אור החמה על ספר הזהר ב:רב

מההוא ענוגא דעלמא דנוקבא הוא סוד שעשוע הרוחו' בג"ע של מטה והוא גילוי הת"ת בג"ע של מטה אל הצדיקים הוא בחצות ליל' ואז הקב"ה משתעשע בג"ע שלמט' עם הרוחו' אשר שם. אמנם זמן הייחוד בסוד היכל קדש הקדשים בג"ע שלמעלה הוא דוקא ביום בברכת שים שלום והשעשוע שם הוא לנשמות מסוד אור החכמ' ובינה והיינו ממש קדש והיינו סוד קדש ישראל לה' לחזות בנועם ה' וגומר והוא קדשים הנאכלים ביום אמנם תרומ' הנאכלת בלילה דהיינו שעשוע ג"ע תחתון מצד מדת לילה ומתגלה אור הת"ת לצדיקים בבחי' הנקבה לבד. שירותא עילאה. חכמ' נקראת ראשית חכמ'. ועלמא דדכורא הוא סוד ז"א דרישא דז"א הוא חו"ב קדש איהו היינו ו' חכמ' דכתיב קדש ישר' לה' ראשית דהיינו ראשית חכמה. ומה דסליק ביה בקדש פי' העול' בחכמ' הוא ישראל ת"ת בסוד הדעת עולה עד החכמ'. כד רוחין פקדן היינו בריש ירחי ושבתי כנז"ל דהא לא זכאן וגומר כי היות הגוף נפקד מהנפש והרוח והנשמ' הוא מפני היות הנפש מתעדנת בצחצחות דהיינו למעל' בעולם הנשמות וזו שאין לה חלק שם אין לה אור להיות אורה מתנוצץ להחליץ העצמות. שאר בני נשא וגו' ג' דברים מבעיא ליה הא' רוח דשבק מה נעש' אם נשאר שם או מסתלק. ב' מה נעש' שם אם נשאר בו. ג' אם תמצא לומר שמסתלק מה נעש' ממנו וז"א ואוף הכי וגומר. ה' לא גבה לבי פתח בפסוק זה להורות שאין לו גאוה בדברי תורה כדמסיק. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. תתענג מההיא ענוגא וגומר אמר כי לחם אביה הוא סוד התרומ' שהמלכות נק' תרומ' כנודע אבל מזון דעלמא דדכורא היא מן החכמ' הנק' קדש כנודע בפ' אמור דף צ"ג ע"א בר"מ ולכן המזון הנמשך משם נק' קדש על שמו ולכן מלחם אביה תאכל שהוא התרומ' אבל קדש אינו אוכל כי קדש הוא בעלמא דדכורא ואיש הזה הוא נק' זר אצל עלמ' דדכורא ולכן לא אכיל ביה וז"א וכל זר לא יאכל קדש ועל האיש הזה אמר פסוק זה כי הוא זר לגבי עלמא דדכורא וז"א אבל לאסתכלא ולאתהני במה דאתהנון שאר צדיקיא לא יכלא שהוא הצדיקים ונשמות הזכרים כיוצא בו שהם בעלמא דדכורא אבל הוא לא משום דאשתאר בעלמא דנוקבא. ואו' דלא אכיל האי תרומ' אלא בליליא וגומר נודע היא כי או' ואחר יאכל מן הקדשים שהיא התרומה כי גם היא קדש תתאה וכדאוקמו' בגמרא בתלמודא דילן. ואמנם סוד אכילתו בלילה הוא כי לילה היא המ' ולכן אינו נאכל אלא בלילה אבל הקדש הנרמז ביום הוא נאכל ביום וסוד הענין אין פה מקום ביאורו.

ובג"כ קדש ישראל לה' וגומר הביא ראיה איך עלמא דדכורא ונשמות הצדיקים הזכרים אתזנו מקדש עליון ולזה הביא פסוק קדש ישראל וגומר כי הנה מציאות מדרגת נשמות ישראל הוא מן הקדש ההוא ולכן מזונם משם הוא וז"א קדש ישראל וגו' כי הוא עצמו קדש והוא ראשית תבואתה שהיא החכמ' הנק' קדש וראשית. וענין עליית ישראל במדרגת קדש ההוא נרמז פ' האזינו דף רצ"ו סוף ע"ב:

כד רוחין פקידאן וגומר ענין פקידת הקברות הנז' כאן נזכר' בפ' שלח לך דף קס"ו ע"ב כי רוחין שהם בג"ע הארץ כד רמש ליליא אזלי ופקדין לנפשייהו בבי קברי עד חצות לילה ואז שבים אל ג"ע להשתעשע עם השי"ת ונודע כי פקידה זו אינה ללא צורך כאיש ההולך אל בית חבירו לראותו. אמנם הענין כי לפי שהנפש אשתארת לעולם על קברא עם הגוף בחד לבושא ובהכרח היא צריכה ג"כ להשתעשע כמו הרוח ולכן אותם הרוחין הדכורין דנקטא שפע ביממא כמ"ש לעיל הנה הם הולכים כד רמש ליליא לתת חלק שפע ההוא אל הנפש ואמנם בליל שבת שאז עולים הרוחות לג"ע העליון להתענג שם ואז אינם יכולים ללכת אצל הנפשות לכן ליל שבת הולכים הנפשות אל ג"ע הארץ להשתעשע שם ובליל מ"ש שחוזרין הרוחות לג"ע הארץ חוזרין הנפשו' ג"כ לקברייהו ואז הרוחין הולכים שם לתת להם חלק מתענוגיהם. והנה הרוח הזה דאיהו מעלמא דנוקבא לא נטיל חולקיה אלא מפלגו ליליא ואילך ואינו יכול לילך עם שאר הרוחין אשר קבלו מזונותם כבר ביום וז"א כד רוחין פקידין וגומר כלומר דאי הוו זכאן לעלמא דקדש הוו נטלי חולקייהו ביממא והוו אזלי בליליא לתת חלק הנפשות. ואי לא זכה וגומר אפי' מאותו התענוג דעלמ' דנוקבא אינו זוכה לו והוא אזיל משטטא בעלמא:

השתא אית לגלאה וגומר אמר כי כבר נתבאר כי אין לך אדם שנושא אשה שאינו מניח שם חד רוחא דאשתבק תמן לעלמין והנה כבר נתבאר לעיל דף ק' ע"א כי ההיא רוחא דשבק תמן ההוא פרוקא בהאי יבמה היא נעשית לבושא לההיא נשמתא דעאלת בההוא מאנא ובההוא בניינא חדתא שבו נתגלגל אחיו המת. והענין הוא כי לפי שלקיחתו אשה זו אינו רק לתועלת אחיו כנודע א"כ ההוא רוחא דשבק בה אשתתף בההוא רוחא דאחיו דהוה אזיל ערטיראה והוו תרוייהו לבושין לההיא נשמתא וז"א דהא אמינא דהאי פרוקא וגומר ודבק תמן רוחא דעלמא דיליה בההוא מאנא פי' באותו הבנין שנבנה מאותו הולד הנולד שבו נתגלגל אחיו המת.

שאר בני נשא וגומר אשר מתו ולא כמיתת זה האחר שמת בלא בנים אמנ' שאר העולם שמתו מיתת עצמם ולא לטענה זו כמו זה האחר והנה אחר שמתו נשארים נשותיהם אלמנות ואינן נשואו' לאנשים אחרים מה נעשה מאותו רוח דשבק בה וכן נמי איך הך אתתא נישאת לאחר אחרי מות בעלה מה אתעביד מיניה פי' כי כשלא נישאת לא יש אלא שאלה אחת והיא כי מהנעשה מן ההוא רוחא. אך אם נשאת לאחר יש בה ב' שאלות א' מה נעש' ממנו ב' כי אעפ"י שנאמר דאשתאר תמן בההיא אתתא א"א כי בשלמא כל זמן שלא נשאת אפשר לומר דאשתאר בגוה אך אי נשאת לא אפשר לומר דאשתאר בגוה משום דכד אתי אידך בעלה תניינא וגם הוא אעיל תמן רוח אחרא דיליה והנה אינם מסוג א' ואינם יכולים להתקיים יחד שם ובפרט מקנאתו כי נשאת אשתו לאחר.

ההוא קדמאה דאסתלק בנין הוו ליה אמר כי אעפ"י שאין לדמותו לכשלא נישאת אשה זו כי אז נשאר ההוא רוחא תמן עד דמיתת ההיא אתתא אך עכ"ז למה לא נדמה זה לההוא דלעיל כד ייבם פרוקא ית אתתיה דגם אז אית תמן תרין רוחין חד דידיה וחד דאחוהי פרוקא ולזה השיב ואמר כי אינה דומה לפי דהתם אשר הראשון אסתלק בלא בנין כד אתא פרוקא אתי לתועלתי' ולהכי אינו מתקוטט עמו כי אדרב' הוא צריך ליה והוא חפץ בזה אמנם האי קדמאה דהוו ליה בנין לא הוה צריך לאיש אחר שיקח את אשתו כדי שתתקן אותו וזה השני אינו פרוק' דילי' וא"כ איך יתיישבו תרוייהו כחדא. ואי נימא דאתאביד א"א כי אפי' הבל דרוחא ופומא לא אתאביד וכ"ש האי רוחא נמצא כי כשזאת האש' נשאת לאחר אין אנו רואים שום תקנה בזה כי לישב אי אפשר ואי נפיק מתמן מה אתעביד מיניה אי אתאביד א"א כנזכר. אך בההיא דלא אתנסבת לא יש אלא שאל' אחת והיא מה אתעביד מיניה וזהו שחזר לומר אוף הכי אי איהי לא אתנסבת וגומר:

פתח ההוא סבא וגומר אמר כי כנגד ג' בחינות אמר דוד מקרא זה כי כנגד שכל ימיו מעולם היתה בו מדת הענוה תמיד ולז"א ה' לא גבה לבי. ולפי שהאדם שהוא עניו ושפל צריך שבעת עסקו בתורה צריך שיהא עז כנמר עכ"ז אני ולא רמו עיני אפי' בעת עסקי בתורה אפי' אז הייתי מכניע את עצמי. ולהיות כי המלך צריך להטיל אימה משום כבוד מלכות אמר ולא הלכתי בגדולות וגומר שאר בני נשא דעלמ' וגומר והתחיל לפרש החלוק' השנית והיא כד אתנסיבת אתתא וממנה אשתמע האחרת כמ"ש ב"ה. עכ"ל. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד:

והרא"ג ז"ל כ' מנהמא דאבירים דנחית מלעילא. סיפי' דקרא קא פריש מלחם אבי' תאכל היינו לחם אבירים מהשפעת המלאכים הנמשכות מהת"ת אבי'. תאכל. וז"ש דנחית מלעילא דהיינו מהת"ת אע"ג שהמלכות היא המחלקת מלחם אבי' איקרי.

אבל לאסתכלא ולאתהני במאי דאתהנון שאר צדיקייא לא יכלא דהיינו השפעה יותר מעולה יותר ממלאכי השרת דהיינו מהאי קדש וגומר.

אבל אכיל תרומה דאיהי יהבה לעלמא דנוקבא ה"ג והיינו מה שפירשנו לעיל שלחם אבי' היינו שהת"ת מרים תרומה מההשפעה הידועה לו ונותנה למלכות אמנם בקדש אינו זוכה דחומר בקודש מבתרומה תנן מן הקדשים יאכל קדשים לא כתיב אלא מן הקדשים היינו התרומה הנמשכת ומתמצת מן הקדשים והפחות שבה דתפסת מועט תפסת.

שירותא דכל עלמא דדכורא קדש איהי היא החכמה. ה"ג ומה דסליק ישראל הוה היינו סוד ישראל בסוד הדעת עלה במחשבה חכמה ומקשרת עם הבינה.

באינון זמנין. שבתות וי"ט וראש חדש כנז' בכמה דוכתי. דהא לא זכאן לעלמא דקדש שהוא עולם הזכר לצאת וללכת באשר יתהלך מש"כ בנשמה זו כשהיא מעולם הנקבה שאין מדרכה לצאת. דאי לא זכה ההוא רוחא פי' סוף הפסוק הוא דכתיב וכל זר לא יאכל בו שאם זאת הנשמה שבעלמא דנוקבא לא אתתקנת זר איקרי ואינה אוכלת אפי' בתרומ' שמלת בו מוסב אלחם אבי' דהיינו תרומה. אפי' בההוא תרומ' גרסי'.

ה"ג כד אתי על ההוא מאנא דקא אמינא עאל תמן ודבק תמן רוחא דילי' וגומר שאר בני נשא בעלמא דקא מסתלקי וגו' שביק בההוא אתתא דהוה לי' וגומר דהא האי דאתי עלה השתא רוח עאל בה וההוא קדמאה דאסתלק וגומר.

ושליטא על כל מלכין. הגם שלא מצינו כי אם בשלמה ע"ד כדאיתא בתרגום שני של מגלת אסתר מ"מ בערך שהיו מתייראים מכחו וגבורתו קרי בי' שליטא על כל מלכין. וכד הוי לעי באורייתא הוי מתגבר כארי ועיניו מאינין בארעא מדחילו דמארי' מכאן יש לאדם לעסוק בתור' בפחד וברעדה כי הכ"ב אותיות הקבועות במוצאות הפה יוצאות מהפה ומעוררות שרשיהם למעלה בקדושה עכ"ל הרא"ג ז"ל: