכינה מדברת עמו בהצנע באורח צפון. אמנם אחר כן ומשה עלה אל האלקים וכו' וכדמפרש נמי ואזיל דעד ההוא שעתא לא אשתמודע וכו':

תיבת גומא ארון הברית איהו. כך עולה הברית י"ד במ"ק כמנין גומא וזהו אומרו איהו ולא אמר דא ארון הברית אלא איהו כלומר איהו ממש:

הוי מחופה מלגאו ומלבר. אע"ג דליכא לא חמר ולא זפת בארון מ"מ הי' מצופה זהב מבית ומחוץ. ורמז הוא דקא רמיז. א"נ אגב אורחא אשמועינן שלא נרדוף אחר זהב וכסף שאינם אלא חמר וזפת כי לא יושיעו:

ר' יהודה וכו'. לדידי' א"ש מלת ותחמרה מלשון חומרא וחומר וזפת הוי מ"ע ומל"ת כי בעשיית המצוה האדם מניע חומרו גופו וכל אבריו וזהו בחמר עשיית המצות וקיומם בהנעת החמר ובזפת היינו שמי שלא יקיים מל"ת ויעבור עליהם יהי' נידון בזפת וגפרית ורוח זלעפות:

חומרי. כלומר חומרת המצות אינו כ"א בארץ כי שם קונות המצות סגול' נפלאה ולפי זה מלת ותשם בסוף אהדר לותחמרה וה"ק ותחמרה החמירה במ"ע ובמל"ת ותשם בסוף ותשם החומרא הזאת לסוף מ' שנין בארץ ששם חומרי המצות וסגולתם:

על מימרא. פי' מלת שפת מלשון שפת אמת שפת כנען:

וילך איש דא קב"ה. ת"ת:

מבית לוי דא קב"ה אתר וכו':

ויקח את בת לוי דא קב"ה אתר וכו'. שמעינן מהא דכינוי הקב"ה שייך בין לעילא בין לתתא בין באמצעיתא והכל באצילות אלא הם בחי' שונות. וזהו דקאמר:

אתר דחכמה עילאה וההוא נהר. פי' מלת בית מלשון מקום כמו בית אבנים יחזה והיינו מציאות התחברות שתי מדות עליונות חו"ב דלא אתפרשן לעלמין וזהו מבית לוי כלומר ממקום מיוחד וליווי זה עם זה והתחברותם יחד: מבית לוי דא שארי לויתן בלחודוי. הוא כמו ד"א והוא לומר שנק' בת לוי ע"ש שלווי הת"ת והמלכות למטה דמפרש ביה ואזיל הם הגורמין היחוד ההוא וזהו דא שארי לויתן בלחודוי. כלומר המקום הזה המשותף הנק' בית לוי נקרא כן ע"ש שהוא המתחיל במצוה בלחודוי והטעם כי הם סוד או"א המעטרים את הבן בתרין עטרין שהם סוד מוחין דזעיר שהם סבת הייחוד ואפשר מלת בעלמא היינו המלכות שהיא נק' עולם. והכוונה לומר שזה המקום שארי לויתן בלחודוי כדפי' בעלמא במלכות שיתלוה איש אליה: א"נ דא שארי. היינו סוד הגבורה שהוא מתחיל הייחוד בסוד שמאלו תחת לראשי ונמצאת הגבורה בית בנוי ומשם הת"ת הלך ויקח את בת לוי מלכות. וי"ס דגרסי לחדו בעלמא והיינו תרגום של לשחק בו סוד השחוק והשעשוע: הה"ד לויתן זה. כלומר מציאות הליווי והחיבור הזה עשאו הקב"ה לשחק בו שהוא משתעשע כענין זה:

אתר דנהירו דסיהרא נהיר. היינו המלכות בבחי' המאירה כלפי מעלה דהיינו שיש לה פנים כלפי מעלה והם פנים שוחקות ופנים כלפי מטה להשגיח לתחתונים ולייסר העולם וזהו שדקדק אתר דנהירו דסיהרא נהיר. מקום הארתה ולא מבחינתה הנק' לילה בסוד החשך אלא נהיר ומאירה לזולתה. עכ"ל הרא"ג ז"ל: