אור החמה על ספר הזהר ב:ר

צאינה וראינה וגומר פתח בהאי קרא לרמוז ייחוד קב"ה ושכינתיה מאן יכיל למחמי במלך שלמה ת"ת. והוא מלכא דשלמה דיליה שהיסוד הנק' שלום הוא שלו וכל פעולותיו במ' הם ע"י היסוד וא"כ איך אמר צאינה וראינה והוא נעלם בפעולותיו שאינו פועל אלא ע"י היסוד בההוא אתר דעין וגומר אלא אלהי"ם שהיא המ' וא"כ איך אפשר שבנות ציון שהם כחות שתהת המ' ישיגו במקום שאין בו השגה אלא למלכות ואת אמרת צאנה וג"כ קשה שמורה צאנה שהם צריכות לצאת ולרדת עוד למטה וז"ש ואת אמרת צאנה וגומר ותו דהא כבוד וגומר דקדק או' במלך שלמה ולא קאמר המלך שלמה דמשמע דלאו דוקא הת"ת עצמו אלא כבוד הת"ת שהוא למעלה בחכמה ובינה וז"ש ותו דהאי כבוד וגומר א"כ איך אמר במלך שלמה שפי' בכבוד המלך וכל קושיא זו היא משום דסלקא דעתין דבעטרה היינו סוד עטרא עילאה. ולהכי דקדק שאין פי' כדס"ד דאי הכי הל"ל ובעטרה מדקאמר בעטרה ודאי שעל מקום הראי' קאמר והכי פי' צאנה וראנה אתם בנות ציון שהם למטה מהמלכות אל תכנסו אל מקום הת"ת כי אין שם השגה אלא צאנ' למט' וראנ' במלך שלמה ובכבוד דהיינו סוד כללות חכמה ובינה המתעטרת על ראשו והיינו תצאו ותראו בעטרה שהיא מלכות הנק' עטרה בסוד אשת חיל עטרת בעלה וגומר דכל מאן דחמי ההוא עטרה לא לבד חמי מלכא ממש אלא חמי נועם מלכא שהוא מהבינה והיינו במלך כלו' בכבוד המלך שלמה. והשתא קשה בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דעטרה היינו הכבוד א"ש שעטרה לו אמו היינו הבינה אלא השתא דאמרת בעטר' מ' מאי שעטרה לו אמו דקאמר להכי מפרש ואמר הא תנינן וגומר דהיינו מציאותה העולה על ראשו בסוד וא"ו חול"ם והיינו אמו שהיא עולה אל הבינה וזו לשון שעטרה לו פי' שעטר אותה לו כענין לא זזה מחבבה עד שקרא' אמו וז"ש וקשיא ליה השתא מה טעם שקראה עתה עטרה כיון שהיא למטה ממנו דהיינו צאנה וגומר לזה תירץ מאן דיסתכל וינדע בהאי ינדע חכמתא יקירא פי' המסתכל במ' בבחי' זו הנקרא עטרה יסתכל חכמתא יקירא דהיינו כבוד הת"ת שהוא סוד י"ה דנקיט מאבא ואימא ומתעטר בהו כנודע. בידך אפקיד רוחי פתח בפ' זה לרמוז שהקב"ה יפדהו מחטא ועונש בגילוי הסודות.

בריך להוי וגומר פתח בפ' זה משום דכתיב בי' מהשנא עידניא וגומר דהיינו שינוי זה כדפירש' מאן דשארי בנהורא וגומר כבר הוסכם בפי כל המקובלים לכנות הדברים הרוחנים בכינוי אור מפני שמבחר הגשמי הדק הנמצא אלינו הוא האור והגשמי העב והחשוך והעכור יקרא חשך ולזה הרוחניים אינם משיגים בעולם הגשמי כלל כי אין מבוא לרוחני הדק לדעת בגשמי העב וז"ש מאן דשארי בנהורא לא יכיל לאסתכלא ולמחמי בחשוכא אבל קב"ה אינו כן אלא ידע מה בחשוכא דהיינו הדברים הגשמיים עם היות שהוא מקור שכלים והכל יוצא ממנו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ועל אלו כתיב ורבים מישני וגומר פי' כי הכתוב הל"ל ורבים מישיני עפר וגומר אמנם אדמת עפר אין לו הבנה אך הפי' הוא כי על גופות הנז' נאמר פסוק זה והוא כי סתם עפר הוא תבל וכמ"ש באדם הראשון כי עפר אתה לפי שנברא מעפר זאת הארץ העליונה הנק' תבל ולהיות כי גופות אלו הם ישינים ונמצאים בב' ארצות שהם תבל ואדמה ובאלו הב' ארצות נידונין כי בימי החול יורדין לאדמה לידון שם ובשבתי וזמני סליק להאי תבל נמצא שמציאות דירתם הוא בשתים אלו ולכן נק' ישיני אדמת עפר. ונוכל לומר כי מאי דלא קאמר ורבים מישיני עפר אדמה הוא כי העליון שבכולם הוא תבל וביה תליין כולהו ומיניה אתמשכי וא"כ הם נתלים בה ולכן תלה האדמה בעפר התבל ואמר אדמת עפר. ולהיות כי אותם הנשמות שלא זכו לפריה ורביה יש מהם שנתקנו אח"כ ע"י פרוקא כנ"ל ויש מהם שלא זכו לאתתקנא כלל וכנגד ב' מדרגות אלו אמר אלה לחיי עולם ואלה וגומר והוא כי הגופות אשר הרוחות שלהם זכו לאתתקנא אח"כ גם הם אתתקנו ויהיו לחיי עולם ואותם הגופות אשר רוחיהון לא אתתקנו גם הם יהיו לחרפות ולדראון עולם. ומ"ש אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא וגו' ואפילו קלא וגו' הם ג' בחי' א' הוא ההבל היוצא מן הפה בשעת היגיעה ונראה כגונח. הב' הוא הקול ממש שהאדם מוציא מפיו. הג' הוא קול דיבורו של האדם ע"י חיתוך האותיות וזה נק' מלה וכל א' מאלו יש לו מקומו הראוי לו כי אין הבל וקול ודבור יוצאים אם לא מרוח האדם והם חלק ממש מן הרוח הקדוש וז"ס התפלות כי ע"י הדיבור הוא מחיה לכל העולמות ומקשרן כנודע. כי אם הדבור הוא בדברי תורה כמה מלאכים מתלבשים באותו הדיבור ואם הם דברי לשון הרע או דברי בטלה כמה חצונים מתלבשין בו: וענין הקול נתבאר פ' שלח לך דף קס"ח ע"ב. וענין ההבל נתבאר פ' קדושים דף פ"ה ע"א ע"ש.

האי דאתבני השתא ונפיק לעלמא וגו' עד עתה ביאר בענין הוא עצמו מה נעשה ממנו ועתה ביאר בענין בת זוגו מאין לו בת זוג כדי דיתתקן עובדוי כי אם לית לי' בת זוג מאין יש לו בת זוג כדי דיתתקן עובדוי היכי יוכל לאתתקן מה דלא אתתקן בקדמיתא ואמר כי הנה אין לו בת זוג ודאי כי הלא הוא נתגלגל עתה להיות בן של אשתו א"כ מאין לו בת זוג לאתקנא כמלקדמין:

פתח ואמר צאנה וגו' הק' כי איך אמר צאינה כי הלא מלך שלמה הוא סוד הת"ת אשר השלום הוא היסוד הוא שלו והנה הוא אספקלריא המאירה ששום אדם לא זכה בו רק משה לבדו ולא ראה את הת"ת עצמו בודאי כי אם בסוד היכלות היצירה כנודע כי הלא הת"ת הוא סתום בההוא אתר דעין לא ראתה הוא סוד החכמה עילאה כי תמן אסתים ת"ת בן אצל האב שהוא החכמה הנק' עדן ותמן לית מאן דידע ליה בר אלהים זולתך שהיא הבינה כדמפרש בפרשת ויקהל דף ר"י ע"ב ושם בההוא עדן אשתעשע האי מלכא דשלמה דיליה ותמן אסתים אח"כ וא"כ מאן זכי למידע ליה. ועוד כי הלא ק"ו ומה אם כבודו שהיא השכינה אין משיג לידע מקומה ואפי' המלאכים משרתיה אומרים איה מקום כבודו ומכ"ש שאינם רואים אותה אם אפי' ידיעת מקומה אינם יודעים. וא"כ מי יוכל לראות ולהביט את הת"ת בעצמו. ותירץ כי מ"ש צאנה וראנה הוא מדויק היטב כי אם יהיה אומר במלך שלמה ובעטרה הוא כדקאמרת שיראו ויביטו במלך ובמלכות אמנם לא קאמר הכי אלא במלך שלמה בעטרה שלו ולא בו עצמו ומתוך השגתם בעטרה שלו שהיא המ' משם יוכלו להביט במלך שלמה דרך העטרה אספקלריא שאינה מאירה: שעטרה לו אמו הא תנינן וגו' הנה רצה לבאר איך בהיותה כבוד דיליה והיא אשתו תחתיו איך נק' עטרה על ראשו ותירץ דהא תנינן קרי לה בת וגו' וכבר קרא לה אם כדין נק' עטרה על ראשו: ואמנם מה שהק' קושיא זו על מלת שעטרה לו אמו ולא על מ"ש בעטרה הוא כי מאו' בעטרה הוה משמע שנקרא עטרה בערך הצדיקים והמלאכים שתחתיה אמנם כאשר אמר שעטרה לו אמו כי היא עטרה אל המלך שלמה עצמו אז הוקשה לו קושיא זו. ואפשר לפרש פי' אחר עם היות שהראשון הוא יותר נכון ואמיתי בלשון. והוא כי מ"ש שעטרה לו אמו אינו כפשוטו שהעטרה היא דבר אחד ואמו היא דבר אחר אמנם העטרה ואמו הם אחד. ואמר בעטרה שעטרה וגו' פי' מי היא זו העטרה שעל ראשו והשיב כי היא אמו אשר עטרה לו בה. בעצמה כי היא הושמה עטרה בראשו ובזה עטר אותו בה בעצמה ולפי שקשה א"כ מי היא אמו זאת כי סתם אמו היא הבינה ועטרה זו א"א לומר שהיא הבינה כי כבד מתוך הקושיות נתברר כי היא המ' אשר על ידה נוכל להביט ולראות בת"ת ולכן תירץ כי הא תנינן קרי לה בת וגו' כי לפעמים נק' המ' אמו של הת"ת וכאשר נודע בסוד המנורה שהיא עטרה על ראשו כנז' פ' תרומה דף קנ"ח ע"א ואמנם ענין ביאור מאמר זה קרי לה בת קרי לה אם וגו' יתארך לנו הביאור בו ואין פה מקומו. עוד מצאתי כתוב לו שעטרה לו אמו הא תנינן וגו' והוא כי המ' נק' עטרה תמן אתגליא נועם ה' היא בינה וא"כ כפי המתגלה בה כך אתקריאת. ודע כי כוונת הסבא לומר האי קרא הוא לתרץ קושיא והיא מה שאמר אח"כ איך אפשר דבת זוגי' דאינש יתעביד אימיה לז"א הנה כך הוא באצילות כי לזמנין קרי ת"ת למ' אמי:

והרא"ג ז"ל כ' אדמת מאדמה עפר מתבל. הוקשה לו שהיל"ל עפר אדמה שהעפר הוא באדמה לא אדמה בעפר לז"א שני דברים עפר ואדמה אדמת מאדמה דהיינו המדור הסמוך לארקא דאיקרי אדמה. ועפר מתבל. דהיינו עפר שבתבל זה שהיא הארץ העליונה כדפי' בפ' בראשית כלם יקיצו אלא מי שנתקן יהי' לחיי העולם הבא ומי שלא נתקן לחרפות ולדראון עולם וכדמפרש ואזיל וי"ס דגרסי הכי (אל) [אלה] לחיי עולם (ואלו) [ואלה] לחרפות ולדראון עולם אי זכי האי רוח ערטילאה דתב כמלקדמין לאתתקנא זכאה איהי דהא האי רוח דאתטמר בטינרא יתתקן בההוא גופא קדמאה ועל אילין כתיב אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו' כל אינון דלא זכי לאתתקנא ופי' כשזה האחרון לא זכה שניהם הולכים לחרפות ולדראון עולם שזה הערטילאי שנבנה אם הי' זוכה הי' מזכה עמו ההוא רוחא דהוי יתיב בכוין דטינרא דבתר גדפוי דגנתא ועתה שלא זכה גם אותו עני שהוא ענף ממנו לא נתקן:

אי תימא דתסתלק לעילא כלומר אסלק עצמי מלגלות הסוד לא תיכול. דהא אמרת לעיל אל תמנע טוב מבעליו כדפי' דהא ידעת בס"י לא גרסי דהא בדל"ת ונכון הוא שמשמעות דהא הוא להכריח האמור וכאן אין בו הכרח כלל:

לא עאל באדרא בעמיקא כלומר בחדר שבעמקי התהום שכללות החכמה היא תהום ודרוש זה פרטי בחקירותיו הוא דרך שבתוך התהום ע"ד רזא דרזין. וי"ס דגרסי בארבא בעמקי כלומר אין דרך ליכנוס בארבא דהיינו בספינה קטנה בעמקי ים כי אם בבורני רבתא. והכוונה שאינו בנקל ליכנס בדרוש העמוק הזה:

איך (יעבוד) [יעביר] בזמנא חדא כלומר בזמן אחד בראשונה קודם שיכנס בדרושים משגיח מה יעשה כשיכנס מתוך הדרושים אל עמקי הסודות שקודם מקיף בהלכות דשייכי באותו ענין ולהרחיב הדרושים הפשוטים ואח"כ נכנס בעמקי הסודות ולא כן אנכי שתכף אני נכנס מתוך דרוש א' אל עמקי הדרושים שע"י חקירה אחת תיכף אני נכנס ברזין דרזין. וישוטט בים גרסי'. (תכרת) [תברת] בתוקפיהון בהיותם בתוקפם ובגבורתם בעמקי תורה לאפוקי זקן שהי' גבור בתורה ושכח תלמודו מפני אונסו וכיוצא בבחור שלא הגיע להוראה שזה באפס יד ישברו אלא בהיותם בתוקפיהון:

פתח ואמר צאינה וראינה וגומר פתח בהאי קרא להקדים למה שאמר בסמוך בת זוגי' אתעבידת אמי' שכיוצא בו למעלה שלא זז מחבבה עד שקרא' אמי דכתיב בעטרה שעטרה לו אמו כדלקמן דהוא מלכא ת"ת דשלמ' דיליה. יסוד הנק' שלום שלו. דהא כבוד דילי'. מלכות ששואלים עלי' אי' מקום כבודו של ת"ת דמלכא בלא מטרוניתא לאו גדול הוא נמצא שהי' כבודו. א"נ מלשון מכבדותא דהיינו לבושו של ת"ת שאין משיגים לבושו כ"ש ת"ת עצמו.

ולא כתיב ובעטרה דהוה משמע שיש בו השגה ובעטרה שעל ראשו כיצד הוא מפואר בה. אמנם לא אמר אלא בעטרה להורות שאין ההשג' בו במקומו כ"א בחותמו המתחתם בעטר' מלכות. קרי לה בת וגו' הם ג' בחי' במדת המלכות והם מפורשים בתיקונים דף כ"א בסוד אות #ה [נ"ל דבתיקונים נרמז זאת על ציור #ו בתלת נקודות אלו חולם חיריק שורק ע"ש תיקון יו"ד] שהוא בחול"ם שור"ק חיר"ק דהיינו שכשהיא תחתיו היא בסוד בת כפופ' תחתיו בסוד חיר"ק וכשהיא בסוד חיבוק אז נק' אחות נאחזת עמו באהבה ואחוה כנז' בתיקונים והיינו בסוד שור"ק וכשהיא בסוד עטרת בעלה אז אינו מורה על הייחוד כ"א על עיטור שמתעטר בה בעניניה ובהנהגותי' אז נק' א"ם כי משתתף בה שם אימא עילא' כי היא מתדבקת אז בבינה לכך נק' א"ם והיינו בסוד חול"ם תגא על רישי' וז"ש וכולא הוי כלומר כל השמות צודקים בה כי הם בחי' שונות בה בהתדבקות הת"ת בה כפי מעשה התחתונים הגורם הכל כנודע:

בידך אפקיד רוחי וגו' אמר פסוק זה כמחריד ונבהל בענין זה ואמר דרך תפלה ותחנה:

בידך אפקיד רוחי יהי' רוחי בידך בפקדון עד עת קץ התחי' ולא אתגלגל כיוצא במקרה אלו המגולגלים. עכ"ל הרא"ג ז"ל: