אור החמה על ספר הזהר ב:קצב

דיעבדון טב בעלמא וגומר פי' שיהיו צדיקים וכשרי' במעשיהם אם יחיו: לאו הכי מפני מזג הרע שנשאבו בין הקליפות. ואחרא לא אתעשק כלומר אחרת שאינה עתידה להחמיץ אין לילית שולטת בה. פריק לה קב"ה וגומר ממש היתה מכורה ביד החצונים וכיצד מכירה זו היא היתה עתידה ליכנס בתוכה ברשותה והקב"ה פודה אות' מהם במה שמסלקה קודם שתחמיץ במתיבתא דיליה כדכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים וכדפי' רז"ל.

ואי תימא כיון דאתעשקת כלומר אי סלקא דעתך כדפי' ספרי קדמאי שאותם הנשמות העשוקות בגלגולי טיקלא שיהיו נשמות לממזרים וחסידי א"ה ולא שיהיו בתינוקת העשוקים כדאמרינן לזה נשמר הכתוב ואמר לעם נכרי וגומר בבגדו בה דעשיק לה וגומר בגדו לשון בגידה שבוגד ועושק אותה ולא מפני זה לעם נכרי ח"ו אלא לא ימשול למכרה כדפי'. כצאת העבדים נשמתין דבני כנען עבדים בני שפחה בישא. בעטורה כדמפרש לקמן. דההוא סטרא אעילת וגומר כנזכר לעיל בממזרי שממש הקליפה היא נותנת הנשמה שם ואלו אינו כך אלא ברשות הקב"ה והוא הנותן ואם תאמר א"נ מה ענין שליטת לילית כאן שמורה שיש לה אחיזה בנשמה ממש אינו אלא נטלת לה וחדאת בהדה וגומר בהיותה בטיקלא בין הקליפות וברצון קונה פרחת מן ידא דלילי"ת והקב"ה נותנה בגוף ההוא ברצון ומאמר קונה. פקידת לילי"ת לההוא ינוקא מפני האחיזה שהיה לה עם אותה נשמה ויש לה יחס עם הגוף מפני מיעוט קדושת אביו ואמו בשעת תשמיש ולילי"ת מוליכה בדרך לא טוב בעוד שהיא בגוף מפני שהחומר שהוא הבשר שלה מצד היצ"ר אמנם בעת בא יומו עת פקודתו נטיל קב"ה לנשמתא שהיא שולטת בה. והיא לגופא חלק שלה שהטמאים דבקי' לו כנודע. ולבתר כשיתעכל הבשר ונשארו העצמות כלא איהו ברשותא דקב"ה כשנתעכל הבשר מסתלק משם הרשע' ההיא:

לא תצא כצאת העבדים מאי הוא דאמרן לעיל דנפקא בעטורא וארמא על רישא מאי הוא עטורה דא. רשים לה בשם זה שהוא סוד א"ל ו"ה פי' ת"ת ו' ומלכות ה' מצד החסד כי הנשמה זו היא מיחוד קב"ה ושכינתיה. ועתה בסימנין אלו א"א לקליפה להמשיכה לנכרי ולממזר וז"ש וכדין איהי נטירא וגומר. בעוד דלבוש וגומר השתא מפרש בגדו כמשמעו. מה רשות וגומר השתא דאמרת שאין לקליפות רשות בנשמה ההיא לא בהיותה ברשותה להכניסה בכל גוף שתרצה וגם בכניסתה ובצאתה מהגוף הזה א"כ מה הוא הרשות שיש לההוא סטרא בה דקאמ' עלה וכי ימכור איש וגומר ותירץ ת"ח כל בני עלמא וגומר והענין כי בהמשיך הקב"ה הנשמה אל הטפה הזרעית גוזר עליה כפי רצונו כמה שנים יהיה קשר וייחוד הנשמ' ההיא עם הגוף ההוא אם מעט ואם הרבה זולתי אם גרם לעצמו כרת וז"ש כל בני עלמא וגומר אמנם דא לית ליה זמנא פירוש העשוק הזה כשנותן הקב"ה הנשמה הזאת בזה הגוף אינו גוזר לו כמה שנים יחיה כי ימיו תלויים בידו אם ייטיב ירבו ימיו ואם ירצה להחמיץ מיד קודם שתחמיץ הקב"ה מסלקו וע"ד איהי חייכת בהי וחדאת בהו כלו' כיון שרואה הרשעה הזאת שימי אלו תלויים בטובתם וברשעתם היא הולכת אליהם לפתותם ולמושכם אחר הרעה למשוך בתענוגי האסו' כדי שיחמיצו ויתלקטו קוד' זמנ' והיינו שליטתה שמקצרת שנותיהם בפתויה:

אזהרותא לבר נש וגומר כמה טבין וגומר הכוונ' שיש ע' פני' לתור' ולפיכך עם היות שנתבארו פסוקים אלו דרך א' יתבארו לדרך אחרת. חמאת הכי ענין הנשמה עם הקב"ה קודם בואה. דישתעבדון בה לצורך האדם כנז"ל. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב ז"ל. ואי תימא דאינון נשמתין וגומר לאו הכי דכתיב אם רעה וגומר פי' כי כל מה שביארנו עד עתה הפסוק עצמו מבאר אותו ואמר כי אעפ"י שכתוב וכי ימכור איש וגומר דמשמע דבכל נשמתין הוי הכי לכן אתא קרא ואמר אם רעה וגומר פי' זה שנמכר לאמה אינו כאותה הנשמה דעתידה לעשות טוב בעלמא רק כאותה דעתידה להחמיץ ועיני אדוניה שהוא השי"ת צופות ורואות כי רעה היא ועתידה להחמיץ ואז נעשקת. ועל אלין כתיב ראיתי וגומר זה נתבאר לקמן דף קי"ג ע"א. והנה אנו יכולין לתרץ לשתי קושיות שביארנו צ"ע ענין א' נכון בפשט לשון הסוגיא זו והוא כי צריך תחלה לבאר מה שנתבאר בזוהר כי תרין מתיבתין הוו חד דקב"ה וחד דמטטרו"ן ומתיבתא דינוקא הוא דקב"ה וצריך לדעת למה הינוקי הם במתיבתא דקב"ה ודאידך הוו דמט"ט וג"כ היכי שייכי התם ינוקי וקששי: אך הענין כי נודע כי הקב"ה לא ברא את העולם אלא בשביל נשמות ישראל שיזכו בעה"ז כדי שיתעלו אח"כ כנודע ויאכלו מפרי דרכם ולא במתנה ובתורת צדקה כמבואר. והנה כדי שתהיה לה שכר בבואה בעה"ז הי' מוכרח שתתלבש בגוף עכור הזה ויהי' לו יצ"ט ויצ"ר להיותו בעל בחירה להיותו זכיותיו מעשה ידיו ולא מתנה וצדקה על ידו ית'. ולסיבה זו ג"כ הוצרך לתת הקב"ה כח גדול ביצה"ר שהם הקליפות כדי שיפתוהו ויסיתוהו שאל"כ א"כ הוסרה בחירת האדם ובזה יתורץ לך טעם גדולים כשפים שמכחישים פמליא של מעלה כי כל זה צורך גמור לתועלת הנשמה וזהו משל לזונה שנז' בפ' תרומה דף קס"ג ע"א ובזה יתורץ לך טעם כח הנמרץ הניתן לסמא"ל והמבין יבין. והנה אחרי שניתן לו כח הגדול ההוא יש לו יכולת לשלוט עליו ובפרט אחרי חטא אדה"ר אשר נתלבשו בגוף הנעש' מסטרא אחרא כנודע ויש לו שליטה גדולה ונפלאה עליו. והנה גם בזה תבין חקירה אחרת והיא היכי שייכא חטא בנשמה הקדושה. אמנם הענין כי באמת שמטבע הנשמה שלא לחטוא אמנם מפני החטא הקדום והוא חטא א"ה אשר כולנו אברים ממנו כנודע ואז שלט זוהמת הנחש בכולנו וז"ס המתים בעטיו של נחש לכן הוכרחו עתה למות מן אותה הזוהמא הקודמת. ואמנם אחד היות אחיזה לטומאה בנשמות ישראל שהם אבר' א"ה ובפרט בכח הגדול הניתן לזוהמת הנחש כנ"ל יש לו איזה יכולת לשלוט באדם להחטיאו. ורצוני להעיר אזנך סוד נמרץ ונעלם מעיני המבינים ולא ביארתיו אלא להסיר קושיא אחת מלב החסידים בל יטעו בחקירת קושיא זו העצומה ואולי יחטא בזה ולכן היתה כונתי בזה לש"ש להאיר ולפקוח עיני עורים והשי"ת ימחול לי. ודע כי בזה הדרוש אשר כתבנו ואשר נכתוב ב"ה קצרנו בו מאד והמבין יבין ויסיר מלבו כמה קושיות המסירים ומטים לב האדם אחרי חקירות רעות: ודע כי שלמה הע"ה ביאר זה בפסוק כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והענין כי להיות שניתן כח גדול בקליפה להסית את האדם א"כ האדם הוא מוכרח לחטוא בהכרח וא"כ לא היה האדם ראוי לעונש כלל:

אמנם הענין נתבאר במ"ש מעביר ראשון ראשון והענין כי אם אין האדם חוטא כלל ועיקר הנה זה יורה כי אין לו יצה"ר כלל וא"כ אינו בעל הבחירה אמנם הקב"ה מקדי' ומשליט בו באדם את היצה"ר כדי שיהי' ליצה"ר תפיסה וכח באדם להחטיאו וזהו ענין נתינה הצה"ר בגוף האדם ואז יכול היצה"ר להחטיאו בהכרח בפעם ראשונ' ולכן אין צדיק בארץ אשר יעש' טוב ולא יחטא כי הוא מוכרח לחטוא כדי שיהי' בעל הבחיר' שאל"כ נמצא שאין יכולת ושליט' אל היצה"ר עליו והנה אותו החטא נק' חטא ולא נק' עון או פשע רק חטא כי היצה"ר נק' חטאת כנודע לשון חסרון כי הטומא נק' חסרון מלשון ולא יחטיא. ולכן נק' חטא כי אינו מדעת האדם רק הוי שוגג כמי שחשב שאוכל שומן ואכל חלב נמצא שהוא מוכרח במעשיו ואינו ראוי לעונש כלל כי הלא אתרמי לי' הכי שלא מדעתו והכוונה והנה זה נרמז במשרז"ל דבג' מקומות נתחזקי רגלי ישראל ולא נתמוטטו וחד מנייהו ואשר הרעותי כדאיתא במסכת ברכות כי כביכול אומר השי"ת אני השלטתי את היצר הרע בכח והמבין יבין. והנה ע"י אותו החטא הי' ליצה"ר אחיזה בנפש האדם ואמנם לכן הקב"ה עבור ראשון ראשון ואינו מעניש עליו כלל ועיקר. אמנם דע כי הנה ג' מיני חטאים הם והם חטא עון פשע והם כנגד נפש רוח נשמה. אמנם החטא מכונה לנפש כמ"ש נפש כי תחטא כמ"ש בפרשה ויקרא. והעון ברוח והפשע בנשמה והענין כי הראשון שבכולם הוא גוף שהוא ממש השראת היצה"ר והתלבשותו בו כי ממנו קורץ אחר החטא אדם כנודע ואז נתן לו הקב"ה איזו אחיזה בנפש אשר היא יותר קרובה אל הגוף כנודע ולכן נק' חטא נפש כי תחטא כי להיותה דבוקה בתכלית הדבקות עם הגוף אשר לטעם זה אפי' אחר המות כתיב ונפשו עליו תאבל לכן כמעט שהיא מוכרחת במעשיה אינו נק' כל פעולותיה אלא חטאים ושגגות ולכן האיש השוגג כפרתו בנקלה כי הלא נשמתו ורוחו לא נטמאו ובתשוב' לבד נתכפר. אמנם העון הוא כששולט גם על הרוח כי להייתו יותר רחוק מטבע הגוף הרי הוא נק' מזיד וז"ס העון ולכן כאשר ב' החלקים שהם נפש ורוח נתטמאו הוא קשה מאד לטהרו וצריך מירוק יסורין ויוה"כ ותשוב' כי הרוח הוא מסוד הת"ת ולכן יוה"כ מכפרת שהיא בינ' דשלטא על ת"ת והנפש דמצד המ' דילה בתשוב' שהוא תשוב' תתא' לחברא מ' עם הת"ת ואז הת"ת מכפר אמנם כשהנשמה חוטאת והיא מסכמת בענין אז נק' פשע גדול מאד ואז הפשעים שהם כמו חילול השי"ת שהוא בפרהסיא להמרות עיני כבודו ית' אין לו תקנה עד המיתה שאז אין לו שום יניקה מז' תחתונות ז' ימי הבנין כנודע כי ימי שנותינו בהם ע' שנה לבד ואין להם אחיזה בבינה כי אין שם שום ציור ולכן אינו מתכפר עד המיתה עם התשובה ויוה"כ ויסורין הקודמין כי אז הג' חוטאין נר"ן וצריכין הם כל מיני הכפרות:

ונחזור לענין כי תחלת הכל יש אחיזה אל היצה"ר להחטיאו בהכרח חטא ראשון אל הנפש הסמוכה וקרובה אליו וזה הוא לסבת חטא א"ה אשר גרם להיות יצה"ר בעולם ולהתלבש בגוף הזה כנודע ואמנם בענין אדם בעצמו היאך חטא הוא דרוש בפני עצמו ואין רצוני לגלותו:

והנה אחר אשר התחיל היצה"ר להתאחז בו אז באיזו פיתוי מועט יוכל להחטיא את הרוח ואח"כ אל הנשמה כיוצא בו והנה עם היות שלא היה הכרח רק בחטא הראשון לבדו שהוא להחטיא את הנפש. אמנם עכ"ז אינו נחשב אותו העון אשר חטאו הרוח והנשמה בפעם הראשונה אך אחר עבור אותם הג' הראשונים כאשר חוזר האדם עוד לחטוא פעם רביעית אז נחשב העון ההוא כי הלא כבר הוא בבחירתו מכאן ואילך. ואמנם מן הראוי היה כי גם מן השני ואילך היה ראוי להחשב אך כבר ביארנו כי אעפ"י שהם מצד הבחיר' עכ"ז הם כמעט הכרח אחר אשר שלט בנפש לשלוט גם ברוח ובנשמה אמכם כאשר ישנה בהם אז נפרעין ממנו. ואמנם למאן דאמר דמגלגלין עליו את הכל ונפרעין ממנו הכל אפילו ג' ראשונים הטעם הוא כי הנה אחרי שחטא האדם פעם ראשונה המוכרחת היה ראוי לאדם לומר הרי כבר ניתן היצה"ר בקרבי כאשר כל אדם שבעולם והרי הדבר בבחירתי ולמה אבינו עוד אל עמל ואון ולהמשיך עלי היצה"ר עוד. ולכן הנה אשוב עתה בתשובה ואעשה כל מאמצי כחי ולא אחטא עוד כלל ובודאי כי יתחשב עלי כאלו תמיד היה היצה"ר מסית אותי ואני בתקפי ובגבורתי אחרי אשר כבר באה זמן הבחירה כי כבר התלבש בי וכאשר לא יעשה כן אז מגלגלין עליו את הכל ואפי' על הראשונ' מפני שלא שב עליה בתשובה כי אם היה שב בתשובה בחטא הראשון לא היה בא עוד לכלל חטא בעולם ולכן אעפ"י שאין ליפרע ממנו על חטא ראשון עצמו עכ"ז נפרעין ממנו על שלא שב עליו בתשוב' כדיב שלא יחטא עוד כלל והנה זה הדבר מצינו באותם שמתו בעטיו של נחש והענין כי בודאי שאין לומר שלא חטאו כלל ועיקר אפי' חטא הראשון כנ"ל א"כ לא היה יצה"ר נאחז בם כלל ועיקר ומאין באה להם המיתה ולא היה למות כלל ועיקר כנודע כי אין המיתה וההפסד אם לא בגוף הנמשך מצד היצה"ר. אך הענין כי ודאי שחטא הראשון חטאו ועליהם אמר שלמה כי אדם אין צדיק בארץ וגומר ואמנם חטאם בזה היה מחמת אחיזת זוהמת אדם הראשון בעטיו של נחש כמבואר לעיל והנה הם אבריו של אדם ובהכרח יש להם איזו קצת זוהמא וצריכין גם הם להיות' בעלי בחירה וישלוט היצה"ר עליהם פעם ראשונה ואח"כ לא חטאו עוד כלל ועיקר. ויש ראיה לזה ממשרז"ל על פ' הן בעון חוללתי וגו' שאמר כלום נתכוון ישי אבא להעמידני וגומר הנה הורו לנו בזה כי כבר נמצא אתו איזה חטא. גם מצאנו לרז"ל כי ישי רצה לשכוב עם שפחתו ונזדמנה לו אשתו ומשם יצא דוד הע"ה הרי כי בהכרח אין צדיק בארץ וגומר והרי ישי היה א' מן המתים בעטיו של נחש. וכן בענין עמרם ולוי הנז' בפ' בראשית דף נ"ז ע"ב: ג"כ מצאנו איזה ענין והוא כי הלא בעמרם מצינו שלקח דודתו ואין ספק כי הוא פגם בנפש כי גם יעקב נחשב לו לחטא ענין ב' אחיות כנודע. וכן לוי מצינו לו מכירת יוסף ונודע כי חטא גדול היה כי הלא הוצרכו להתגלגל בי' הרוגי מלכות כנודע. והם הודו בפיהם ואמרו אנא שא נא לפשע עבדי וגומר. אמנם במה שביארנו יתיישב הכל. ואם נראה מאמרים חלוקים אצל המבינים הם מבוארים ומיושבים וישרים למוצאי דעת כי כולם דברי אלהים חיים. ואמנם ענין אחיזת היצה"ר בנפש בחטא הראשון כנ"ל הוא כי הלא הנפש היא מעשי' עולם האופנים אשר שם דבוק סמא"ל ושם הם רקיעין דמסאבותא כנודע וכמו שהי' לו לס"מ שליט' למעל' בעולם העשי' כן יש לו לנפש הנמשכת משם וסוד גדול הזה נתבאר פ' תרומ' דף קמ"ד ע"ב בענין אדם דעשי' דאתפתא בתר הנחש. והנה אין להאריך בדרוש הזה כי בו יתבאר ענין חטא אדם והיאך נתפתה אחר היצה"ר בהיותו בג"ע משולל מיצה"ר. וזו חקירה גדולה וכבר כתבנו שאין רצונינו להרחיב ביאור בו. ואחר אשר ביארנו איך יש יכולת בנשמה לחטוא נבאר עתה איך יש כמה חילוקים בזה. והוא כי יש נשמות אשר יזכו שלא יחטאו כלל דוגמת אשר מתו בעטיו של נחש. ויש אחרות אשר יחטאו אמנם יש בהם הרבה מדרגות. ויש אשר יחטאו ויפשעו עד אין קץ ותכלית ואותם הנשמות מן הראוי היה שלא יבאו בעולם אמנם צפה היה הקב"ה כי עתיד לחזור בתשובה או אפילו ביום מותו שיעשה תשובה די לו בזה, או לפי שיצא ממנו איזה בן צדיק וחסיד או לפי שיציל איזה ישראל מן המות וכנודע הרבה פרטים מאלו:

האמנם יש נשמות אשר צפה השי"ת בהם כי אין להם תקנה כלל ועיקר ולא יצא שום פרי מהם ולא יזדמן להם שום זכות בידם והנה דרכו לרחם ואין ראוי שיביא את הנשמה הזאת בעולם כלל ועיקר ואם נאמר שתשאר למעלה נמצא תקנתה קלקלתה כי לא תשלים עצמה כשאר הנשמות ולכן רחמי השי"ת עליהם ולהיות כי הם עתידים לחטוא ולהחמיץ אשר זה יורה היות להם איזה קורב' עם החצונים ולכן יתעסקו בההוא טיקלא ובזה יש כח לההוא טיקלא לקחתם ואח"כ עושה השי"ת חסד עמהם כי אינו מניחם לילך אל גופי חסידי א"ה או ממזרי ת"ח כי א"כ יהיה מתגבר עליהם הטומאה ולא יהיה להם פליטה ולכן מכניסם בגוף ישראל הכשר והקדוש כמ"ש לעם נכרי לא וגומר ולא עוד אלא אפי' כשנכנסות בגוף ההוא אינו ע"י החצונים שעשקוה תחלה אמנם בורחת מידה ונכנסת בגוף קדוש ואח"כ לילי"ת מכרת בזה והולכת שם וחייכת בה וניתן לה רשות לאפקא לה בלא זימניה מפני הטעם הנז' כי היא עתידה להחמיץ ויש לה אחיזה בו וגם כדי שיתכפרו עונותיו ויקבל יסורין ההם מהמיתה ויתעלה בהם. ואמנם בזמן ההוא הם טובים. עוסקים בתורה או לפחות שאינם חוטאים ואז כשחוזרים למעל' הנה כבר סבלו כמה עונשים ויסורים בעה"ז כשאר הנשמות ואז יכולין לקבל שפע עליון ובזה נתקנו אותם הנשמות. ואמנם כי יש מיני' אחרים וטעמים רבים לאותם המתים קטנים כי הם נשמות ישנות ובאו לסבול ההוא עונשא וכיוצא בזה הרבה. אמנם בהאי נדון דידן לא עסקינן אלא בנשמות חדשות העתידות להחמיץ. ובזה תבין הטעם מה נשתנו אלו שלא ניתן רשות לטומאה למוכרה לעם נכרי ובאותם דלעיל אמרינן שניתן רשות למייתי יתהון בגופי דחסידי א"ה וממזרים ת"ח:

ונבאר עתה פשיטות הלשון. והיינו אם רעה וגומר ל"א באל"ף כתיב פי' כי מלת לא הוא קרי וכתיב והוא כי הלא היה ח"ו מקום לטעות ולומר כי מכיון שעדיין לא באה לעולם ועכ"ז צפה הקב"ה דתחמיץ וגם בראותינו כי הלא סטר' אחרא עשקה קודם דייתי לעלמא א"כ נר' מזה כי ח"ו מקודם בואה לעולם מיום שנבראת היה אחיזה אל החצונים בה לזה כתיב ל"א באל"ף כי אין הדבר כן חלילה רק אח"כ ע"י גלגולי טיקלא שהוא הנ"ל דף צ"ה ע"ב. דלזמנין בשביל חובי בני נשא אכרע טיקלא דמאזני מרמ' ועשיק נשמתין דבטיקלא אחרא ולהכי קרינן ל"ו בוא"ו:

והפדה וגומר פה רמז מ"ש כי ע"י מה שבאה אל העה"ז וסבלה יסורי העה"ז ואתעשקת בידא דלילי"ת בזה הוה פדיון דילה על מה שהיתה עתידה להחמיץ ואז סליק למתיבתא דקב"ה. והענין כי שאר הנשמות אשר עם היותם חסידות וצדיקות עכ"ז כבר נתבאר כי אין צדיק בארץ וגומר ולכן אינם יכולות למיהוי לעילא במתיבתא דקב"ה עד עולם הבא אחר התחי' כי אז יבולע המות לנצת ויוסר הזוהמא לגמרי אמנם אלו הנשמות שלא חטאו כלל בעולם הם זוכים למהוי במתיבתא דקב"ה לעילא ממתיבתא דמטטרו"ן ואעפ"י שלא נבחנו כשאר הנשמות כי אם נבחנו היו מחמיצות עכ"ז כבר פדאן השם ית' כמ"ש והפד' ובמאי דאתעשקו בידי סטרא אחרא שני זמנין ונספה בלא משפט ובלא זמניה בזה נפדה ודאי ויש להם מעלה יתירה שלא נתלכלכו בזוהמת העה"ז:

גם אפשר לפרש האי פדיון כי הוא דוגמת האיש הגואל את שדה קרובין כנזכר בפ' בהר סיני וכן הכא להיות כי זה התינוק ניתן ביד ס"א פריק לה מידייהו במאי דיהיב לה בידהא לאפקא בלא זמניה וכדין אסיק לה למתיבתא דיליה:

ואי תימא דאתעשקת וכו' כבר ביארנוהו לעיל ואומרו בבגדו בה הענין הוא כי הוא טעם אל האמור והוא כי היינו אומרים כי בודאי אחר אשר היה לה רשות לס"א לעשקה יתה א"כ ודאי שכיון שברשותא היתה כי הלא עשק אותה והודיענו כי אין כן הענין וזהו לישנא דקרא לעם נכרי לא ימשול למכרה אעפ"י שבגד בה וניתן לה רשות למעשק יתה בההיא בגידה ורמאותה דההוא טיקלא דמאזני מרמה עכ"ז לא ימשול למכרה עם היות בבגדו בה. ועתה ביאר מ"ש לעיל לא תצא כצאת העבדים כי הנה בפסוק נזכרו הדברי' שלא כסדרן כי תחלה נזכר היציאה מהעה"ז ואחר כך ביאתה אל העה"ז והוא שלא כסדר ולכן רצה לפרש הדברים כסדרן ותחלה פי' סדר ביאתה אל העה"ז ומה עניינה ואח"כ פי' בזמן שיוצאת מן העולם. ואמנם האי דלא נקט קרא כסדר הענין כבר ידעת כי תורה שלא כסידרה ניתנ' ואין מוקדם ומאוחר בתור'. ובפרט כי בכתוב הזה נרמזו כמה פירושים שונים זה מזה כאשר תראה בזה הסבא ולכך הוצרך לכותבו כסדר הזה לרמוז בו כמה פי' ורמזים אלו ואמר כי הנה שאר הנשמות אשר חטאו בעה"ז הנה הם יוצאות כצאת העבדים שפלי ראש נכנעים. אמנם אלו לא יצאו כצאת העבדים רק בארמות רישא ובעטרה על ראשה כי הלא לא קבלו זוהמת היצה"ר כי מתו בקטנותם ולכן לא תצא כצאת העבדים:

ואי תימא דהאי סטרא אעילת לה וגומר פי' שהייתי מקשה למה שנז' כי היכי לעם נכרי לא ימשול למכרה והלא היא עשוקה בידהא והיכי לא יכילת לאעלא לה באתר דבעיא כיון דאיהי עשוקה בידהא לז"א כי לא די זה אלא אפילו בההוא ינוקא שהוא ישראל קדוש עכ"ז אין הס"א מעייל יתיה תמן אמנם פרחת מידהא ועיילת תמן ולבתר איהי פקידת לההוא ינוקא וגומר וא"כ מכ"ש שאין לה יכולת להכניס' בגוף גוי עע"ז ובודאי דלא ימשול למכרה. ולכן אין לתמוה אם בעת צאתה לא תצא כצאת העבדים כי אין שום רשות לההוא סטרא לאחדא בה אלא קב"ה נטיל נשמתיה בידיה. ולהיות כי דבר קשה מאד היכי אינה ברשותה אחר דעשקת יתה ולז"א ת"ח לא תצא כצאת העבדים מה היא וגומר פי' כי עתה בא לבאר טעם היאך לא יכיל לשלטא בה ולזה שאל ואמר מאי הוא כלו' מה ענין זה שאינה יוצאה כצאת העבדים ומה עניינו אלא בשעתא דנפיקת וגומר בבגדו בה פי' בעוד שבגדו ומלבושו ית' אותה הנשמה מתלבשת בו לכן לעם נכרי לא ימשול למכרה בשביל שבגדו ית' קשור בה: ולכן לטעם זה בעת יציאתה מן העה"ז לא תצא כצאת העבדים כי הלא בגדו ית' בה. ואמנם היינו יכולים לפ' כצאת העבדים כי ידעת כי יש מי שאינו יורש נשמתו אלא מסטרא דעבד ולכן יש לה לס"א שליטה בעת מיתתם עליו אמנם זאת כי היא בתו ית כאומר וכי ימכור איש את בתו הנה זאת לא תצא כצאת העבדים כי הוא ית' עצמו נטיל נשמתא דיליה ולא האי ס"א. ובזה שאמדנו אפשר לתרץ החילוק הנז' כאן שאין רשות לס"א למכר' לעם נכרי אמנם לעיל קאמר דאית רשו ליה למוכר' לחסידי א"ה ולממזרי ת"ח כי הם נשמות עבדים מצד מטטרו"ן ולכן בזה יובן כי ניתן לזאת בגד הזה הנק' אלו"ה כדי שלא תמכר לעם נכרי להיות' בתו ית' ממש משא"כ לעיל. ואמנם סוד המלבוש הזה הוא סוד הת"ת ו' וסוד המלכות ה' חיברם עם החסד הנק' א"ל ושלשתם נק' אלו"ה כנזכר פ' לך לך דף צ"ד ע"א ולהיות כי בשם זה אין בו שיתוף שמאל כלל לכן אין אחיז' אל החיצוני' בהאי נשמתא כי אין אחיזה לחצונים רק מצד השמאל:

מה רשו אית לההוא סטרא וגומר כבר נתבאר כי אם ס"א לא ימשול למכרה כנזכר א"כ מה הרשות אשר בידה ומה היא ממשלתה על האי נשמתא וביאר כי ניתן רשות לה שבאיזה זמן שירצה להוציאה מן העולם אית ליה רשותא. ועליו נאמר ויש נספה בלא משפט. אמנם אין הענין שהיא עצמה מוציאה את הנשמה כי הקב"ה אפיק יתה כנ"ל עד דלבתר נטיל קב"ה נשמתא וגומר רק הענין כי יום מיתתו הוא ברשותה. ואפשר לפרש ולתקן את הנ"ל והוא כי אחר שהיא נטלה והוציא' את הנשמ' אז אח"כ נטיל קב"ה את הנשמה והוא שליט על גופא כנודע ולבתר בזמן התחיה כולא יהא דקב"ה אפי' הגוף דהוה מסטריה:

אזהרותא לבר נש בהאי עלמא וגומר עתה ביאר כתובים אלו באופן אחר ואיירי בכל נשמתין דעלמא. ואמר אזהרותא וגומר וכל זה מבואר עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' לא באל"ף במקרא כתיב לא באלף וקרינן ל"ו בוא"ו והשתא דריש תרווייהו לא יעדה כלומר כשנתהוית הנשמה לא יעד אותה הקב"ה שתהי' נעשקת ביד הקליפה אמנם מצד גלגלוי טיקלא שעלו מעשה התחתונים במאזנים והכריע כף חובה כנזכר (לא) [לו] יעדה בוא"ו:

במתיבת' דילי' כדאיתא בגמ' דע"ז שכל הילדים לומדים בישיבתו של הקב"ה כמ"ש את מי יורה דעה וגו' וכדאיתא בזוהר חדש פ' יתרו דף נ"ח ע"א וע"ב ע"ש ענין נאה:

ואי תימא כיון דאתעשקת. וגומר פליג אספרי קדמאי דקאמר לעיל דס"ל שהנשמות עשוקות נתונות לחסידי אומות העולם ולת"ח ממזרים:

אלא לישראל ודאי לאפוקי ממזר ולא לאחרא כי מלת נכרי כולל חסידי אומות העולם והממזר נק' גם כן זר ונכרי:

ואי תימא דההוא סטרא אעילת לה בההוא ינוקא. פי' שני הוא במלת לעם נכרי לא ימשול למוכרה שהקליפות אינם שולטות עליה למיעל אותה נשמ' בהאי ינוקא:

אלא פרחת מידיה'. ומלת ואי תימא הם דברי הפסוק עצמו שאפי' שהיא רעה בעיני אדוני' שעתיד' להחמיץ וגומר כדפי' מ"מ לעם נכרי לא ימשול למוכר' כשיוצאת מן טיקלא אין הקליפ' שולטת עליה כי אם דפקידת לההוא ינוקא וחייכת בי' וגומר:

ותאיבת לההי' בשר בסוד הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו כי הבשר היא חלק הקליפ' שניתנה בבנין האדם כדאיתא בפ' שלח וז"ש והיא לגופ'. ובתר כלא אחר שנתרקב הבשר דהיינו החלק שלו לא נשאר עליו שום אחיזה כלל אלא הכל ברשותא דקב"ה כדאיתא נמי התם:

ת"ח לא תצא כצאת העבדים: השתא מפרש מאי דסתם לעיל דבריו דקאמר לא תצא כצאת העבדים אלא מתעטרא בעטרהא (באדמה) [בארמא] על ראשי'. ואמר דהיינו בבגדו בה דהיינו אותו לבוש הנק' אלו"ה כדמפרש ואזיל ובא מקרא זה וגלה על זה לא תצא כצאת העבדים אפי' אם רעה בעיני אדוני' שעתיד' להחמיץ אפי' הכי לעם נכרי דהיינו הקליפ' העושקות לא ימשול למכרה. כיון דבגדו בה דפרישת עלה ההוא לבושא מש"כ ביציאת עבדים דהיינו נשמות פחותות הערך. וההוא סטרא בחדו יען יש לה אחיזה בנשמ' שהיא בת מלך:

אלא לישראל בלחוד. אזיל לשיטתי' דנשמות עשוקות אינן ניתנות לחסידי אומות העולם ולת"ח ממזרים כנזכר אלא לישראל דינקי מגו תוקפא דאמהון (ומה היא העושק:

ת"ח כל בני עלמא וגומר) ודא היא דכתיב כימי אלוה ישמרני. היינו אותו בגד דפריש עלה לנטירו וכן עולה בגד ט' כמנין אָלהַ במ"ק ודוק שכן בשני מחומות כתב אָלהַ חסר ו':

מה רשו אית לההוא סטרא בה אחר שאמרת שיש לה אותה פרישו דנטירו לה וגם לעם נכרי לא ימשול למכרה למה נק' נשמות עשוקות ת"ח וגומר.

(ודלא) [ודא] לית לי' זמנא. אלא כל זמן שהיא רוצה להמיתם הרשות בידה. בזמנא דבעא גרסי' סליק ברעותא עלה (כרצונו) [ברצונו] בכח מה שיעשו התחתונים נחת רוח לפניו וצייר וגומר. ואית מנהון דזמינין לאבאשא אורחייהו היא הצעה למאי דכתיב בתרי' (אם רעה בעיני אדוני' וגומר כדמפרש ואזיל) אבל אם רעה בעיני אדוני' מלוכלכא וגו' די לי לעלמא דאנא יתבא בי' הנשמ' סלקא אדעתא דנוח לו לאדם שלא נברא משנברא אע"ג שהבריא' היא להרבות שכרה יותר עכ"ז אומרת די לי המעט שהוא קרוב לשכר ורחוק מההפסד יותר מללכת בעולם הזה להרבות שכר שאפשר שתפסיד מה שיש לה ע"י לכלוך העוונות וכדמפרש ואזיל.

ואהא מלוכלכא וגומר:

דישתעבדון בי'. יצה"ר וכחותיו:

למהוי בהאי עלמא. כי מעשה התחתונים הוא צורך גבוה ולא כמא דס"ד דדוקא להרבות שכר:

בעל כרחה נחתת. שאע"פ שהוא צורך גבוה דואגת שלא תחטא ויהי' הפך הכוונה ולכך יורדת בעל כרחה:

משתעבד' בינייכו. כנגד באי העולם קאמר שכל ישראל ערבי' זה לזה וכשלו איש באחיו וגומר א"נ בינייכו בין יצה"ר וכחותיו המחטיאים את האדם עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון ודא איהו לבושא וגומר כי נמשך עליה לבוש אור מן דכר ונוקבא הנק' אלו"ה כנזכר דף קע"ב ע"ב. ועל רזא דא כתיב הכא לעם נכרי לא" ימשול"למכרה" בבגדו" בה ס"ת אלו"ה. גם בג"ד במ"ק אלו"ה עכל"ה: