אור החמה על ספר הזהר ב:קצט

בספרא דחנוך וגומר לא אתבני אלא בגין דההוא רוח דשביק וגומר משום דסבירא ליה לבעל ספרא דחנוך כי ממש ההוא רוחא דשביק נכלל בבנין החדש הנעשה שם אמנם הסבא פליג עליה לקמן דסבירא ליה שרוח דשביק תמן הוא רוח הנשאר אל הגוף אחר התחיה כדמסיק לקמי' מכח הקושיא שהוא מקשה גופא קדמאה וגומר ועכ"ז סבירא ליה כוותיה במאי דקאמר שההוא רוח דשביק הוא סבה להבנות מטעם דרדיף כדפי' לעיל כדמפרש ואזיל.

ותמן תרי רוחות הא' הוא חשוב שהוא עיקר כחו של מת. והב' טפל לו שהוא אותו חלק הרוח ששתף באשתו ונמצא הטפל לבוש לראשון העיקרי ומשמש לו במקום נפש מפני שהנפש היא לבוש לרוח ואין רוח באה אל הגוף אלא אם תתלבש בנפש ורוחו של זה ערטיראה בלי לבוש לפי שהלבוש הוא הנפש נדונת באדמה ותבל כדמסיק לקמן א"כ במה תתלבש רוח ערטיראה אלא באותו המציאות אשר הניח מקודם בנקבה זו ונמצאו תמן תרי רוחות דאינון חד שהם נקשרים זה בזה כקשר נפש ברוח לבתר שנבנה שם הגוף משמש זה לזה במדרגות נשמה ורוח כי בערך הרוח אל הנשמה כך ערך הנפש אל הרוח וזה שכבר קלקל אין משלחין לו מיד נשמתו אלא שם היא מזומנת לו ועתה לפי שעתו שתי רוחות אלו שבו דא איהו רוח דהיינו אותו שהיה מקודם באשתו ודא איהו נשמה אותו שהיה ערטיראה שבא לכאן להבנות והוא במדרגת נשמה ובהיותו זוכה במעשיו אז נתן לו נשמתו וז"ש אי זכי לאתדכאה כדקא יאות תרוייהו אינון חד לאתלבשא בהו בשתי רוחות הנז נשמה אחרא עילאה דהיינו הנשמה הקדושה ונמצא שאז שוה לשאר בני אדם בנר"ן והיינו נפש היא רוח דזכאן בהו וגומר שנז"ל. ורוח היינו רוח אחרא מלעילא שהוא הנקשר עם הנשמה שע"י נק' הנשמה נ"ר כנזכר. ונשמה הייני נשמה אחרא עילאה קדישא דאתלבשת בהו בנפש ורוח כנזכר אוף הכי נמי מגלגול זה יש בהם ג' חלקים אלו מדילי' ממש כי הנפש נאבדה ונשאר במקומה רוח הראשון שהוא בתוך נקבתו ורוח ערטיראה היינו ממש הרו בגין לאתלבשא בהו ונשמה עילאה כנזכר ונמצא בהיותו זוכה שוה לכל האדם. אמנם קשה לדברי ספר חנוך דהא לדין גופא חדתא שהוא בן אחיו שבנה אותו בבנין אשתו וז"ש דקא אתבני השתא חדתא. גופא קדמאה שהוא גוף המת מה אתעביד מיניה שאין לו רוח ולא נשמה ולא נפש כי הנפש נידונית באדמ' והרוח והנשמ' מתגלגלים בגוף השני כנזכר.

בר אינון דנפקו מגו מהימנותא שנעשו מינים. ולא הוו בהו טב לעלמין שלא חזרו בתשובה. או ירצה שתהו על הראשונות בענין שאבד כל טובתם מן העולם או כמו מלוים בריבית שאין להם תחיה כדפי' ז"ל:

דלא כרע במודים שמורה שאינו נכנע לאלהותו ח"ו וזה ממש כופר ולכך אין לגוף זה תחיה כיון שאינו מודה שיש שם יכול ממציא ראשון מחיה הכל ראוי שלא יחיה אחרי מותו. בריין אחרנין וגומר הטע' שאין גוף שיהיה לריק ואחר שגוף זה אינו שמור לעת התחיה להבנות הוא ריק והוא ניתן אל הרקים והם החצונים והם נבני' שם נחש ובריות אחרות משונות כנזכר בב"ק:

מה עביד קב"ה וגומר הכוונה לתרץ השאלה הקודמת וז"א מה עביד קב"ה לתיקון גוף זה. אי ההוא רוח זכי לאתתקנא שאם אין אותו הבנין השני זכי להתקן אין תיקון לגוף הראשון כדמפרש ואזיל להכי אמר מה עביד קב"ה לתיקונו אי ההוא רוח זכי לאתתקנא בהאי עלמא בההוא גופא אחרא שאז יש לו תיקון. ולתרץ שאלה זו שאל אחרת כי לדברי ספר חנוך קשה דאיהו מפרש רוח דשבק נפש ורוח ערטיראה רוח ונשמה באה על שניהם כנזכר. א"כ קשה ההוא רוח דאעיל תמן ושתף מה נעשה ממנו כי כבר יש למת שם רוח שני כנזכר ושניהם א"א שיעמדו בה שקטים ולפי' למהוי בתלת רוחין אי אפשר וגומר אלא כך אינון וגומר ההוא רוח דאעיל תמן ההוא פרוקא וגומר היינו נפש חדשה ממש הפך דעת ספר חנוך דקאמר ששלש' רוחין שהם נר"ן הוו מדילי' ואינו אלא רוח קדמאה שהוא במקום נפש הוא חדש ממש מעצם היבם כי נפשו אבד והוא נדון באדמה כדמסיק. והשתא ניחא מאי דהיה קשה לעיל רוח חדתא וגופא חדתא וההוא רוח ערטיראה היינו רוח שהיה מתלבש בנפש ובהכרת הנפש נשאר ערום בלי לבוש ועתה הוא מתכסה בלבוש זה שחדש לו היבם כנזכר:

וההוא רוח דהוה בקדמיתא היינו רוח עצמי אל הנפש האובדת שהיה מלובש בגוף ההוא החולף לכך ודאי ראוי שיהיה שמור כיון שעל ידו ממש עשה צדקותיו הטובות ומפני שאין נפש להתלבש רוח זה מפני שהנפש נידונית באדמה כדלקמן לכך אין מנוחה לגוף הזה בעול' הנשמות כלל אלא מנוחתו אחר התחיה לבד ולכך אין רוח זה נכנס בג"ע מקום כניסת הרוחות אלא קב"ה אזמין ליה אתר בגו כוין דטינרא דבתר כתפוי וגומר והנה בג"ע תחתון אינו נכנס מפני שאין לו נפש שהנפש אוחז הרוח בג"ע התחתון. בג"ע העליון אינו נכנס מפני שאין לו נשמה לכך יש לו מקום לגונזו מיוחד לו שאינו בג"ע ממש אלא הוא מבתר כתפוי דגנתא דעדן דהיינו חוץ לג"ע ההיכלות ידועים שם לאלו וכיוצא בהם ואינו יוצא ובא אלא אתטמר תמן.

ההוא גופא וגו' עם היות שכינה הדבר אל הגוף עיקר הכוונה אל הנפש שהיא נידונית באדמה ועולה ויורדת והיא כעין ש"ד כי אין לגוף דין אחר זולתי דין חיבוט הקבר אדמה דסמיך לארקא למטה מארקא היא אדמה כנזכר בזוהר בראשית ובאדמה עמד אדם מאה ותלתין שנין והוליד בנין ברוחין ושידין כדפי' רז"ל וכן זה שלא הוליד בנים כשרים כראוי יורד אל מקום בני אדם שהם שדים ונדון שם. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל. בספרא דחנוך בניינא דא וגומר אמר כי כשגוף וולד הזה נבנה מטיפה זרעית של הגוף הזה אחי המת אין לו רוח חדשה כמו שאר הגופים דאית להו נר"ן מלעילא. אמנם לא אתבני אלא בההיא רוחא דאשתביק באימי' מבעלה קדמאה ועייל ההוא רוחא בההוא מנא ואז האי אתתא אסתלקת מינה ההוא רוחא דשבק לה בעלה וביה אתבני ההוא גופא וכד שארי לאתבנאה אז ההוא רוחא דאשתבק תמן הוא הולך לבקש לההוא רוחא ערטיראה דהוה אזיל בעלמא והוא המלבוש הראשון של הנשמה אשר ע"י חיבור שניהם נק' נר ה' נשמת אדם כנזכר ואז משיך ליה לגביה ואתבני תמן ונמצא עתה דאית תמן תרין רוחין דאינון חד לבתר פי' שתחלה היה בפרוד זה משוטט בעולם וזה אשתביק בהאי אתתא בסוד ההיא רוחא דשביק בגוה בביאה ראשונה כנודע ולבתר דאתבני בהאי בניינא ע"י אחוי כדין תרוייהו הוו חד בחיבורא חדא. א' עוד חד דאיהו רוח ודא איהו נשמתא פי' שחד מהני תרין והוא הראשון דאשתבק באתתא היא נק' רוח אמנם דא תניינא שהוא רוחא דהוה אזיל ערטירא' איהו נשמה לגבי אחר וכמו שמתחילה הנשמ' מתלבשת ברוח זה לבוש לזה אשר בחיבור שניהם נק' נר ה' נשמת אדם כנזכר גם זה הרוח דאזיל ערטירא' אתלבש באידך רוחא דאשתבק תמן נעש' נשמ' לו וז"א חד דאיהו רוח ודא איהו נשמ' אמר עוד ותרוייהו חד אי ייתי לאתדכא' כדקא יאות וגומר פי' כי הנה כבר ביארנו כי אלו השנים הם אחדות אחד וזה נק' נשמ' לזה ואמר עתה כי ג"כ יהיה כי תרוייהו יהיו חד ויהיו נק שניהם רוח א' ולא יקראו נשמה ורוח רק תרוייהו יקראו רוח א' והוא כי אם האי רוחא זכי לאתתקנא ויעש' מצות ויקיים פריה ורביה שביטל בגלגול הראשון אז יזכה לנשמה אחרת עליונה ואינ' הנשמ' האחרת הראשונ' מגלגול הראשון כי כבר ביארנו שאין לה עסק בענין זה אמנם זו היא נשמ' אחרת חדשה ואז זה הרוח שהיא נשמ' לקח האחר עתה נעשו תרוייהו חיבורא חדא ותרווייהו הוו חד רוחא לאתלבשא בהו ההיא נשמחא עילאה אחרא וז"א ותרוייהו הוו חד רוחא לאתלבשא בהו ההיא נשמתא עילאה אחרא וז"א ותרוייהו חד אייתי לאתדכאה וגומר תרוייהו חד לאתלבשא בהו נשמתא אחרא עילאה. ועיין למט' בדף זה:

אמנם נוכל לפרש פי' אחר בזה והוא נמשך מלמעלה כי כבר ידעת מה שביארתי לעיל בדף הקודם כי אין עונש בשביל ביטול פריה ורביה אלא לרוח ולא לנשמה כי הנשמה חוזרת אל מקומה גם ביארנו כי ג"כ דאפשר דגם הנשמ' בכלל הזה. ולפי' זה נוכל לבאר פה כי הענין הוא כי תחלה מושך ההוא רוחא דשבק תמן לההוא רוחא ערטיראה וז"א משיך אבתריה לההוא רוחא דאזיל ערטיראה ומשיך ליה לגביה. ואמר עוד ותמן תרין רוחות דאינון חד לבתר וגומר פי' כי אע"פ שאמרנו כי ההוא רוחא אזיל ערטירא' ודאי כי גם הנשמ' הולכת עמו מתלבשת בו ואין נזכר אלא הרוח לבד מפני דהוא אזיל ערטירא' בלתי שום מלבוש אחר אבל הנשמ' היא מלובשת בתוך זה הרוח וודאי כי גם היא מתגלגלת עמו ולסיב' זו לא נזכר כאן רק הרוח לבדו. ולזה הודיענו עתה ואמר כי תמן בההוא רוחא ערטיראה הוו תרין רוחות דאינון חד לבתר פי' כי רוח זה הוא כלול משנים אשר אח"כ הם א' וז"א תרי רוחות דאינון חד לבתר ועתה ביאר דבריו ואמר חד דאיהו רוח וגומר פי' כי אלו השנים שאמרנו הם הא' הנק' רוח וחד הוא השני דאיהו נשמ' (וצריך להגיה חד דאיהו רוח ודא איהו נשמ') נמצא כי הם שנים והם נשמ' ורוח הנז' למעלה במלת נר ה' נשמת אדם. ואחר שביאר היכי אינון תרין רוחין ביאר עתה איך אינון חד לבתר. ואמר תרוייהו חד אי ייתי וגומר פי' זה שאמרתי כי תרוייהו הוו חד הענין הוא דאי זכי לאתדכא' כדקא יאות אז תרוייהו שהם רוח ונשמ' הנז' נעשים אחד להתלבש בו נשמה אחרת עליונ'. והענין הזה הוא סוד הנז' לקמן ויובן במ"ש כאן ותמן תרין רוחות דאינון חד וצריך לדייק כי אמר שהם שני רוחות ואא"כ אמר שהם רוח ונשמה א"כ קשיא דידיה אדידיה אך הענין כי גם את הנשמה קראה רוח על שם העתיד כי אח"כ נעשה הוא רוח בערך הנשמה אחרא עילאה דמתלבשא בהו. נמצא כי כמו שביארנו לעיל כי הנשמ' יש לה ב' מלבושים והם תרין רוחין הנ"ל בדף כ"ט ע"ב הנה עתה נשמה זו מתלבש בזה הרוח והנשמה ולכן נק' שניהם תרין רוחות. וסוד הענין כי הנה ירד מעלמא דדכורא לעלמא דנוקבא ולכן אפי' הנשמה הזאת ירדה ממעלתה ונעשית רוח לגבי אידך נשמה עילאה אחרא וזה יתבאר ב"ה באורך לקמן דף ק"א וק"ג ע"ב ושם תבין כי אפי' דוד הע"ה אשתאר בעלמא דנוקבא להיותו נמשך מן ער ואונן שלא קיימו פריה ורביה ולא זכה למהוי מעלמא דדכורא עד דיהבו ליה נשמ' אחרת עילאה מצד הזכר והם סוד הנרמז באותם חיים דיהיב ליה אדם הא' מעלמא דדכורא וזה סוד נפלא אין להאריך בו בכאן והמבין יבין. ומכ"ש וק"ו בשאר בני עלמא דודאי דאינון בעלמ' דנוק' ולכן נשמתם הראשונה היא עתה במדרגת רוח להתלבש בה הנשמה האחרת הבא' מעלמא דדכורא. ונחזור עתה למ"ש לעיל רזא דרזין והענין נתבאר כאן כי הנה הוא הקשה כי היכי קראו רוחא חדתא אם הוא הרוח הראשון הישן. ובזה יתבאר כי להיות שנמשך עליו נשמה אחרת עילאה נק' רוחא חדתא שמתחדש כנשר נעוריו ע"י נשמה זו החדשה וזה מבואר:

כמה דאית לשאר בני עלמא רוח וגומר פה ביאר מה שביארנו כי כמו שמתחלת היציר' לכל בני עולם יש לה לאות' הנשמ' תרין רוחין להתלבש בהם א' הוא אותה הנשמ' של הגרים אשר זוכה בו הנשמ' כד קדמא ואחידא בה בסוד כל המחזיק וקודם בנכסי הגר זכה כנ"ל ורוחא אחרא מלעיל' והוא סוד אותו הרוח אשר ירד מלמעלה בעת ירידת הנשמה אשר שיתוף שניהם נק' נ"ר ה' נשמת אדם כנ"ל והנשמה מתלבשת בשניהם כנ"ל. כן מדיליה ממש ר"ל זה שמת ונתגלגלה רוחו כאבנא בקוספיתא אית ליה מדיליה תרין רוחין לאתלבשא בהון אותה נשמה אחרא עילאה אשר תהיה לההוא גופא חדתא דאתבני השתא כי להיותו גוף חדש הוא בהכרח שתשתלשל בו נשמה חדש' וז"א בגין לאתלבשא בהו נשמתא עילאה דיהא לדין גופא אחרא דקא אתבני השתא חדתא (וצריך להגיה במקום מ"ש יהא לדין גופא אחרא ולומר דיהא לדין גופא אחרא) וגומר כי הוא קשור עם הקודם בגין לאתלבשא בהו נשמה עילאה דיהא לדין גופא אחרא וגומר ואומר מדיליה ממש הוא כי מה שלשאר הנשמות אית להו תרין רוחין חד דנפיק מלעיל' בהדיה וחד דזכי בהו מנכסי גיורא. הנה לזו הנשמה המתגלגלת בזה הגוף דאתבני ע"י פרוקא אינו צריך לקחת רוחא דגיורא כי כבר מדיליה ממש מזרע ישראל יש לו ב' רוחין ואינו צריך אל רוחא דגיורא:

החוא גופא קדמאה דשבק וגומר הנה נתבאר כי רוחא דההוא דמית בלא בנין אתגלגל בהאי גופא חדתא א"כ עתה ראוי לשאול דא"כ ההוא גופא קדמאה מה אתעביד מיניה כי בהכרח הוא דחד מנייהו הוי בריקנייא והנה לפי הנרא' בשכל האנושי הוא כי ודאי זה האחרון נתקן וגוף הראשון נאבד כי לא זכה להבנות בפריה ורביה והנה זה א"א לפי שאע"ג שגוף הראשון לא זכה להתתקן בהאי פקודא דפו"ר עכ"ז כבר עשה מצות הרבה בחייו ובודאי אין הקב"ה מקפח שכר שום בריה כמו שמצינו כי אפי' הכלבים ניתנה להם הטרפה לפי שלא חרצו לשונ' לישראל בצאתם ממצרים ומכ"ש גוף זה האם יתכן שטרח ועמל לריק חלילה מלהאמין זו:

פתח ואמר מי ימלל גבורות וגומר בר מאינון דלא כרעו במודי' דהני עבדי מנייהו בריין אחרנין כבר נתבאר זה כי מי שאינו מודה באלהותו ית' הוא מצד הנחש הטמא ומשך נמשך ולכן בעת התחיה נעשית שדרתו נחש כנזכר בגמ' ובפ' שלח לך:

מה עביד קב"ה אי ההוא רוח זכי וגומר אמר כי הנה אי זכי האי רוחא דהוה אזיל ערטירא' וזכי לאתתקנא בהאי עלמא ואופן תקנתו הוא כי תתעבר אשתו היבמה לאחיו ותתעבר מן הזכר אז ודאי זכי ההוא רוחא כי עתה יתתקן בהאי גופ' חדתא ואז נמצא כי אית תלת רוחין בגו ההיא אתתא כד אתעברת מן ההוא גופא חדתא וג' רוחין אלו הם שנים הראשונים שביארנו לעיל שבהם מתלבשת הנשמה חדתא עילאה. ואידך הוא ההוא רוח דשבק ההוא פרוקא בההוא מאנא כי כבר נת' כי אין לך אדם שנושא אשה ובועלה שאינו מניח שם חלק אחד מרוחו ולכן זה הפרוקא דפריק לאחוי שביק גם הוא חד רוחא בגוה והנה הם עתה ג' רוחין. וצ"ל כך ההוא פרוקא דקפריק לההוא רוחא רוח דיליה דקא אעיל תמן וגומר פי' כי הנה אותו הגואל הוא היבם אשר גאל לההוא רוחא דהוה אזיל ערטילאה הנה בודאי כי ההוא רוח דיליה דקשבק וגו' מה נעשה ממנו כי ודאי לא אתאביד. וג"כ אין לומר דאשתתף בהדי תרי אחרני כי למהוי בתלת רוחין לא אפשר כי הנשמה איצ' מתלבשת אלא בהנהו תרין רותין שנתבארו לעיל האחד בג"ע העליון והשני בג"ע התחתון אמנם השלישי מה נעשה ממנו. אמנ' כך הוא כי רוחא דשבק בה ההוא פרוקא ביה אתלבשת האי נשמתא בחילוף נשמת גיורא שבה מתלבשת הנשמה כנודע תמורת אותה הנשמה היא מתלבשת בהאי רוחא דשבק האי פרוקא. ועוד מתלבשת בההוא רוחא ערטיראה. אבל רוחא קדמאה דשביק ההוא דמית בלא בנין הוא אזדמן בעת התחיה לההוא גופא קדמאה דלא זכה להבנות. וענין חלוקא זו הוא כי נאמר שמתלבשת הנשמה בתרין רוחין דשבקו בההיא אתתא בעלה קדמאה ופרוקא זה א"א משום דבהכרח צריכה הנשמה אל מלבוש דק לעלות בו לג"ע העליון והיא צריכה בהכרח לאותו הרוח דהוה אזיל בעלמא ערטיראה כי אותו הרוח נפיק מאילנא זעיר' דלעיל לאתלבשא ביה נשמתא כנ"ל ולכן בהכרח הוא שזה הרוח היה מלבוש לנשמה זו. וגם מטעם אחר כי כיון שאותו הרוח היה מגוף הראשון שלא זכה להבנות בו אין ראוי שיחזור שם אמנם ההיא רוחא דשבק בעלה בההיא אתתא יכיל למהוי ביה. אמנם צריכה עדיין נשמה זו להתלבש ברוח שני כנודע ויש כאן ב' רוחין חד ההוא רוח דשבק בעלה וחד דשבק פרוקא והדין נותן כי האי רוחא דשביק ההוא פרוקא אינו מתייחס אל הגוף הראשון כלל וגם דיותר התייחסות יש לו עם זו הנשמ' שהיתה עמו כחדא ועם האי גופא אחרא חדתא ולכן זה הרוח דשבק ההוא פרוקא נעשה לבוש אל נשמה זו אך אותו הרוח דשבק בה בעלה הוא מתייחס אל גוף הראשון כי בו היה מתלבש קודם שישא אשה ולכן עתה חוזר בו. גם טעם אחר כי היותר נבחר ומעולה מאלו הג' רוחין הוא אותו הרוח העליון מג"ע של מעלה ההוא דהוה אזיל ערטיראה והוא אשר צריך לאתתקנא ולעלות אל מקורו ואם נאמר כי הוא נשאר להאי גופא קדמא' נמצא כי לא היתה לו תקנה כלל אמנם עתה נתלבשה בו זאת הנשמה והוא זוכה ע"י נשמה זו לעלות אל מקורו וזו היא תקנתו. גם טעם אחר כי ההוא רוחא דשבק ההוא פרוקא אין ראוי להיות לו עונש כלל ולכן הוא מלבוש אל נשמתו ואינו מן הראוי שיהיה הוא לבדו בגוף הראשון בלתי נשמה ורוח העליונים אמנם רוחא דשבק ההוא קדמאה דלא זכה לאתבנאה הוא ראוי שיהיה בגוף הראשון והנה מכאן נראה כי אין הנשמ' מתלבש' אלא בשתי רוחות לבדם.

אבל ההוא גופא עד שלא יקום כבר ידעת כי אדמה זו היא א' מז' ארצות ושם נתגרשו אדם וקין בעת שחטאו וכמ"ש ויקח ה' אלהים את האדם לעבוד את האדמ'. וקין כתיב הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ותמן אתבנו וענין האדמה וארקא ותבל נתבארו בברייתא דמעשה בראשית עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' ה"ג הכא רזין דרזין בספרא דחנוך וגומר לבתר דא איהו נשמה ותרוייהו חד אי זכי לאתדכאה כדקא יאות וגומר. וה"פ ותמן תרין רוחות דאינון חד. היינו הערטילאי והרוח שנשאר באלמנה. לבתר פי' אחר שיוצא לעולם:

דא איהו רוח פי' הרוח הנשאר בבטנה הוא (עושה) [נעשה] לו רוח והערטילאי הוא נשמה ואם זוכ' שניהם נעשים לבוש להתלבש בהם נשמ' טהור':

כמה דאית וגומר. כמו שלבני עולם יש להם רוח מנכסי הגר ויש להם רוח אחרת דהיינו רוח ממש שלהם ונשמתא קדישא אתלבשא בהו:

אוף הכי נמי מדילי' כלו' מעצמו ומשלו יש להם הג' חלקים הללו רוח הנשאר באשה ורוח הערטילאי והנשמ' שור' בו. עתה בגלגול שני. והטעם שלא זכר בכל זה הנפש אפשר שלא נזכר' לפי שהנפש אינו זז מעל הקבר לעולם לכן נקרא הציון נפש אמנם בנפש הגר מתלבשות הנשמות ועולות ויורדות בה ויושבות מתלבשות בהם בג"ע וזה הערטילאי אם זוכ' אינו צריך לזולתו להתלבש בנפש הגר אלא ההוא רוחא דאשתאר בההוא מנא הוא נעש' לו לבוש במקום נפש הגר:

הא לדין גופא אחרא. ה"ג והם דברי הסבא שע"כ הם דברי ספרא דחנוך ועתה חולק הסבא ואמר דרוחא דפרוקא הוא הנעש' לו לבוש להתלבש בו במקום נפש הגר לא ההוא רוחא דאשתאר בההוא מנא דההוא רוחא דאשתאר בההוא מנא פרח מתמן בגו כוין דטינרא דבתר כתפוי דג"ע וגומר כדמפרש ואזיל: ה"ג דהכי אתון סלקא דעתייכו.

ובר מאינון דלא כרעו במודים. והטעם כי הלוז שהוא שורש גדול לתחי' שעתיד להיות כשאור לעיס' הוא בראש השדר'. ואם הי' כורע בח"י חוליין הי' ממשיך החיות אל סוד שדרתו והוא לא עשה כן חי' לא יחי'. וא"נ שזה שלא כרע במודים שנראה שלא קבל עליו אלהותו ית' ולכך בעת קיבול שכר (שכל) [לכל] מי שיש לו אלוה. זה (שנק') [שהרא'] בעצמו שאין לו אלוה ידבק בחיצוני זה הנחש ושדרתו נעשית נחש להורות כמו שהנחש אין לו תיקון גם הוא אין לו תיקון:

בגין דלא יתבני. ביו"ד גרסי'. דקא פריק לי' ההוא רוח דילי' וגומר והוא וההוא רוחא ערטילאי פי' והוא. היינו רוחא דהאי פרוקא דעאל בהאי מנא ליהוי לבושא ה"ג ודא איהו חד דאינון [תרין] דקא אמינא. וה"ק זה הי' אחד תחלה כשהי' נשוי וכשמת בלא בנים ונתיבמה אשתו וילדתו נחלק לשנים שהרוח שנשאר בה בתחלה בו יחי' ויקום בתחיית המתים ויכנס בגוף הראשון שלא נשלם ורוחו שהי' הולך ערירי נע ונד נבנה בייבום ובו יקום הגוף הזה השני בתחי':

דלא זכה לאתרבאה. ה"ג מלשון פרי' ורבי':

נחתי' לי' לגו אדמה וגומר ולבתר סלקין לי' להאי עלמא כלו' שאין לו מנוח' כדמסיים דלית לי' (שכיבו) [שכיכו] ונרא' שהיינו שרמז ג"כ בדבריו לעיל התם כד סלקין נחתין וגומר ונקט התם לשון רבים כמו (בוגדות בעלמא) [בוגרות דעלמא בש"ס קידושין נ"א] הגם דהתם פי' כדלקמן אחוה אבוה אנתתי' אמי' וגומר כדפי' לעיל מ"מ גם זה רמוז בדבריו. עכ"ל הרא"ג ז"ל: