אור החמה על ספר הזהר ב:קצד

וכי נשמתא וגו' קס"ד יקח לו לההוא גופא קאמר כענין אשר לו יעדה דאהדר לגופא נשמתא אחרא הויה חדשה שעדיין לא פעלה המצות. לית אבטחותא וגו' הבטחת תחיית המתים כי אחר שהוא צריך לקום לפעול מחדש באותה נשמה שעדיין לא השלימה רצון קונה הכא איהו מה דכתיב וגו' עפר יכונה הקליפות שהם החצונים עפר חוצה לארץ הטמא שאינו עושה פירות. וירצה במלת עפר חיילים הוא הכנעני שהוא הנחש ובתחלה היה שליטתו בארץ כאומרו והכנעני אז בארץ וכאשר באה השכינה ליכנס בארץ בטלה אותם הקליפות והיינו שלשים וא' מלכים שכבש יהושע וכאשר חטאו ישראל ונסתלקה שכינה שלטה הקליפה בא"י וע"ז אמר וישוב העפר שהיא הנחש אל הארץ שהיא א"י התחתונה כשהי' קודם כיבוש וזה לפי שעה לבד כנז' פ' תרומ' והרוחי וגו' היינו שכינה אל האלהי"ם היא הבינה שהיא השולחת המ' לנהל התחתונים כנז' בזוהר בינוקא בפ' המלאך הגואל וגו':

ת"ח וגו' אתעטר בדיוקנא פי' הוא מתעטר שם בעטרת הצדיקים בדיוקן אשר לו כעין עולם זה שהרוח מתלבש שם בלבוש כדמות הגוף למטה ממש אלא שהוא רוחני מתמצא שם מאוירין דגנתא דעדן וזה כי כמו שאויר עולם הזה מחייב לבוש זה עטור אל האדם ואף למלאכים כנז' בפ' וירא כן אל הרואות בג"ע התחתון אויר ג"ע שהוא סוד אוירין דשכינתא מלביש הגוף כדמות דיוקן הגוף ממש.

מתעטרן עיטור משובח נוסף אליהן על הקודם כדי שע"י זכות זה הנוסף יתעלו למעלה. ומתפשטין מלבוש דיוקן זה ואז נשארו אותן הלבושים בג"ע כדמות האדם בעת שינתו שמסתלקת נשמתו ממנו.

דא איהו רוח דפלניא וגו' כדי שיתעדן הגוף גם במעלת הרוח כדכתיב והשביע בצחצחות נפשך ועצמותך יחליץ. דפלניא גופא שהגוף ההוא גרם מעלה לרוח זה. מעטר להקב"ה בכמה עטרין מאותו האור שהמשיך במעשה מצותיו בהיותו בעולם התחתון. ואשתעשע בה היינו שהקב"ה מתייחד עם שכינתיה ע"י הרוחות אלו והם נעשים מיין נוקבין. ואי תימא וגו' קס"ד הכי משום דאחר דזווגא דקב"ה ושכינתיה השתא ע"י הרוח א"כ אינו מצד הנשמה. תלת אינון וגו' כלומ' ג' שמות אלו שהם שאר"ה כסות"ה ועונת"ה הם ג' דברים שהנשמה מקבל מלמעלה נמשכי' לה מהבינה א' שאר"ה דהיינו שפע ואור שהיא מתקיימת וחיה ממנו והוא הנק' מזון. הב' כסות"ה דהיינו אור ושפע להתלבש בו ומאותו האור נעשה לה לבוש ומתחדש תמיד בכל פעם. הג' עונתה והוא אור יותר נעלם פנימי נפלא שיתייחס באשה אל העונה והוא מנוחה לנשמה שאין ערך בנשמה לא למלאכים ולא לשרפים ואין מי שישיג המעלה הזאת אלא הנשמות וז"ש עין לא ראתה וגומר ואפשר דעל הבינה קאמר והכוונה עין לא ראתה מקור אורות אלו אלהי"ם זולתך מפני שהם מלמעלה מהחכמה אל הבינה והבינה ממשיכם למטה אבל אחר המשכתם למטה מושג ודאי:

חד שארה משיכו וגו' נודע כי המזון הוא סוד זיו פנימי מעמיד ההויה והוא סוד רוח החיוני השואב הנשמה מפנימיות המדה והיינו או' משיכו דנציצו דנהיר באורח סתים ונעלם מפנימיות הספי' וכח זה מעמיד כל הנמצאים וז"א מזונא דזן כולא וז"א ואקרי יהו"ה בנקודת אלהי' דהיינו הו"יה נפש ורוחניות ונשמה הנתונה בתוך הנרתק שלה שהוא שם אלהי"ם שהיא המלכות ולזה רמז בשם אש"ר ה' דהיינו אשר יסוד ה' מלכות כנז' פ' ויחי:

כסותה דא משיכו אחרא לא פנימי כקודם כי זה כסות לה מבחוץ ולבוש לה ודאי ולכך אמ' משיכו אחרא לא נציצו כקודם ולבוש זה הוא לה לשומרה שלא יתפסו בה החצונים אף אם תתפשט לחוץ וגם לה לכבוד לבוש זה מזווגא דקב"ה ושכינתיה. דא בגדו בה תדיר דלא אתעדי וגו' ולז"א לא יגרע ר"ל שלא יסתלק הלבוש ממנה מה שאין כן בלא יגרע דמזון ועונה שפי' שינתן לה בכל יום ובכל שעה שצריכה:

עונתה מאן הוא כי נשאר שנפרש העונה ואמר דא הוא משיכו וגו'. וכאשר אחרת יקח לו שהוא הרוח וימצא לו ענייני' אלו מצד הת"ת שהוא הרוח למטה ואל הנשמה לא יגרע מצד מעלה כנז'. דלא עביד ליה עטרה אפי' מחד מנייהו אין ג' אלו חלוקים או תזכ' הנשמה לכולן או לא תזכה לא' מהם וז"ש ואם שלש אלה לא יעשה לה אל תחשוב שיהי' לה קצתם אלא ויצאה חנם אין כסף בלא כסופא כלל. בההוא עילאה וגו' פי' נשמה שהיא מלמעלה דקא פריש עלה קב"ה בגדו שהוא שם אלו"ה כנז"ל. בגין דלא תהא לעם נכרי שלא תוכל הקליפה שהיא בידה למוכרה לגוי או לממזר כנז' לעיל.

ההוא טינרא וגו' היינו ר"ש שהוא צדיק יסוד עולם.

יומא דתלגא כענין הנרמז בכתוב הוא הכה את הארי ביום השלג והוא משל על עסקי התורה ואפשר לרמוז אל הזקנה שהוא זקן מופלג בשנים למד במדרשו של ר' עקיבא. ואפשר לרמוז שלמדו שניהם לפני ר' עקיבא שהי' זקן כדפי' בגמרא הניחו לו לזקן וגו'

זרעא פולים משל אל פלפולי התורה. חמשין ותרין גוונין הם פנים בתורה. מאן הוא דאקרי בן וגו' הענין כי ג' גבולים לאדם בקבלת רוחו ונשמתו. הגבול הא' בהגיעו לחנוך המצות הולך וזוכה מעט מעט אל הרוח והנפש דעשיה ויצירה: הגבול הב' בהגיעו לשנת י"ג ויום א' זוכה אל הנשמה דבריאה ובתנאי שיעסוק בהיותו בן י"ג בתלמוד ובפשט מעשה המצות וידיעת אלהותו ית': הגבול הג' בהגיעו לשנת כ' ויום א' שאז זוכה אל נשמה דאצילות ובתנאי שיעסוק בסוד הספי' ויקיים המצות ברמז שלהם וכל זה הוא כשימצא שם הכנת אביו בעת מולדתו בהמשכתו בן כשר ראוי למעלה זו. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. אם אחרת וגו' הוקשה לו כי הלא כבר נפטר הצדיק הזה ועלתה הנשמה אל העה"ב ואיך אמר כי אם הצדיק הזה יקח לו בתחיה נשמה אחרת שארה כסותה וגו' ולא הראשונה שכבר זכתה. וז"א וכי האי נשמתא וגו' ולא האי נשמתא דאשלימת וגו' וא"כ היכי קאמר אם אחרת יקח לו:

פתח ההוא סבא ואמר וישב העפר וגו' לפי שבפסו' זה נאמר והרוח תשוב וגו' והוא סוד פסוק אם אחרת יקח לו כאשר נבאר לכן פתח בהאי קרא ופירש בו פסוק אחר אגב אורחיה כמנהג ספר הזוהר. ופי' בשעת החרבן וזה שכבר ידעת שגם בא"י התחתונה שלטה הקליפה בסוד והכנעני אז בארץ הפחות שבאומות עבד עבדים קודם התגלות הקדושה בסוד ואלה המלכים וז"ס זוהמת הנחש שיצא משם קין ואח"כ שת והיינו וישוב העפר דהיינו הקליפה כנז' בפ' פקודי דף רס"ו ע"ב ורס"ח ע"ב שנק' עפר שריפת החטאת וגו' וז"א עתה כי הלא בעת החורבן הנה שב העפר הנז' הם הקליפות לשלוט בארץ ישראל כמו שהיה בתחלה כאו' והכנעני וגו' וזה היתה נבואת קהלת על החורבן וירצה כי המשיכוה עליהם הדורות ההם אמון ומנשה וכיוצא ואז השכינה רוח קדישא נסעה משם אצל הבינה אשר נתנה לא"ה הוא הת"ת כמ"ש ויבן ה' אלהי"ם את הצלע וגו' וענין המשכת קליפה זו נתבארה פ' תרומה דף קמ"א ע"א:

ת"ח רוחא דבר נש וגו' ועתה ביאר הפ' הנז' בענין הדרוש שלנו כי הנה מן הפ' יפורש פסוק הקודם אם אחרת וגו' והוא כי מ"ש ורוח תשוב וגו' ודאי לא הוי בג"ע הארציי כי היכי קאמר תשוב אל האלהים אשר נתנה והנה אלהים אשר נתנה הוא למעלה בג"ע העליון ז' היכלין קדישין כנודע דמתמן נפקין נשמתין ורוחין ונפשין וכנודע א"כ ודאי כי פי' הפסוק הוא שאחר הפטירה שהוא מ"ש וישוב העפר וגו' שהוא הגוף הנברא מהעפר וכמ"ש כי עפר אתה וגו' אח"כ הרוח עולה אל האלהי"ם שבג"ע העליון והנה ק' כי כבר נתבאר בכל הזוהר כי נפשין אשתארו בקברא ורוחין בג"ע התחתון ונשמתין בג"ע העליון ומכאן נראה שרוח ג"כ עולה למעלה לכן ביאר ואמר ת"ח וגו' והוא במה שכבר נתבאר לנו כי בשית יומין דחול יתבין בג"ע הארץ ובכל שבתי וירחי וזמני סלקין לג"ע העליון ואז אתקיים קרא דוהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה שהוא בג"ע עליון ממש כנז' בפ' תרומה דף קמ"א ע"ב ע"ש:

ומ"ש ומתפשטן וסלקין הוא במה שידעת כי הרוחין בג"ע הארץ מתלבשין בדיוקנין דהאי עלמא וכשעולות לג"ע העליון מתפשטאן מאותם דיוקנין. והנה על זה הרוח נאמר אם אחרת יקח לו פי' כי הנשמה כבר היא למעלה מעת פטירתה אמנם כאשר אחרת שהוא הרוח יקח לו השי"ת ולזה נאמר בלשון אם כי אינו לוקחו בכל עת רק לעתים בשבת וזמני וגו'. וירצה כאשר אחרת יקח לו עכ"ז שארה כסותה וגו' כל התענוגים שהיתה לנשמה מתחלה לא יחסרו ממנה אע"פ שמשפעת ברוח וזה היא כוונת מ"ש ואי תימא דהא בגין רוחא דא שביק וגו' ואין הכוונה שביק ממש כי זה לא יתכן ולא יעלה בדעת אך הוא כמ"ש:

גם אפשר לפ' כי אולי היינו אומרים כי בשבתי וזמני וגו' ניתנו כדי שיתענגו הרוחין אמנם הנשמה אין לה בזמן ההוא חלק בתענוג ההוא כי אז הוא זמן תענוג הרוח ולא הנשמה והיינו לשון שביק קב"ה וגו' והודיענו כי אינו כן כי אפילו בזמן תענוג הרוח האורח. גם הנשמה מתענגת בתחלה קודם עליית הרוח שהם שארה כסותה וגו' וביאר שכולם בבינה בעלמא דאתי ומתמן נמשכו וזהו עין לא ראתה אלהים זולתך אשר הוא הבינה הנק' עה"ב וזהו שם אלהי"ם הנז' שם והראיה מאומרו יעשה למחכה לו כי יעשה הוא הבינה כמו הנני יוסף וגו' כנז' פ' אחרי מות דף ע"ט ע"ב. והנה להיות כי אין ג' אלה שם כאשר נבאר לז"א ואתמשכן מתמן כלומר כי הלא נמשכין הם משם ואעפ"י שאינם שם ממש: ושאר"ה פי' מזונותיה והם במזלא תליא מלתא שהוא הבינה ומתמן נמשך חד משיכו והמשך א' מן אותה האורה אשר שם וז"ש משיכו דנציצו דנהיר באורח סתים מזונא לן דזן כולא פי' כי כל נשמה ונשמה נמשך אליה חד משיכו מן אותה נציצו ונהירו הוא אור הבינה הנוצץ לעינים. והאי נהירו הוא נהיר תדיר באורח סתים יסוד בסוד הנהר היוצא מעדן והוא היסוד הנק' אורח סתים כנודע ליודעי דעת כי בעת היחוד שום אבר אינו מתעלם כמוהו שהוא מתעלם בציון קדש הקדשים ולכך נק' ארח סתם. והנה מן הבינה נפקא דרך היסוד המזונות לנו וז"א דזן כולא פי' כי מזוני במזלא תליא מלתא והוא זן לכולא ולכן גם הנשמה הזאת משם היא נזונית וזהו שארה וביאר כי הוא יהו"ד בנקודת אלהי"ם פי' כי אין המזון בא מן הבינה בעצמה הנק' אלהי"ם כנודע רק רוחניותה הנק' הוי"ה שהוא נשמת הבינה שם אלהים כנז' פ' אחרי מות דף ס"ה ע"א. והיינו אש"ר ה' כי אשר היא הבינה בסוד אשר אהי"ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגם היא ה' ראשונה. והביא ראיה כי מהאי אשר באים המזונות מפסוק מאשר שמנה לחמו כנז' בפ' ויחי דף רמ"ה ע"ב ורמ"ו ע"ב.

כסותה וגו' כבר ביארנו לעיל שם אלו"ה מה עניינו ואיך הוא מלבוש הנשמה ועונתה הוא ה' צבאות והוא סוד היסוד הנק' ה' צבאות כנודע דגוף וברית חשבינן חד ובו כלולין הנצח וההוד שהם תרי ביעי והאמה ואלו הם יהו"ה צבאות ומתמן נפקין חילין וצבאות לעלמא והנה שם זה הוא סוד היסוד הנק' יהו"ד צבאות כנודע דגוף וברית חשבינן חד ובו כלולין הנצח וההוד שהם תרי ביעי והיסוד ואלו הם ה' צבאות ומתמן נפקין חילין וצבאות לעלמא והוא שם זה הוא סוד העונה העליונה:

ואם שלש אלה וגו' פי' אפי' א' משלש אלה וז"א אפילו מחד מנייהו כי אם הנשמה אינה ראויה לא תזכה אפי' לשום א' מג' הנז' הנה ויצאה חנם אין כסף כי תצא מלפניו ית' בעת שתכנס שם לידון וידחוהו לחוץ בלי כסף פי' הענוגין יקראו כסף שהאדם כוסף וחומד אותם לעולם וכמ"ש נכספה וגם כלתה נפשי וגו' וכל השאר מבואר. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כתב וצלי צלותי' אפשר שהיא תפלת ערבית

ותמן תנינן ל"ג לי' בס"י. והכנעני היינו הקליפה ששלטה בא"י קודם שנכנסו (בתורה) [בתוכה] וכשנחרב הבית חזרה הקליפה וגברה לשלוט בא"י וזהו וישוב העפר היינו הקליפה שהיא תחת כל מדריגת הקדושה כמו העפר שהוא תחת רגלי בני העולם. א"נ ע"ש שנעשה כעפר לדוש להחטיא בני אדם וזהו וישוב העפר על הארץ. כלו' לשלוט על הארץ:

כשהי' כמו שהי' בזמן העבר:

והרוח תשוב דא שכינתא דאיהי רוח קדישא. ואימתי.

כד חמאת וגו' ולפי' זה אל האלהים היינו אל האלהות שנסתלקה שכינה אל מקומה הרמתה. א"נ הת"ת נק' אלהים כנז' באדרא רבא על ה' הוא האלהים ופי' אשר נתנה אשר שלטת וממנא על עלמא כנז' בזוהר בכמה דוכתי משל למלך דיהב בידא דמטרוניתא כל גנזי מלכא וגו' א"נ אל האלהים בינה אשר היא מנתה אותה להיותה שולטת בעוד בית המקדש קיים כאמה דפקידה לברתא וזה עיקר: (ה"ח) [ת"ח] רוחא דבר נש. וגו' בתוך דבריו מפרש כשישוב העפר דהיינו גוף הצדיק שנעשה כעפר וכאסקופה התחתונה שהכל דשין עלי' על הארץ בקבר כשהי' כמ"ש כי עפר אתה וגו' אז והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ושם עמו מתעדנת ומתעטרת וגו' (פי') [מפי'] זה יוצא לו פי' פסוק אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה שהם ג' מיני עונג שיש לה לנשמה כדמפרש ואזיל אתעטר בדיוקנא דג"ע דלתתא דקדק שאין לנשמה דיוקן כדיוקן העה"ז רק בג"ע של מטה אבל בג"ע העליון יש לה דיוקן אחר רוחני כמאורות הספי'.

ומתפשטין פי' מתפשטין מדיוקן הזה שיש להם בג"ע התחתון וסלקין לעילא לג"ע העליון לחזות בנועם ה'. א"נ ומתפשטין בעה"ז התחתון לבקר קבריה' וסלקין כנז' בזוהר בכמה דוכתי. ה"ג בההיא נשמתא עילאה קדישא:

דפלניא גופא. כלו' דגוף פלוני: ה"ג מעטר לה תלת שמהן עילאה %% אלוה ה' צבאות כדמפ' ואזיל. דעין לא ראת' אלהי"ם הכי גלי פי' שני כי הרוח תשוב אל האלהים היינו הרוח ממש שעולה אל הבריאה ששם מקננא הבינה ומתעדנת שם באור הנשמה היורדת מהבינה וז"ש ואתמשכת מתמן כלומר שאינו עולה עד הבינה אלא מתמן ממכון שבתה מתמשכין האורות ההם אל הבריאה שם מתעדנת הרוח והנשמה אינה חסרה כלום כדמפרש ואזיל.

באורחו סתים. כדי שלא ישבעו גם החיצוני' חלקם מהמזונות הללו שכן המזון צריך לכל וז"ש מזון לכולא ולזה היא באורח סתים.

מזונא דזן לכולא גרסי'.

אש"ר ה' אשר היא הבינה המאושרת בכל והיא ה' ראשונה שבשם ומשם נמשכין המזונות

כסותה פרישו דמלכא וגו' דפריש עלה אלוה דא בבגדו בה כבר פי' לעיל שאל"ה במ"ק עולה ט' כמספר בג"ד והיא שייכות למה הכסות נמשך משם אל"ה בחינה פרטית בבינה:

ה' צבאות איהו ודא איהו דנהיר וגו' נתן טעם לעידון זה שנמשך משם זה שבבינ' לפי ששם י"י צבאות מורה שנק' כן על שם צבאות של נהורין סתימין סוד תרין עטרין הנמשכין ממנה אל הת"ת.

דבי' עונה. שמקבל כל אותם אורות ומתעטר אל הייחוד ובזה מוציא כמה צבאות של נשמות ושל מלאכים בעונה ההוא כנז' בפרשת תזריע שלכך נק' אשת חיל שמוציאה חיילות חיילות של צדיקים ושל מלאכים.

טמירא. כי סוד טפת השפע נמשך מן הראש סוד הבינה אל הת"ת.

אפי' מחד מנייהו כדפי' רז"ל ואם חדא מתלת והוא מוכרח לפרש כן כפי דרכו שאם נשמה זו זכתה לא' מהנה לא יאמר בה עוד אין כסף דלית לה כסופא ועיד נא דהא אית לה אלא ואם שלש אלה פירושו חדא מתלת:

ההוא טינרא רשב"י זלה"ה.

דאזדרעו פולין וגו' כלו' ביום סגריר שירד שלג הרבה בעולם נתועדנו יחד ופלפלנו והיינו דזרענו פולין בדרוש ב"ן והיינו לחמשין ותרין כמנין ב"ן דהיינו מאימתי נק' אדם בן לשכינה ולקב"ה כדמפ' ואזיל ודבר בלשון חידה עכ"ל הרא"ג ז"ל.

גליון וישוב העפר וגו' רמז אל הכחות היצה"ר והקליפות שהם תחת הקדושה ר"ל תחת כל מדרגות הקדושה כעפר שהוא תחת רגל כל העולם וכול' דשין עליו: דאזדרענא פולין לחמשין ותרין גוונין וגו' פי' ר"ל פלפלנו בדרוש ב"ן פי' אימת נק' האדם ב"ן. עכל"ה. ועיין בס' אור הגנוז בס"ד: