אור החמה על ספר הזהר ב:קצח

ת"ח אם אחרת יקח לו וגומר כל נשמתין עאלין בגלגולא וגומר כל העוסקים בדרוש הגלגול הסכימו כי על א' מג' אופני' תתגלגל הנשמה א' לקיום מצוה להשלים נפשו. או למרק עון שיש לו: או להשלים הדור. ועל הדרכים אלו אמר ולא ידעין בני נשא אורחין דקב"ה ומפני לפעמים יעשה האדם מצוה או עבירה ויכריע עצמו וכל העולם וענין זה יהי' תלוי לפי ענין המשקל במאזני' לעלות הרע וטוב בסוד עץ הדעת טוב ורע וז"א והיך קיימא טיקלא כנז"ל ענין הטיקלא. ואיך אתדנו בני נשא בכל יומא ובכל עידן. והענין הוא כי הזמן ישתנ' בבחי' הספי' זמן אחר זמן ומפני זה יתנהג הנהגה אחר הנהגה יום פלוני ספי' פלונית בבחי' פלו' וכן ישתנה כל רגע מחבירו ולכך צריך לעמוד בהשואה גדולה בעבודה מפני שב"ד ערוך בכל רגע לדון העולם כפי הבחי' השולטת באותו הרגע או דין או רחמים ואף אם אלף שנים יחיה האדם פעמים אין מעשה המצוה היום כמעשה המצוה למחר או אמש כי אמש ייחד בחינה א' והיום ייחד בחינה אחרת ולמחרתו ייחד בחי' אחרת כאומר על פ' ביומו תתן שכרו ובזה לא תשבע נפשו של האדם בעשיית מצוה א' כל ימיו מפני שבכל יום היא מצוה מחודשת וז"ש ואיך אתדנו בני נשא בכל יומא ובכל עידן לפי חילוף הזמנים כן הן מתחלפות הבחי'.

והיך נשמתין עאלין בדינא עד לא יייתון בהאי עלמא. אפשר או נדון הנשמה בעת כניסתה בטפה ההיא ודנים בה חכם או טפש וגומר. או אם נשמה זו כבר באה לעולם ולא הצליחה אז ודאי על פי הדין תצא ותבא כפי החטא שחטא יגזירו עליה עוני וכדומ'. והיך עאלין בדינא לבתר דנפקי וגומר או דין הגוף בקבר או דין הנפש בגיהנם ארציי כענין קרח או דין הנשמה בגיהנם העליון וע"פ הדין תכנס בהם. נשמתין ערטיראן כבר נתבאר בשמועו' הקודמו' שלבוש הנשמה והרוח הוא הנפש ופירשנו לעיל שהנפש כאשר תדבק בקליפות והיא נכרתת ממקום הקדוש הנה הנשמה תשאר ערומה ואינה באה אל פני המלך אביה אלא אזלא ערטירא' עד שתתרכב בסוד הרכבה שימצא שם נפש ולבוש בנפש צדיקא' מהצדיקים.

רוחין דלא עאלין לפרגודא כיון שאינם קשורים עם הנשמה מפני מיעוט מעשיה בהיות' למט' ועוד שקלקלה לכך הרוח נפרד לעצמו והנשמה לעצמה והיינו נמי אזיל בפרודא דקאמר בריש דבריו.

וכמה עלמין אתהפך בהו היינו סוד חלוף הזמנים שזכרנו שכל חלוף זמן וזמן מחייב עליו בחי' ידועה לפי חלופו:

והיך מתגלגלין נשמתין וגומר זה יתבאר ע"ד מ"ש בזוהר הכל הבל ורעות רוח כי הדברים הגשמיים שהם תחת השמש ואינם עונים לרוחני נעשה מהם הבל ומציאות דבר מה נאחז ביסוד הרוח הסובב העול' ובעלות רוח האדם למעלה מתלבש בהבלים הבטלים והיא הולכת בתוך אותם ההבלים סובב סובב הולך הרוח סביב העולם ואין לרוח האדם בו מנוחה לעולם וההבלים הם רעות רוח המכניעים רוחו של אדם בעת עלותו והיינו ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע דהיינו שהם אחוזים בהבל הבטל ההוא וסובב כעין כף הקלע וז"ש מתגלגלין נשמתין כאבנא בקוספיתא פי' כאבן זו בתוך כף הקלע והם נשמות שלא זכו ליכנס פנימא' אל מקומם הרמתה. ונמצאו לנשמה ב' מיני עונשים הא' עונש ממש בגיהנם כדעת הרמב"ן בשער הגמול ועונש הבדלה מהטוב הצפון כדעת הרמב"ם ע"ה.

דהא כל נשמתין מאילנא רברבא הוא ת"ת רברבא מצד הגדולה ותקיפא מצד הגבורה ולא שתהי' אצילות הנשמה ממנו ממש אלא הוא אילן הגדל במימי הבינה וז"ש דההוא נהר דהיינו בינה דנפיק מעדן חכמה ומייחודם חו"ב הוא הויות הנשמה אמנם היא גדלה בענפי האילן הזה וממנו יוצא וז"ש נפק מוצאו בת"ת. אילנא אחרא זעירא הוא יסוד שהוא עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ואו' זעירא ולא ממנו הרוח אלא עיקרו בת"ת אמנם יוצא מהת"ת ע"י היסוד למ' וז"ש מאילנא אחרא זעירא נפקי מוצאו הוא ע"י היסוד ומציאותו מת"ת. נשמה מלעילא רוח מלתתא. פי' אחר היות מוצא ההויות האלה אל מקומם שוב הנשמה יורדת לקראת הרוח ורוח עולה לקראת הנשמה ויש להם מקום השוה לשניהם ששם מתחברין כחדא כגוונא דכר ונוקבא שהזכר יורד מלמעלה למט' והנקב' עולה ממט' למעל' שהם זה כסא לזה. כדין נהרין נהירו עילאה כדמסיק שהרוח פתיל' וכסא שנשמה נאחז בו שהוא השלהבת ושתיהם מאירים יחד ואם יסתלק השלהבת מהפתילה גם השלהבת עצמו לא יאיר והיינו דמסיק ובחבורא דתרוייהו איקרי נ"ר כי גדר הנר הוא חיבור הפתילה והשלהבת יחד ואעפ"י שזה בלא זה לא יאיר עכ"ז לא מפני זה נאמר ששבח הרוח כשבח הנשמה כי שם הנר לא יצדק באמיתות אלא בהשלהבת עצמו וזה שאמר ונשמה בחיבורא דתרוייהו כחדא איקרי נר שעיקר המעל' אל הנר והיינו כעין ת"ת ומ' שבהתייחד' יחד יאירו ועיקר בהם הת"ת וז"ש כגוונא דכר ונוקבא. וכד מתחברן כחדא כדין איקרי כולא נ"ר שעולה הרוח במעלה שהוא חלק מהנר שמלת נ"ר ר"ל "נשמה "רוח ועיקר בו הנשמה והיינו אומר נשמת אדם כדין אתעטף וגומר היינו תחת כסא הכבוד היכל ידוע לנשמות שעדיין לא ירדו לעולם הנק' גוף וא"א לנשמ' לרדת לאותו אוצר אם לא ימצא לה לבוש זה לכך אתעטף ברוח כמו שא"א לנשמה ורוח לעמוד בג"ע של מטה אם לא יתלבשו בנפש כנז"ל ומכ"ש כאשר תרד עוד למטה בג"ע התחתון שצריכה לזה הלבוש ולא תפשוט אותו וז"ש כיון דבההוא היכלא לא הוי ולא אשתמש פי' אין לה הויה וקיום ואינה משתמשת אלא עם לבוש הזה הנק' רוח מכ"ש שכל עוד שתרד שהיא צריכה לו יותר ויותר. וכד נחתא לגו ג"ע דלתתא דהאי עלמא היינו ג"ע בארץ ממש כנודע אתלבש בההוא רוח אחרא דאמינא דהיינו הנפש לבוש נשמות הגרים שפי' לעיל.

ההוא דנפיק מתמן מג"ע שלמטה רווח ליה הגר באורח סתים כנז"ל. ובכולהו בין ברוח בין בנפש שריא בהאי עלמא בהיות הנשמה בגוף ואתלבש בהו כי אין קשר אל הנשמה עם הגוף אם לא שיהיה קשר הנפש בגוף ולא בגוף ממש אלא ברוח החיוני שבאדם נמצא נשמה מתלבשת ברוח ורוח בנפ' ונפש משכנ' ברוח החיוני:

רוח' דנפיק מהאי עלמ' דלא אתרבי ולא אתפשט. הכוונ' שלא הוליד בנים ולא המשיך ענפיו שהם אותם הנשמות המשתלשלות מנשמתו וז"ש דלא אתרבי הוא בעצמו להוציא מענפיו שהם שם וכן לא אתפשט כדמות האילן שהוא מתפשט בענפיו והכא עסקינן במי שנשא אשה ולא זכה להוליד בה כי בלי ספק אין עונשו גדול כמי שלא נשא כלל. ולא אשכח נייחא אפי' בגלגולא בעלמא וגומר פי' כי אינו כשאר המתגלגלים שפי' לעיל שהם מתגלגלים בכל גוף שיזדמן וזה סוד לא תלין מפני שכל עוד שלא נקבר א"א להתגלגל כלל ושמא אם היה נקבר היה מוצא לו פדיון בו ביום. אמנם מי שמת בלא בני' א"א להתגלגל אלא באשתו דוקא ר"ל במה שיזרע בגוף אשתו עד דישכח פרוקא דיפרוק ליה וגו' היינו היבם. בההוא מנא ממש וגו' כלומר באשתו כדמסיק דדבק בה רוחא ברוחא. והענין כי בהמצא ג' דברים יחד והם אחיו ואשתו ורוחא דשביק בהמצא שלשתם לא ימלט שלא יבא שם נשמת המת אף אם ימצאו שם כל המונעים שבעולם ואעפ"י שעדיין צריך להענש בגיהנם בלי ספק יקפח עונשו ותבא שם בגלגול אם מצד האח דהיינו פרוקא כי יש לו יחס בעיקר האילן להמשיך נשמה זו דרך הענף לבלתי יכרת. ואם בת זוגו מפני שזו נקבה לנשמה זו ויש לה יחס ליכנס בה ואין לה דרך לרדת למטה בגלגול זה אלא בהיותו יורדת דרך נקבתו בת זוגו. ואם ברוחא דיליה ממש דהיינו רוחא דשבק בההוא מנא תמן הוא רדיף וגומר אבל לא אתבני אלא בגין וגומר עיקר תירוצא במאי דמסיק לקמיה שרוח חדש עושה לו היבם ממש. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. אילנא רברבא היא חכמה והת"ת נק' אילנא זעירא והנה הנשמה יוצאת מזווג חו"ב כנז"ל דף צ"ד ע"ב. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאבא ואמא וז"א דהא כל נשמתין מאילנא רברבא וגומר ואינם יוצאי' ממש מעצמו רק ע"י נהר דנפיק והוא סוד הבינה דנפיק מעדן החכמה. פי' נפקי מתולדות הבינה ומזווג תרוייהו נפקי. ואמנם הרוחין נפקי מאילנא אחרא זעירא לגבי אילנא רברבא הנז' והוא סוד הת"ת. גם אפשר לומר בדרך אחרת כי הני תרי אילני הם בינה ומלכות והנה מלכות היא עלמא דנוקבא ולכן הרוחין דנפקין מינה אעפ"י שהם מן זווג הת"ת עכ"ז מוכנים אליה ונק' נקבות על שמה אמנם הבינה היא עלמא דדכורא עם היותה נקבה כנזכר פ' ויחי דף רמ"ו. ושני פי' אלו עולים בסגנון א'. והנה אלו השנים נעשים מרכבה זה לזה והנשמה מתלבשת ברוח כחדא וז"א נר ה' נשמת אדם פי' כי נשמת אדם היא סוד חיבור א' שמתחברים נשמה ורוח שהם אותיות נ"ר ושניהם הם נ"ר ה' כי מן השי"ת נפקין כנזכר ושניהם בחיבורא חדא הם נשמות האדם ונעשים נשמה א' וז"א כי רוח מלפני וגומר פי' כי הבינה אומרת דבר זה כי הרוח מלפני יעטוף פי' כי הרוח בא מן הת"ת כנ"ל והנה הת"ת הוא לפני הבינה וקודם הוא אליה בערכנו ממטה למעלה והוא מאות' מדרגה אשר היא לפני לכן הוא יעטוף לאחרים ואין הוא מתעטף אלא נעשה מלבוש לאחרים והיא סוד הנשמה אשר אני עשיתי ממש אני הבינה והם יותר עליונות ולכן הרוח מעטף ומכסה הנשמה אשר אני עשיתי והם מעולות מן הרוח והנה אלו הב' כשהם כחדא אז מאירין ונק' נ"ר ר"ת "נשמה "רוח כמו שהנר הוא חיבור הפתילה והשמן בכלי ההוא ואז ידליק ואם לאו לא ידליק כן הנשמה לא תוכל להאיר כי אם ע"י הרוח כי היא נעלמת וז"א ודא בלא דא לא נהרין ולא אקרי נ"ר: תמן לעילא בגנתא טמירא וגומר הוא הג"ע העליון שנק' טמירא לגבי האי ג"ע ארציי ואז בעת דנפקי הני נשמתין מזווגא דאילנא רברבא וההוא נהר כפי' לעיל ונפיק מתמן בסוד כסא הכבוד אז אחר שתרד הנשמה זו בגנתא טמירתא שם ז' היכלות בג"ע העליון דמטטרו"ן דמתמן נפקי רוחין מת"ת אז כדין אתעטפת בההוא רוח. ומ"ש דכיון דבההוא היכלא לא הוי ולא אשתמש. ונלע"ד טעות וצ"ל בגין דבההוא היכלא וגומר ופי' כי הנשמה להיותה עליונה לא תוכל להיות למטה בהיכלות אם לא בהתלבשות הרוח ההוא. וכד נחתא הנשמה לג"ע הארציי אז צריכה למלבוש אחרת כי גם הרוח הזה צריך אל לבוש אחר להתלבש בו בג"ע הארץ ולכן אתלבש בההוא רוח אחרא וגומר והוא הנז' לעיל דף צ"ח ע"ב בסוד נשמות הגרים וז"א אתלבש בההוא רוחא אחרא דאמינא. ואו' דנפיק מתמן והוה מתמן פי' מה שביארנו לעיל דף צ"ה ע"ב כי נפשות הגרים הם מזווג הצדיקים בג"ע הארץ ונפקי מתמן באורח סתים וז"א ההוא דנפיק מתמן באורח סתים והוא מתמן מזווג הנשמות הצדיקים אשר שם וז"ס נק' גר צדק כי עיקר הוייתו הוא בג"ע התחתון שהוא מדור אל המ' הנק' צדק ונעש' מזווג הצדיקים ואמר כי בכולהו שריא בהאי עלמא ואתלבש פי' כי נשמה זו לעולם היא מלובשת באלו תרין רוחין.

ההוא רוח דנפיק מעלמא עד עתה מדבר בענין רדת הנשמות אל העה"ז ועתה מדבר בדרוש הגלגול אשר הוא העיקר עתה אצלינו וז"א ההוא רוח דלא אתרבי ולא אתפשט וגומר יר' שלא זכה לבנים. והנה הנראה מלשון זה כי אין עונש לנשמה בענין פריה ורביה רק לרוח לבד ונוכל ליישב כי כן הוא האמת והטעם כי הנה האדם צריך להיות לו בן ובת דוגמת ת"ת ומ' כנודע כי הוא ואשתו חו"ב ובן ובת ת"ת ומ'. והנה הרוח והנפש שלו לא זכו לאתבנא למהוי להו בנין דוגמייהו שהם סוד ת"ת ומ' סוד בן ובת ולכן הוא הנענש בענין ביטול פריה ורביה ולא הנשמה כי כל המאמר הזה אינו מתעסק אלא בחלק הרוח ולא בנשמ' ואפשר דה"ה לנשמה ולא דק. ואמר כי הרוח הזה מתגלגל באבן בקלע עד שייבמו אשתו שהיא כגופו ושם מנוחתו כי שניהם ד"ו פרצופין הוו והנה כשאחיו מיבם אשתו ונולד משם בן א' אז תמן אתגלגל ההוא מיתא וביאר הענין ואמר וההוא רוח דשבק וגומר פי' כי לקמן אמרינן כי כשהאדם נושא את אשתו ובועלה אז אשתאר חד רוחא מיניה בגווה לעולם וע"י היא תאיבה תדיר ליה והוא סוד מ"ן סוד נשמתין דצדיקייא דיהיב ת"ת ומ' ועל ידייהו אתערת לאזדווגא בבעלה ודוגמתו שביק האיש באשתו חד רוחא וע"י אתערת נוקבא תדיר בתיאובתא לגבי בעלה ואפי' אחר מיתת האדם נשאר ההוא רוחא בגו אתתא כדלקמן וע"י ההוא רוחא היא חוזרת להמשיכו אליה פעם אחרת. והנה כד האי פרוקא בני ליה כדלקמן ע"י ההיא טפה זרעית וממנה נבנה גוף א' ואז ההוא רוחא דשביק בה ההוא קדמאה רדף בתר רוח דיליה ואייתי ליה לתמן ואתבני כמלקדמין גוף חדש ורוח חדשה. וקשה איך אפשר כי נעשה רוח חדשה והלא רוח דא הוא מה דהוה ר"ל הראשון וז"א ואי תימא וגומר ותירץ הכי הוא אבל לא אתבני וגומר פי' להיות כי אין לו קיום אלא ע"י ההוא רוחא אחרא וגומר לכן נק' רוחא חדתא וענין זה הוא סוד הנז' בספרא דחנוך וגומר.

והרא"ג ז"ל כ' בעל תורה ודאי שבועל אות' בקירוב בשר לא דרך סדין שהוא בבגדו והיא בבגד' דהיינו שהתורה לא נתפשטה ממלבושי החומריים כמו שהוא לא נתפשט ממלבושיו כנזכר בפ' פנחס דף רט"ו:

וכדין פשטי' דקרא כלומ' לא תחשוב שהפשט היא העיקר ונדרש התכת לשון הפסוקים כפשוטן וביישובן אמנם הסוד המתלבש בו לא יתיישב בעצם דבר דבור על אפניו דהא ליתא אלא אדרבה הסוד הוא הפשוט והמתיישב בפסוק בעצם ליודע דעת והפשט הוא בלתי מתיישב בעצם וז"ש וכדין פשטי' דקרא אחר שהכינה וגם חקר' ידע שהדבר ההוא הוא הפשוט בפסוק ההוא עליו אין להוסיף וגומר והמקרא מתיישב כולו על מתכונתו ולא יש בו אפי' אות אחת נוספת ולא נגרעת:

והיך נשמתין עאלין בדינא עד לא ייתון להאי עלמא. היינו נשמות המתגלגלות אחר שנסתלקו מן העולם שצריכים להתגלגל נכנסים בדין אם יתגלגל (בבית) [בגוף] פלוני עשיר או בגוף שהו' מדוכא ביסורין וכיוצא בזה:

נשמתין ערטילאין פי' ערומות שלא עסקו בתורה ובמצות ואין להם חלוקא דרבנן להתלבש בו:

מאילנא רברבא וגומר היינו ת"ת עץ החיים יש בו ס' רבוא ענפין כנגד ס' ריבוא נשמות של ישראל.

רברבא מצד הגדולה. ותקיפא. מצד הגבור' דינא קשיא:

מההוא נהר דנפיק מעדן הת"ת הנז' שיוצא מהבינה וקראו אילן להורות על כללות הנשמות כולם בו כענפין באילן וקראו נהר לפי שהנשמות הולכות ובאות כנהר זה שלעולם מושך מימיו כנ"ל במדרש רות שבכל יום אין פחות מס' ריבוא נשמות הבאות לעולם:

מאילנא אחרא זעירא היינו מלכות וז"ש:

כגוונא דדכר ונוקבא. כדין נהרין נהירו עילא' כי אור הבינ' נמשך עליהם ועל חיבורא דתרווייהו כחדא איקרי נ"ר אפשר דהיינו דאמר לעיל תרין דאינון חד. כדין אתעטף נשמה ברוח לקיימא תמן בהיכלא טמירא היינו קודם רדתם לעולם שיורדות הנשמות באוצר ידוע תחת כסא הכבוד ששם ג"ע עליון שם מתעטפת הנשמה ברוח כעין מלבוש. יתעטף לא כתיב דהוה משמע שהוא עצמו מתעטף אלא יעטוף פועל יוצא לשני רומז לרוח (שמתעטף) [שמעטף] הנשמה. וז"ש:

מ"ט בגין דנשמות אני עשיתי. למי יעטוף לנשמות שאני עשיתי. דכיון נראה לי שהגי' הנכונה היא וכיון בוא"ו והוי כנתינת טעם שלהיות ששם אתלבש הנשמה ברוח:

ולא אשתמש אלא ברוח ונשמה כלומר הנשמה מתלבש ברוח לכך לא אתי מתמן אלא מתלבש בההוא רוח כישיבתו שם כן ירידתו. מתמן ה"ג במ"ם:

בההוא רוחא אחרא דאמינא היינו נפש הגר כנז"ל וז"ש ההוא דנפק מתמן והוה מתמן. שכן נשמת הגר מג"ע תחתון יצא' כנז"ל להלביש נשמת הצדיק והוה מתמן ששם נתהוית נשמת הגר מזיווגי הצדיקים כנ"ל. ובכלהו שרי' בהאי עלמא. כשהנשמ' יוצאת לעולם לבקר קבריהם או להראות בחלומות כנז"ל מתלבשת ברוח שלה ושניהם בלבוש נשמת הגר ואפשר שזהו שאמר לעיל בחידותיו וחד דאינון תלתא.

ואתלבש בהו ה"ג. ההוא רוח דנפיק מהאי עלמא. מלתא באנפי נפשא הוא.

דלא אתרבי וגומר. היינו שלא עסק בפרי' ורבי' ולא הניח זרע בעולם: ה"ג ולא אשכח נייחא (אפי') [אתי] בגלגולא בעלמא כאבנא בקוספיתא עד דישכח פירוקא וגו'

פרוקא היבם:

בהאי מנא. באשתו ממש. ולא סגי בלאו הכי לפי שהמת הניח רוח חיוני באשתו בהתדבק עמו כדמפרש ואזיל:

בתר עיקרא דילי'. היינו שורש הנשמ' העיקרית דהיינו נשמת המת הזה שמת בלא זרע כי הרוח הזה שבאשתו הוא ענף אחד מענפי'. באתר דההוא רוח בת זוגי' דנפקת בהדי' נתן טעם שני למה אתבני ע"י אשתו ואמר לפי שהוא ואשתו יצאו יחד בראשונ' לעול' עתה שכבה אורו של זה חוזר ונדלק מזה שהוא חציו השני כנזכר בפ' שלח לך דף קס"ו ע"א עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ובחיבורא חדא דתרוייהו איקרי נ"ר היינו דאמר לעיל תרין דאינון חד. ובכולהו שריא בהאי עלמא וגומר היינו דאמר התם והד דאינון תלת. עכל"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: