אור החמה על ספר הזהר ב:כא

תו פתח ואמר את הכל וגו' הבלי חכמת שלמה בימי הבלי בהיותה שולטת:

צדיק אובד בצדקו שרגילות * אצ"ל שהגלות: הצדק עם יש' מגיע לצדיק אבדה שלא יושפע עליו מלמעלה:

אתתא דנחית הענין כי כמו שהמלכות היא אופן א' בארץ מקבל המעשה הטוב לייחוד העליון ואושידת מיין נוקבין לקבלא וגו' כן הרשעה הטמאה היא אשת זנונים שהיא מתפשטת בעולם להחטיא ומקבלת כל מעשיה מהרע מן התחתונים ואושידת מיין לסמאל להזקק לה והיינו מאריך ברעתו שהיא המקטרגת כדפי' שאין הזכרים יורדים למטה אלא הנקבות גם את זה לעומת זה וגו'. מהרמ"ק זלה"ה:

וילך איש מבית לוי ר' יוסי פתח דודי ירד לגנו וגו' דודי ירד לגנו דא כ"י גנו הוא כנסת יש' ודודי הת"ת ומה שאמר הכתוב גנו וערוגות הבושם מפרש שהם ג' בחינות הא' המדברת בעצמה דקאמר דודי ירד הב' גנו הג' ערוגות והיינו דקאמר גנו דא כ"י פי' הבחינה המכנסת ואוספת יש' שהוא הת"ת אליה היא הנקראת גנו אמנם המדברת סתם היא כללו' הכל יחד שהיא משבחת אליו ואמר ירד אל בחינה ידועה בה שהיא נקראת גנו שבה נטע הת"ת נטיעותיו ועשאה גן. אמנם יש עוד בחינה ידוע' בה שהיא יותר מיוחדת מבחינת גן דהיינו ערוגה ידועה בגן ומסויימת מפני ששאר הגן נטוע משאר אילנות אמנם יש בגן ערוגה מיוחדת לבושם והיא מצד הבינה וז"ש בגין דהיא ירצה הקשוט שיש בגן שגורם אל דודי שירד לגנו הוא להיותה מקושטת בבחינת הבינה דהיא ערוגת הבוש' כלול' מכל סטרי בוסמין וגו' והענין שיש בבינ' מיני בשמי' שהם שורשי המדות שמהם נמשכות נשמות לתחתונים ובהיותם נשמות מסתלקות מן העולם הזה עולו' נשמות אלו והם נקשרות במדת המלכות ומשם מושכות משך אורות הבינה למטה בהיכל ההוא שבה שבו הם נשמות אלו והיינו דקאמר מכל סטרי בוסמין לא בוסמין ממש שהם הם עיקר הבשמים באימא עילאה אלא סטרי בוסמין שהם ענפי אותם הבחינות ואלו הם מושכין אותו הריח והאור שיש שם בכל נטיעה ונטיעה שבבינה אליה והיינו סטרי בוסמין וריחין דעלמא דאתי ולזה הת"ת רוצה אל השלשה בחינות אלו שבה ויורד אליה והטעם כי המושכים לה קשוט זה הם נשמות הצדיקים דהיינו סוד מ"ן וז"ש בשעתא דקב"ה נחית לגנתא סוד הייחוד כל אינון נשמתין דצדיקייא דהיינו סוד היותם עומדים שם לזוג העליון לקשט השכינה להמשיך לה סוד הבשמים האלו וז"ש דמתעטרין תמן דהיינו בסוד ועטרותיהם בראשיהם כולהו יהבי ריחא היינו סוד ריח מעשיהם ואותם המאורות שהאירו במה שעסקו בתורה ובמצות הם ריח מזוהר העליון להמשיך שם הת"ת כדפי' ואו' וריח אפך כתפוחים הענין כי הצדיקים הם מעלי' ריח מהשכינה אל הת"ת והריח הזה הוא סוד התעוררות העול' מהמלכות אל הזכר וקראם כריח אפך על דרכים שונים הא' מלשון אף והיינו שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה מעלה אפו עליהם לטהרם לעולם הבא כדפי' רז"ל טוב כעס משחוק. הב' שהאף לשכינה היא סוד חוטמא שבו תלוי רוגז וכעס והשכינה כשהיא כועסת מיד הצדיקים מתקנים כעסה ולכך ריח אפך הם הצדיקים שמשקיטים חרון אף שבה. הג' ביסוד החוטם דידיה לשלוף רוחא ונשמות לצדיקייא ושואבת נשמותיהן דצדיקייא אחר שעמדו בעולם והיינו ריח אפך וגו' ואומרו כתפוחי' היינו סוד תפוח ת"ת שבו ג' גוונין חוור וירוק וסומק ומשך ריחא וגו' כדפי' בפ' אמור. ואו' כתפוחין תרין אנפין תרין תפוחין ועל שמם נקראת המלכות חקל תפוחין קדישין שהת"ת משפיעה. וענין הכתוב לתרץ קושית ר"ש בפ' ויחי שאין ראוי לנקבה לתבוע בפה ואמר וריח אפך שהוא התעוררות הצדיקים כתפוחים דהיינו נשמתהון דצדיקייא שהם מהזכר והם המעוררים אותה א"כ הזכר תובע. ויש גורסים כד"א וריח שמניך מכל בשמים והיינו כמו טוב שם משמן טוב כי הצדיקים מושכים לה שפע מן החכמה העליונה ע"י חכמתם הם שמן ולפי שהם בחינות רבות מלכים צדיקים חוזים וגו' ולכן מיני שמן רבים וזהו וריח שמניך מכל בשמים יותר מהבשמים שהם תיקונים שבה מאימא עילאה הוא ריח שמניך דהיינו תיקוני הצדיקים בה.

דא"ר יצחק וגו' הענין כי הנשמות הם בשתי בחינות אותם שירדו לעולם מכבר ונסתלקו הם מצויירו' בציור הגוף ואותם שעדיין לא ירדו לעולם ולא נצטיירו ציור הגוף הם בדיוקן דק וצורה בלתי שלמה והנה אלו ואלו הם בג"ע עליון דהיינו גנו דקאמרן ששם הם הויות דקות שאין שם גוף ולא צורה אמנם בג"ע ארציי שבו מנוחת הצדיקים בארץ יש בו הציור הזה וחקיקת הגוף לאותם שנתלבשו בגוף וז"ש כל אינון נשמתין דצדיקייא דהוו בהאי עלמא שנתלבשו בגוף. וכל אינון נשמתין דזמינין לנחתא להאי עלמא כולהו בגנתא דא קיימין דהיינו גן העליון שאין שם ציור אלא רוחני אמנם בגנתא די דארעא שהוא הגן הגשמי ששם הנשמות קרובות אל מעמד הגוף וציורו כולהו אותם שנתלבשו בעולם בגוף קיימין בדיוקנא וצורה דהוו קיימין בהאי עלמא הן אמת שאין ענין זה לאותם שלא עמדו בעולם אלא לאותם שירדו לעולם מכבר וענין האיך יצוייר בנשמה צורת הגוף ענין זה אתמסר לחכימי כדמסיק:

רוחא דנחית וגו' דע שהנשמות עם היותם משפע טיפת הת"ת עכ"ז עיקר' מהמלכות שהיא המולידה ומצמיחה ומגדלת אותה עד היותה ברה שלימה וז"ש רוחא דנחית לבני נשא דאיהי מסטרא דנוקבא ולא אמר דאיהי מנוקבא ממש לרמוז אל הנז'. והאל * נצ"ל והנה. יש למ' ג' בחינות הא' שהיא מתגלפת למטה אל התחתונים ביצירת התחתונים והנהגתם וקיומם וכחה והשגחתה תתלבש בכל המציאיות כולו ומצד הפעולות אלו נכיר אותה והשגחת הצורה בתחתונים. עוד בחינה שנית שהיא רוחנית בספירות מסולקת מכל מיני פעולה גשמית ואין להם * נצ"ל לה. שתוף בענייני העול' זולתי ע"י הבחינה הקודמת אבל בחינה זו הב' היא סוד הבטתם * נצ"ל אל העליונים וסילוק' מכל מיני ההנהגות הידועים למטה והיינו שימני כחותם שהיא תרצה להתפשט מכל מיני לבוש אשר לה בתחתונים ותרצה להצטייר בציור עליון. עוד יש בחינה ג' אמצעית שאינה לא בעליונים ולא בתחתונים והיינו ציור' אחר אצילותה קודם בריאת התחתונים שאז אין לה ייחוד בעליונים שלא נמצא הייחוד אלא אחר בריאת האדם כאו' וכל שיח השדה וגו' וציורה בהנהגת התחתונים אין לה מפני שעדיין לא נבראו והנה ג' אלה הבחינות הם אל הנשמה ממש. בג"ע העליון יש לה ציור גבוה רוחני ובג"ע התחתון יש לה ציור גשמי ממש ממה שנחקק בה צורת הגוף כל מה שהיא פעלה בגוף הגשמי ונתנהג בה במעשה המצות הגשמיות. ואות' הנשמ' שעדיין לא ירד' לעולם לא תצטייר בצורות אלו מפני שלא נחתמ' בחותם תחתון ואינ' זוכה לחותם עליון שהוא לחזות בנועם ה' מפני שלא זכתה אמנם היא הויה דקה רוחנית צריכה אל החותם. וז"ש דאיהו מסטרא דנוקבא מדת המלכות ומפני זה כל מה שאירע לנקבה העליונה בבחינות הנז' אירע לנשמה שהיא מצדה ולכך מתגלפא תדיר בגלופא לפי עניינה קודם היות' בעול' ואחר היות' בעולם ואחרי צאתה מן העולם בהאי חותם שהוא מתגלף ומתחקק מצורה אל צורה ופי' ג' בחינותיה ואמר ציורא דגופא דבר נש בהאי עלמא כגון ענייני הגוף במצותיו המעשיות ועסק התורה בחתוך המציאות וכל מפעלות הרוחניות מתלבשים בגשם הזה נמצא שהבולט והמתגלה בפעולות אינו המעשה הדק הרוחני הנפשט המושך אור הספי' וקשרם וייחודם ע"י מעשה המצוה כי זה נסתר ואינו נראה אלא החלק הגשמי והיינו ורוחא אתגליף לגו ע"י הפעולות הנז'.

כד אתפשט רוחא מן גופא מהחותם הגשמי הזה שנחתם בגשמיות הגוף ההוא רוחא בליט בגנתא דארעא ומראה המצות הגשמיות ההם בג"ע התחתון הנראה גשמית כענין ציור הגוף שנחקק בו הנשמ' וז"ש בציורא ודיוקנא ממש דגופא בהאי עלמא והטעם שהחותם הזה נראה בה בעצמ' בגין דהו' תדיר בחותם ומה שנחתם שוקע ונסתר והגוף נרא' בולט עתה הרוח מרא' הדקות בההוא ציור שנתגשם וקנ' ע"י מעשה המצו' והתורה בגוף.

וע"ד אמרה שימני כחותם וגו' הענין שהיא תתרצה להתפשט מכל ציור תחתון כדפי' ותרצ' להצטייר בציורו והיינו שימני כחות' שתהיה היא נחתמת בציור הת"ת והחותם הבולט למטה ממנה ובה יהיה חותם וציור הת"ת והיינו שיהיה מלגו הת"ת מחתימה והנרא' ממנ' לבד החותם הזה בעצמו בענין שהנרא' למט' ממנ' לא תהי' הפעולות הגשמיות הנחתמות אלא יהיו רוחניות כענין החותם הנחתם בה ויהי' פעולות המלכות כפעולות הת"ת דהיינו סוד שימני כחותם כאותו חותם המתחתם דהיינו הת"ת המחתימ' יהי' הבולט ממנ' ונרא' לחוץ כאדם המחתים טס של זהב שהחותם שוקע מצד זה ונכנס בגוף הטס ובולט לצד שני בגוף הזהב והיינו ממש שימני והיינו אומ' מה חותם גליף חוקק חקיקה מצד א' ובולט בליט' מצדו השני בטס אוף איהי רוחא דהו' מסטרא דיל' כדפי' לעיל שהנשמ' מזווגא דקב"ה ושכינתי' כהאי גוונא ממש בהאי עלמא גליף בגלופא לגו בגוף מחתים הרוח חותמו והוא שוקע בגוף ונרא' פעולותיו בגוף זה אמנ' גשמיות לא רוחניותם כדפי'.

כד אתפשט מן גופא והרי הרוח יש לו ציור בגוף בקצת נעש' טס הרוח אל חותם אויר גנתא דהיינו סוד אוירא דארעא דישראל דהיינו דודי הת"ת הנושב בגן שהיא המלכות מחתים הרוח ומה שהי' שוקע בגוף נעש' בולט ברוח והאויר מחתימו מרא' פעולותיו רוחניות לא גשמיות אמנם דומות קצת אל הגוף וז"ש אוירא דתמן דהוא מהת"ת אוריא"ל אויר אל רוח אויר ודאי. בליט ההוא גלופא שהוא מהת"ת לאתציירא לבר ואתצייר הרוח בסוד אויר בולט ומרא' מה שמרא' אמנם כגוונא דגופא בהאי עלמא ואינו שלם בסוד שימני כחותם להראות כל מה שבחותם שהוא הת"ת אלא בג"ע העליון וז"ש לעילא נשמתא דאיהי מאילנא דחיי שהוא מהבינ' ויורד ע"י הת"ת אילנא דחיי שהוא מושך החיים מארץ החיים בינה לא מסטרא דנוקבא כמו הרוח אתצייר תמן לעילא עם היות שהיא יורדת למטה בר"ח ושבתות ויו"ט ועכ"ז היא צרור' למעלה בכסא הכבוד ששם רחוק מכל פעולות גשמיות ומשיג משם הבינ' כאו' לאתענגא בסוד ענ"ג עדן נהר גן בנעם מהבינ' כנודע והוא החותם הגבוה שהיא מתאוית אליו נאומר' שימני כחותם כדפי' והיינו נע"ם עדן נהר ה' * אצ"ל ס'. גן ולבקר בהיכלו. מהרמ"ק זלה"ה:

וילך איש דא גבריאל פי' באדרא שמלת איש נאמר על הקדושים שהם נכללים בצור' קדושה בכללא דאדם מה שאין כן בחיצונים ולפי שגבריאל הוא מהשמאל ושולט על כל החצונים ויעלה על הדעת שמפני שתחתיו כל החצונים אינו בכלל איש ח"ו לזה קראוהו סתם איש שהוא קדוש ובכלל הצורה העליונה אבל שולט על כחות החצונים ולכך הוא איש ולא אדם כי איש הוא מצד הדין כנז' בפ' תזריע: מבית לוי דא כנסת ישראל ירצ' שהליכתו לא ברשותו אלא ברשות גבוה מבית לוי המצו' אותו על כך. ועוד רצה שהטעם שנשלח המלאך הזה ולא מיכאל וכיוצא מפני שפעול' זו מצד הדין מבית לוי במאמר הדין הקדוש שהיא השכינ' היונקת מן הגבור' בית ודאי אל הגבור' לוי ודאי:

ויקח את בת לוי דא נשמתא שהיא מצד הגבורה ודאי שפי' בת לוי כפי' בית לוי אמנם בסבא נק' בת כהן בת החסד הענין הוא שהייחוד העליון הוא סוד ת"ת ומ' ע"י החבוק חסד וגבורה ומצד החסד נקראת בת כהן ומצד הגבור' נקראת בת לוי והיינו סוד שמאל דוח' הנפש למט' ולז' בירידת' נקראת בת לוי וימין מקרבת אות' למעל' ועול' מצד החסד ונקראת בת כהן ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב כנודע. והטעם שהתחתונים הדין גובר ופועלת בהן ומנהגת אותן והעליוני' החסד גובר ופועלת בהם ולכך וילך איש וגו' אמנם העליונים כולם עומדין בימין הפשוט' בהם:

דתנינן בשעתא דאתייליד גופא דצדיק אינו שעת הליד' אלא שעת ההולד' ומשום הכי קשיא ליה דליל' שמי' דכתיב והליל' אמר הור' גבר דאי לא תימא הכי היה לו לחלק בין ליד' להולד': ואו' גופא דצדיק פי' גוף הראוי לנשמ' קדוש' לאפוקי אותם שמולידים בנים פסולים שאין להם נשמ' ע"י האיש גבריאל אלא א' ממשמשיו התחתונים הטמאים להביא שם נשמה פגומה: ונטיל ההוא נשמתא דצדיק לאפוקי אותם שפגמו בגן ויצאו החוצה ופרצו פרץ וירדו דרך החיצונים שאותם הנשמות אינם באות אלא ע"י החצונים. לילה שמי' כדכתיב והלילה אמר ולפי זה יתייחס הענין יותר לרפאל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' וילך איש מבית לוי:

ר' יוסי פתח דודי ירד לגנו וכו'. זמן ירידה זו היא בחצות הלילה כנזכר בפרשת ויקהל דף קצ"ו:

לגנו דא כ"י. כלומר ולהכי אמר לגנו בכינוי לרמוז אל הכינוי שנק' כ"י שפי' שמכנסת ישראל בתוכה ולא קאמר דזו שכינתא:

בגין דאיהו ערוגת הבושם. למ"ד דלערוגת הבושם קא דייק שהוא כמו בעבור וה"ק דודי ירד לגנו בשביל שהיא ערוגת הבושם:

בגין דאיהו (בליליא) [כלול']. כלומר להכי אמר סתם הבושם ולא אמר פרט א' מכל הבשמים לומר שהיא כלול' מכל מיני בשמים שהם י"ג בוסמין עילאין נרד וכרכום וכו':

בשעתא דקב"ה. היינו בחצות הליל' כדאמרן:

דמתעטרין והעיטור הוא סוד נהירו דההוא אפריון (דיקנין) [דינקין] מיניה כנזכר בפרשת תרומה דף קכ"ז:

כולהון יהבי ריחא. היינו ריח התורה ומ"ט כדאי' התם:

דא"ר יצחק. כלומר מ"ל שכל הנשמות מתעטרין תמן בגן הזה שהיא המלכות לכך אמר דאמר ר' יצחק וכו':

בגנתא דא קיימין. כלומר בגן הזה נתהוו כלם וממנו יצאו א"כ אינו קשה שיחזרו למקום שחוצבו:

דהוו בהאי עלמא. היינו הנשמות שנסתלקו כבר וגם בכלל הנשמות העולות בכל לילה וזהו דהוו בלשון הוו' והכי מוכח התם בהדיא:

דזמינין לנחתא. סיפא דמילתיה דר' יצחק אע"ג שאינ' ראי' למה שאמר למעל' אגב רישא אייתי נמי סיפי':

בגנתא דבארעא כולהו קיימין בדיוקנא וציורא. וא"ת ואיך הציור (וסתרא) דא וכו':

מסטרא דנוקבא. דקדק כי דווקא אותם הנשמות דאתיין מסטרא דנוקבא הוא שמצטיירים בג"ע התחתון אבל נשמתא דאיהו מאילנא דחיי אתצריר בההוא צרורא דחיי כדמסיק:

מתגלפא תדיר. היינו בעה"ז לעולם הנשמה נחקקת ושוקעת והגוף בולט בבליטת אבריו. אמנם כד אתפשט רוחא מן גופא מתהפך החותם בקצת ומה שהי' שוקע הוא בולט כדמפרש ואזיל:

וע"ד אמרה. הנשמה שואלת ממנו ית':

שימני כחותם. שאחר שיכנס לג"ע תעש' בולטת:

אוירא דתמן בליט ההוא גילופא וכו'. כלומר אויר דגן בטש בההוא גילופא דהיינו הרוח שהי' בעה"ז בחקיקה שוקעת ובההוא בטישא בולט הרוח ומצטיירת אברים וציורי תמונת האדם והוא דמיון לזגג הנופח בגולם שעושה בההוא רוח ציור כלי כרצונו. וכמו כן אויר הגן נכנס ברוח ומבלטו בליטת ציור:

לעילא נשמתא וכו'. כלומר למעלה יותר עולה נשמתא דאילנא דחיי דהיינו שעולה עד המלכות הנקרא צרורא דחיי שמתענג בנועם ה'. הארת הבינה הנמשכת אל המלכות:

כד"א לחזות בנועם ה'. דהיינו ראיה לבד (אם) [אך] שם במלכות שהיא היכלו יש לה רשות לבקר. ולפשפש בגנזי המלך ובאותם אוצרות אושר כפי אשר תשיג ידו:

"וילך איש וכו'.

דאתיא מסטרא דשמאלא. היינו הגבורה ששם אחיזת הלוים וגבורה תתאה אתיא מגבורה עילאה וגבריא"ל זהו א' מרגלי המרכבה שלה כנז' בפ' פקודי היכל ו'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון בצדקו בגין דהיא שכיבת לעפרא פי' כמו שאמרו רז"ל התחתונים צורך גבוה והענין שדי אשה כי כאשר מת בנה שדיה צומקים וכן אמרו בפרשת בלק קנ"ז א' בעטרה שכשהתחתו' זוכים אז היא שמחה לפי שאז נותנים לה מתנות גדולות.

רוחא דנחת לבני נשא דאיהו מסטרא דנוקבא פי' כד אתערת רעותא לגביה בקדמיתא * נצ"ל כד אתער רעותיה לגבה ועיין פ' תזריע מ"ה א'. איש דא גבריאל עיין דף י"ט א' וישב קפ"ה א' ותזריע מ"ג א' בגי'. בשעתא דאתייליד גופא דצדיק וגו' עיין בפרדס שער ההיכלות פ"י עכל"ה: