אור החמה על ספר הזהר ב:רט

באלין תריסר פרקין הענין דהשתא קשה דעיקר תיקונא דגופא איהו רישא ובהאי תקונא דקאמר לא נכלל רישא כלל ולז"א אמת שלא נכלל הראש בי"ב שבטים מפני שבאלין תריסר פרקין תריסר מתיחן דאתמתחו מישראל ממש כלו' שהם למטה בני ישראל שהוא הת"ת ומלת שבטים יורה על זה דכתוב כל אלה שבטי ישראל י"ב יר' שבטי ופשיטות וענפי' שמתפשטי' מישראל הם י"ב וז"ש שבטי ישראל מתיחין דישראל והם אברי הגוף והראש מתאחדת עמהם וז"ש אל"ה איקרון לאמתחא שמא דמ"י כלומר מ' בינה י' חכמה ע"י הדעת דהיינו סוד רישא ממנ' מתפשט הגוף הנכלל במלת אלה שהם שאר ספי' ואלה איקרון לאמתחא שמא דמ"י למהוי בניינא כדקא יאות והיינו אלה נקשר עם מ"י ונק' אלהי"ם דהיינו שם הבינה נקשרה עם י"ב שבטים שהם שאר הספי' למט' וז"ש למהוי ישראל בכללא שמא דאלהים ירצה בהקשר ישראל כולם יחד על מעמדיהם אז ישראל הם שמא דאלהי"ם הא כיצד אל"ה איהו יש' בכלל י"ב שבטים הם מרכבה לאל"ה דהיינו חג"ת וכן נה"י נק' אל"ה ואחר שאל"ה מתתקנים כראוי מיד אחר תיקון ו"ק בינה נקשרת עמהם ומסתלקת אותם אליה וז"ש מי חבר אלה בהדיה והוה בניינא שלים צורה שלימה ראש וגוף דיוקן אחד וז"ש שמא חדא ממש שכללותם אינו שני שמות אלא שם א' להורות על אחדותם וייחודם.

בתיקונא קדמאה שהם י"ב צורו' עליונו' שבזכר דהיינו מ"י רישא אל"ה גופא והעד יוסף שבו סימני הזכר והיינו תקונא קדמאה בניינא קדמאה כי מלת אל"ה מורה על חג"ת וגם נ"ה אמנם אומר כל אלה דהיינו יסוד סימנא דכורא מורה היותם למעלה וז"ש כל אלה וגומר ואינו תיקונא שני שהם י"ב אבנים שתחת המ' כנז' פ' ויצא דהיינו בנין שני:

וע"ד לית שציאו שאם היו בנקבה למטה ששם שולטי' הקליפו' אפשר האויב לכלות שם הכחות ח"ו אמנם עתה שהם למעל' בסוד הזכר נאחזים בסוד מ"י נקשר באל"ה רישא עם גופא ובג' ראשונות אין אחיזה לחצונים כלל לכך לית שציאו,

וח"ו אלמלא וגומר עד עתה תלה התחתונים שהם ישראל בעליונים ואמר שמפני שהיותם תלוים בעליונים אין להם כליה עתה תלה העליוני' בתחתונים שאם ח"ו יהיה בהם הפסד ימשך פגם מזה לעליונים והטעם לזה כי כמו שהוא צורך לתחתונים בעליונים כן העליונים יש להם צורך בתחתונים מפני ההתעוררות העולה מישראל מפני תיקון מעשיהם ולז"א כי שלמות השם למעלה וקשר המדרגות העליונות תלוי בישראל וז"ש וירכתו וגומר שמא גדול וגומר עם היות שהוא שם הוי"ה הכא יצדק בשם אלהי"ם שבבינה מטעם היותו בניינא קדמאה וגומר כנזכר וז"ש שמא גדול דא בניינא וגומר המורה על תיקוני דדכורא בשלמות כדפי' והעד לזה הוא דהשתא דישראל וגומר ולזמנא דאתי וגומר יתוקן שיש' סבה לכל זה ואומר כל בניינא נפל שאין צ"ל שנמשך פגם לאל"ה ו"ק אלא אפי' מ"י שהיא הבינה נמשך לה פגם וז"ש כל בניינא הנכלל בשם אלהי"ם וזה כי בהיות הו"ק נאחזים בבינה אז השרשים שבתוך הבינה מאירים אם לאו נדעכים וכיון שאין אל"ה בתוך הבינה גם בחי' ע"י המורה על קשר החכמה עם הבינה אינו שאין קשרם אלא ע"י השרשים הנעלמים אשר לו"ק בסוד הדעת והיינו אומר כל בניינא נפל אין חלק משם אלהי"ם נשאר. אמנם בתיקון יהיו ג' דברים הא' מ"י ואל"ה דהוה בהו פרודא יתקשרו וז"ש מ"י ואל"ה דהוה בה פרודא בגלותא וגומר הב' כי הבינה בעצמה. שם אלהי"ם שבה ע"י ו"ק הנעלמי' יהא שלים על תיקוניה דהיינו ע"י קשר ו"ק תחתונים בבינה ישתרשו בה ו"ק נעלמים. הג' ועלמא יתבסם שימשוך לתחתונים התיקון ונועם ה' שישראל וגאולתם תלויים בתיקון זה השם:

הה"ד מ"י אל"ה וגומר השתא מפרש דרך הראיה כי מי היא הבינ' ואלה שהם הספירות הנפרדות ממנה כע"ב שהוא חסד הקרובה אליה תעופינה כל הספירות לידבק בה להיותם נשרשות בה. ומפני דמלת כעב תעופינה לא אהדר למ"י אלא לאל"ה והל"ל מ"י ואל"ה כעב תעופינה לידבק במי לז"א ובגין דאיהו שמא חדא כי מן האמת מי נקשר באלה לזה לא רצה לומר מי ואלה עם היות שהנכון כך הוא אלא מי אלה שמא חדא בלא פרודא. גם יצדק בקצת אומר מ"י אל"ה שניה' יחד כעב תעופינה לידבק זה בזה להתגדל השם. דהא בגלותא אסתלק מ"י ובגין אח"כ ירדו ונפל כל שמא וגומר ועתה שיש נפילה למ"י ואל"ה יצדק קצת מי אלה כעב תעופינה כדפי' וע"ד אנן וגומר כי כל תפלותינו ומקדשי דקדושה חמורה ובבתי כנסיו' בעם רב אין פחות מעשרה כל זה מורה על חומר הענין והטעם שנתעלה הכל בגידול השם הוא בגין דלית ליה בניינא אלא בהדן שאנחנו י"ב שבטים תיקון גופא כנז' ומ"י שהוא רישא דגופא כנזכר לא יתבני לעולם אלא באל"ה נמצא לפי זה שבגידול השם תלוי קבוץ ישראל וגאולתם ובנין מקדשם והנחל אותם את הארץ ולזה כל תפילותינו בגידול השם ובזה יתוקן הכל כנזכר:

וע"ד בההוא זמנא שיהיה גאולת ישראל כתיב מי אלה כעב תעופינה כנזכר ששלמות השם תלוי בגאולת ישראל ויחמון כל עלמא. הוא פי' בעלמא דברא כרעותי' והוא הכרח לנדרש שכיון שצריך שגדולת שמו יוכר לכל א"א אם לא ע"י ישר' והיינו או' וימליך מלכותיה וגומר וז"ש ואי שמיה רבא יתבני וגו' ועל זה אנו מתפללים על השם שהוא עיקר הכל ובו תלוי הכל ולזה אין אנו מתפללים על שאר השמות וז"ש וכל שאר שמהן וגו' והטעם שהוא קדמאה לכל בניינין:

תרין אינון דמנו עאנא דהיינו משה ודוד משה דהיינו בסוד הבינ' ודוד מצד המ' מצד הקדושה שאין עין הרע החצוני שולט בהם וז"ש מי מנה עפר יעקב שהוא כל האצילות שהוא כנגד אותם הנשמות הזכרים הנאצלות מהבינ'. וכן אותם הנשמות החצובות מתחת כסא הכבוד מסטרא דנוקבא ואין סטרא דשמאלא שהוא עין הרע שולט בהם וז"א ומספר את רובע ישראל. יר' מספר שהוא הת"ת את רובע ישראל שהם בחי' נקבות שהם למטה ממלכות והענין כי המנין הנמנה למטה בסוד דגלים ותיקון השבטים בצבאו ופקידיהם נעשים מרכב' למרכב' העליונה. אבנין מפולמין הם הספי' העליונות שמשפעם העולמות מתקיימין וע"ד והיה זרעך בחי' ישראל שהם נגד בחי' האצילות העליון. כל אינון נוקבין היינו רובע ישראל ירצה הנקבה ששם רובע ישראל והם בחי' השבטים תיקוני שכינתא כנזכר בפ' ויצא. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. למהוי ישראל בכללא דשמא דאלהי"ם וגומר הענין כי כללות אלו הי"ב שבטים איקרון אל"ה ובחיבור אימא ובנין איקרי אלהי"ם והיינו שם הגדול כולא כחדא כחיבורא חדא. כל אינון נוקבין מרגלאן וגומר ר"ל כי בינ' הולידה האצילות אבל ישראל ת"ת הוליד עוד למטה י"ב אבני המרכבה שהם כנגד הי"ב הנז' באצילות והם נקבות ונק' מרגלאן עילאין בלשון נקבה אבל הסי' הם אבנים זכרים הנז' דשכיב עליה ישראל וזהו רובע ישראל ומתמן ולהלאה פי' ממלכות והלאה. עכ"ל. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג ז"ל כ' תריסר מתיחין. היינו י"ב שבטים שנתפשטו מיש' ממש אלה אקרון והם אוחזים באלו י"ב פרקים שבו"ק.

לאתמתחא שמא דמ"י שתהי' הבינ' מתמתחת ומתפשטת עליהם הנק' אלה ובשיתוף מ"י עם אל"ה נעש' אלהי"ם וז"ש למיהוי בניינא וגומר. ה"ג מי חבר אלה בהדי' והוה בניינא שלים על תיקוני' שמא חדא ממש דא הוא דאמר לי' ליעקב וגו' כי שרית עם אלהים לעילא בתיקונא ופי' כי שרית עם אלהים זכית להיות שר בהתחברך אתה שנק' אל"ה עם מ"י ולהכלל בהדי' וליקרא אלהים:

בתיקונא קדמאה שבאצילות ראובן אור ב"ן וגו'. על אלה. ודאי בניינא קדמאה פי' הראי' דבתיקונא קדמא' משתעי קרא ולא בתיקונא תניינא שהם י"ב בקר דו"ק מלת כל אלה דהיינו מלת כל עולה מי וכתיב בתרי' אלה והוי כאלו אמר מ"י אל"ה וז"ש כל אלה בניינא קדמאה איהו דאי לאו הכי מאי כל דקאמר היל"ל אל"ה שבטי ישראל אלא ודאי מאי כל לרמוז כל מי עם אלה. וע"ד לית שציאו לישראל לעולם. לפי שהם דבקים בו י"ת:

שמא קדמאה אלהים אפשר דהיינו השם הראשון הנז' בתחלת התורה הוא אלהים והוא להכריח עוד שאלהים זה הוא רומז בבינה שכן ל"ב דבראשית הם רומזים בבינ' כנודע. כל בניינא נפל לפי שנסתלק מי מעל אלה שהיא האם מעל הבנים כדלקמן. דהשתא בגלותא וגומר ויחמון כל עלמא. הוא פי' למלת תעופינ' שהכוונ' שיתגלה אליהם הכבוד העליון כעב הזה שהוא עף ונראה לעין כל. ורזא דא כד ברא עלמין היינו הבינ' כשהאציל' ו"ק קדמאה לכל בנינין. שמא דא אתבני. ה"ג והכוונה שקודם שנאצלו הו"ק האצילה חכמ' למדת הבינה בו"ק נעלמות בתוכה שנמצאת היא נק' מ"י והשש קצוות שנגנזו בתוכה שהם אל"ה הרי אלהי"ם כנז' בפ' בראשית דף ב'. ה"ג בכל חיילין דאתחזון ופירושו מלת צבאם מוסב למלת אלה דהיינו צבאות וחיילין קדישין המתפשטי' מו"ק הנק' אלה והיינו י' מדרגות דיצירה שם מקנן הת"ת כנזכר בתיקונין: עכ"ל הרא"ג ז"ל.