אור החמה על ספר הזהר ב:קפז

כד מתלבשן בלבושא וגו' ירצה שמלאכים רוחות אמנם בהתפשטם למטה יתלבשו באויר העולם ואותו הלבוש הוא לבוש צח בלתי מעכב כחם אלא אדרבא עוזרם לקיים שליחותם כך יש' היה להם לבוש חומרי לא חומר המונע ההשגה ומערבב ההשכלה אלא לבוש צח העוזר שליחותם דהיינו להשכיל ולהשיג והיינו שהיו מורכבים מיסודות דקים שהם שורש ליסודות הגופנים העכורים ולזה עאלין לאשא ולא דחלין וגו' וזה ממש היה ענין אדם הא' קודם חטאו ובסוד החטא ירד אל העכירות הזה היסודות העפריים המזוהמים וכאשר עמדו יש' לפני הר סיני פסקה זוהמתן ונזדכך חומרם על המציאות ההוא לא שנתחלף גופם לגוף אחר אלא נתעכלה הזוהמא העוכרת הגוף ונזדככו אל היסודות שבאדם כעין היסודות שהמלאכים מתלבשין לקיים שליחותם והיינו או' וכד אתעבר מנייהו ההוא זוהמא וגו':

כזוהרא דרקיעא וגו' הנה הרקיע דק ואור עובר דרך בו ויקרא מקבל האור ועצם הלבנה עבה דוחה האור ממנה ולחוץ ולז"א נשמתהון לגו כזוהר' דרקיעא לקבלא נהורא וגו'. וכולהו קבילו כל חד וחד כדקא חזי ליה ירצה שלא מפני פסיקת הזוהמא יעלה בדעת שלא היו מדרגות לנבואה ערכים ידועים שהרי אין החומר לבד נותן ההבדל בין איש לאיש שהרי אישי המלאכי' אינם שוים במציאות' אלא מלבד זה יש מדרגות ההשגה שלא יעכב אותם החומר וז"ש וכל חד וחד כדקא חזי ליה ולא עכבו חומרו שום עכוב אמנם היו חכמים ובלתי חכמים ונשים וקטנים ועובדים כל א' וא' כפי הכנתו. אתבסם עלמא ממרירות חטא אדם הא'. ואתקיימו שמיא וארעא שאפי' שלא חטא אדם הא' היה תלוי קיומם מעת בריאותם על התורה: וקב"ה אשתמודע וגו' שאפי' העליונים אינם מכירין מפני שאין גילוי גדולתו אליהם כל זמן שלא הוכן האדם שהוא עיקר גילוי שכינה. ואסתלק ביקריה הגשמיים כל זמן שיכירום יותר ישבע הנפש מהם ויהיה לב האדם גס בהם ואין כך גדולתו של יוצרנו שכל המכיר יותר מכבד יותר ולזה כיון שהכירו אסתלק ביקריה והיינו ה' מלך בתחתונים והוכר מלכותו גאות לבש עז התאזר לישראל:

והרא"ג ז"ל כ' והכא בסיני דפסקא זוהמא מגופא אפי' עוברין וגומר וא"ת והא קיל"ן נמי שעוברין שבמעי אמן אמרו שיר' בים סוף. וי"ל שע"י היתוך שהותכו יש' בכור הברזל במצרים עברה מאליהם זוהמתן. אמנם עדיין לא פסקה הזוהמא בעצם מכל וכל אלא עד שעמדו על הר סיני

כדקא חזי לי' כפי עסק התורה בפשט או בנסתר כך הי' שואב אור ושפע וידיעה ותוספות השכלה:

ואסתלק ביקרי' מלה זו לא נזכר' בכל הזוהר כ"א אצל הכנעת הקליפות והכא במתן תור' בודאי שכל הקליפות נכנעו ונשברו כי ע"י התורה נשבר כחם כלם כנזכר בפ' ויחי על יששכר חמור גרם וז"ש ואסתלק ביקרי' על כלא. בריך הוא בריך שמי' בריך כתרא. בריך אתרי'. בריך ממרי'. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

סליק פרשת יתרו בילא"ו:

צא ע"ב רעיא מהימנא פ' יתרו פקודא לאומאה בשמי' וגומר שבעה דרגין ז' ספי' הנכללות בשם בן ד' שבת"ת שהוא כלול משש קצוות והיינו דפריך והא שיתא אינון בר נש דאומי וגומר כלו' בעת השבועה מייחד השבעה כיצד הוא עצמו המ' ונשבע בשם שהם ו' קצוות ומייחד ו' קצוות במ' והיינו לקיומ' שמא קדישא שהוא יהו"ה בעל שש קצוות בדוכתיה שהוא המ' מקום לשם. למגנא לשוא לשקרא ביטוי. ההוא אתר ת"ת לא אתקיים במ' ומפריד בין ב' מדות אלו. ופי' שתי מיני שבועות הא' שבוע' הדיינים שהיא מצוה. הב' שוא ושקר שיש בה פגם. הג' היא שבועה לקיים את המצוה ועליה קאמר אומאה לקיימא פקודא דמאריה. הד' שבועה נגד יצה"ר והיא משובחת עליה אמר כד ההוא יצה"ר וגומר:

נדר איהו לעילא בסוד שפע הבינה בת"ת ולז"א כל הנודר כאלו נודר בחיי המלך כי המלך מ' וחיי המלך היינו חיי לשון רבים והכוונה כי אל הת"ת סוד רמ"ח אברים וכן יש בו י"ב גבולי אלכסון שהם י"ב פרקים גדולים ברמ"ח אברים דהיינו ג' שבכל זרוע וג' בכל שוק הם י"ב והם סוד י"ב צרופים השם יהו"ה שבת"ת וכללם נדר והי"ב הם מקורות לרמ"ח וכל אלו הם חיים למ' שכן יהו"ה חיים לשם אדנ"י והיינו שנק' חיי המלך. חיי מלכא דיהיב חיין לכל אלין שייפין כלו' הנודר נותן חיים לכל אלין שייפין שהם רמ"ח וי"ב כנזכר ומלך פי' במ' וא"כ יוכרח היות האברים במ' דהיינו ד"פ אדנ"י אדנ"י אדנ"י אדנ"י שהם מרכבה לד' אותיות יהו"ה נמצא שם יהו"ה חיי המלך דיהיב חיים לכל אינון שייפין שהם רמ"ח בזכר וי"ב בו בעצמו והאברי' עצמם איקרון הכי בגין אינון חיין מפני החיים הנמשך להם מהבינה נק' כולם יחד חיי שמתמלאים מהחיים להשפיע למ' שהיא מרכבה לשם יהו"ה כנזכר והא כיצד אינון חיין נחתין מעילא מת"ת שהוא נק' עץ חיים מבינה לתתא לההוא מקורא דחיי שהוא היסוד שבו נשפעים החיים למ' ולכל אברי' שהם סוד נדר כנזכ' וז"ש ומההוא מקורא נחתין לתתא לכל אינון שייפין שהם שייפי המ' וכל זה נדחקתי לפרש לפי שסתם מלך במ' ואפשר לבאר השמוע' בדרך אחרת לפרש מלך בת"ת והיינו חיי המלך וז"ש חיי מלכא היינו רזא דרמ"ח שייפין כלו' החיים הנמשכים לת"ת שבו באמיתות רמ"ח שייפין וי"ב קסטין כנזכר וחיי מלכא נקראים כן מפני שהם מקורי החיים הנמשכים מבינה לת"ת לכל אלין שייפין ועל שם החיים הנמשכים לכל האברים נק' חיי המלך לשון רבים וז"ש ואיקרון הכי בגין אינון חיין אמנם הם אברי המלך שהוא הת"ת ומקור החיים מלמעל' וז"ש ואינון חיי נחתין מעילא מהחכמ' לתתא בבינה שהיא מקורא דחיי ומההוא מקורא נחתין לתתא אל הת"ת ובחינותיו וז"ש לתתא לכל אינון שייפין והנה הנודר נודר בחיי המלך שהוא שם יהו"ה והנשבע נשבע במלך עצמו שהוא שם אדנ"י אמנם בין נדר בין שבועה נקשר יהו"ה באדנ"י וז"ש שבועה לקיימא דרגא דלתתא וגומר דהיינו היות המ' תיק והיכל לת"ת וז"ש ודא אקרי מלך עצמו שהכונה בו רוחא עילאה שם יהו"ה וגופא דיליה שם אדנ"י למשרי בגוה כזה יאהדונה"י והיינו מלך אדני עצמו יהו"ה דהיינו עצמות הנשמה בתוכו וז"ש עצמו דרוחא עילאה וגומר ההוא דסתיר לעילא דהיינו שם יהו"ה כנזכר מקיי' לההוא אתר שם אדנ"י. מקיים כל עלמא הנמצאים למטה ממנה: נדר דהיינו סוד יהו"ה שריא על כולא על מצוה מ' ועל רשות חיילין דלתתא והמרכבות שבועה אדנ"י אינה חלה על דבר מצוה שהיא עצמה מצוה אלא על דבר הרשות שהם המרכבות כולם מהרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' דא לאומאה בשמי' באורח קשוט.

באינון ז' דרגין כי כן לשון שבועה היא מלשון שבעה והם ז' ספירות מחסד ולמטה.

עילאין לאפוקי ז' דרגין תתאין שהם שבעה היכלות.

דשמא דקב"ה אתכליל בהו דהיינו יו"ד בחסד ה"ה בגבורה ו"ו בת"ת ה"ה במלכות:

והא שתא אינון. שהרי היסוד אינו נכנס במנין ז' לפי שהוא סיומא דגופא דגוף וברית חשבינן חד:

לקיימא שמא קדישא בדוכתי' שלא יסתלק אותו השם הקדוש מעל תהומא כנזכר בזוהר:

דא איהו שבועה דקשוט שהשבועה שנשבע האדם שמחייב אותו ב"ד כדי ליפטר או לישבע וליטול אינה נקראת שבועה דקשוט ואינו מצות עשה מן התורה אלא מי שנשבע ליצרו או לעשות תורה ומצות וקרא הכי קאמר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע לקיי' העבודה כנזכר:

אשתכח בי' שבוש היא שנפל בספרים:

ואיהו שבחא דילי' לא שלל הנשבע ונפטר או הנשבע ונוטל בעסקי ממון שהיא עבירה או אינה מצוה כלל כי הוא [כפי המובן חסר תיבת מצוה] בקצת אמנם היא גנאי לו לאדם שכדי ליטול או להפטר מהממון ההוה ונפסד מזכיר שמו הגדול אפי' שיהי' באמת אמנם שבועה שתהי' שבועה לשבח אינה כי אם השבועה שנשבע האדם ליוצרו או ליצרו.

נדר איהו לעילא אגב דנקט שבועה נקיט נמי נדר ואמר שהנדר היא לעילא בבינ' והיא חיי המלך שהמלך הוא הת"ת וחיי המלך היא הבינה לפי שהיא מתלבשת בזעיר:

ותריסר קטיסין אפשר שהם י"ב שייפין אחרנין פנימאן לגו מן גופא ואינון רזא דחכמתא עילא' ואתידעו ביני חבריא כדאי' בפ' ויקהל דף ר"א ופי' מורי זלה"ה שהם פ"ה ולשון שתי עינים שתי אזני"ם מו"ח ל"ב כב"ד ריא"ה כליות שהם חוץ מרמ"ח אברים דקיי"ל שאינו נק' אבר כי אם שיהי' בו בשר גידים ועצמות נמצאו רמ"ח וי"ב פנימאים כחושבן נדר ול"נ שהגירסא הנכונה היא כחושבן נוד"ר או ונד"ר. א"נ נדר במ"ק י"ב עם המלה ולהיות שהם עיקרי הרמ"ח אברים כולם נרמזו במנת נד"ר לבדם לפי שאלו מנהיגים שאר האיברים ולכך נקראו אלו חיי מלכא לפי שאלו הם סוד הי"ב איברי' שהם באדם העליון ת"ת והחיים הנמשכים מהבינה נכנסים באלו האיברים ונק' חיי המלך וז"ש:

חיי דמלכא אלין דיהיב חיין לכל אינון שייפין נחתין מעילא מהכתר לההוא מקורא דחיין בינה נחתין לתתא לכל אינון שייפין דהיינו י"ב אברים פנימים שבת"ת כנזכר:

שבועה לקיימא דרגא דלתתא רזא דשמא קדישא. מלכות ונראה שהיא פי' שני שהרי לעיל פי' שהשבועה היא ז' דרגין וגומר הם ז' ספירות שבמלכות ופריך שפיר והא שיתא אינון לפי שאין בה יסוד ותירץ איהו בר נש דאומי וגומר ושמא קדישא דקאמר הכא ולעיל הוא שם אדנ"י שהוא שם ולבוש לשם הוי"ה:

ודא איקרי מלך עצמו. מדה זו היא נק' מלך עצמו לפי שהמלך ת"ת מתלבש בו דהיינו שם הוי"ה מתלבש בשם אדנ"י וז"ש דרוחא עילאה דהיינו ת"ת (למשדי) [למשרי] בגווי' פי' בגווי' דהאי שמא קדישא שם אדנ"י כנזכר:

עצמו דההוא דסתיר לעילא רצה לפרש מלת עצמו שארז"ל דכל הנשבע כאלו נשבע במלך עצמו ופי' שכינוי מלת עצמו מוסב אל הנעלם השורה עליו לא על מלת מלך וכאלו אמר כאלו נשבע במלך עצמו שהוא במלכות שעצמו וגופו של אותו הנעלם שהוא הת"ת שרא בגווה:

נדר שרי' על כלא על מצוה. ת"ת שכן מצוה בחילוף א"ת ב"ש מ"צ הוא י"ה והיינו שם הוי"ה כנזכר בתיקונים:

ועל רשות. מלכות שנק' תפלת ערבית רשות כדפי' בתיקונים. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון תריסר קסטין אפשר לפרש שהם רמז לי"ב שייפין אחרנין פנימאין לגו מן גופא ואינון מוח לב ריאה כליות כבד ב' אזנים ב' עינים פה לשון שאינם בחשבון רמ"ח עכל"ה:

צב ע"א פקודא למהוי דכיר יום השבת וגומר יומא דנייחא כי ביום זה מתגלה בו מנוחה מה שאין כן בשאר הימים שאין מנוחה מתגלה בהם וענין מנוחה היא בחי' בספי'. לדוכרנא דעלמא כי כמו שבששת ימי בראשי' אחר ששת ימי מלאכ' באה מנוחה לכל מעשה בראשית ביום השבת כן כל יום שבת מתגלה אותה המנוחה זכרון לשבת ראשון וכל העולם נזכר למנוח'. ואיהו כללא דאורייתא כדפי' רז"ל כל המחלל את השבת כאלו כופר בכל התורה כולה והטעם כדמסיק לקמיה כי בשבת כולל ג' מדות שהם תורה שבכתב ותורה שבע"פ מתעטרים באימא עילא'. דוכרנא דשבת שהכ' אמר זכור לקדשו ולברכו שהוא סוד קדושה וברכה ולייחד זכור ושמור שהם בלא פרודא וז"ש לקדשא ליה וגומר מאן דאדכר וגומר לברכא וגומר זכור לדכורא ובו קדושה וברכה שמור לנוקבא ודא ודא בלא פרודא וקשורם ע"י קדושה וברכה שהם שמאלו תחת לראשי וימינו וגומר ולא זו בלבד אלא ביום שבת כלול כל האצילות וז"ש רזא דכל מהימנותא מרישא עילאה בינה ובה כלל ג' ראשונות ושש קצוות תיקוני גופא ומ' והיינו דמסיק דאינון תלת שבת שהם בינה ת"ת מלכות כדמפרש ואזיל:

חמור ביממא מפני שכל קדושת היום בלילה דהיינו בינה ות"ת ומ'. דא דאנהיר ליה בינ' המשפעת לת"ת ודא דאתנהיר מיניה מלכות מקבלת מת"ת. תורה שבכתב הוא ת"ת בתוך הבינה נביאים ת"ת על נ"ה כתובים מ'. אורייתא כולא בחינת הת"ת בג' מקומות בבינה ובת"ת ובמ' ועמו תמיד המ' תורה שבעל פה שהיא משתתפת עמו בתורה ובנביאים ובכתובים. תרין מרגלאן אינון הם הבינה והמ' וחד סיכתא היינו הת"ת והם אותיות הו"ה והת"ת קצתו אחוז בתוכיות הבינה וקצתו בתוכיות המ' וז"ש בין האי ובין האי. מרגלא עילאה בינה קרובה אל החכמ' לית בה גוון כי היא נעלמת ואין לה פעילה ידועה והכוונה שאין השגה שם כשורש הפעולות הנעלמות וז"ש לית ביה חיזו באתגליא אמנ' מתוך המתגלות למטה ידענו שורשם למעלה. כד שרי לאתגליא שמאציל בעצמותה ז' שרשים לז' ספירות המתאצלות למט' במקומ' ולכך הם שבע אתוון שורש לשבע ספי' כדמסיק וז"ש נהרין ז' אתוון גליפין בלטין וגומר הם ו' מדרגות גילוי אחר גילוי אל הנמצאות הנעלמות שבבינה כל א' נעלם מחבירו. גליפין הוא חקיקה והיא נעלמת שוקעת. בלטין היא בליטה יוצאת לחוץ בעצם גוף האות. נצצין הוא התנוצצות מתרחק מן האות יותר מבליטה הרבה מאד. אמנם בקעין הוא כח יותר גדול לבקוע מתנוצצת וקסטרין הם היכלות ויש בהם כח לבקוע ההיכלות שהוא גדול מבקיעין כי הבקיעה צרה וההיכל רחב הרבה. ונהרין היינו הארתם בזולתם למטה ואחרי רדתם המדרגות הנז' והנה הארתם אינה בהמזגה אלא נהרין כל וחד בבחינה לעצמו אמנם יחלקו לב' בחינות בענין שהם ב' שמות וז"ש ואינון ו' אתוון אינון תרין שמהן ואינם מתגלים אלא מחוקקין בההוא מרגלא כי החקיקה מורה העלם בתוכיות המדה הנז' וענין העלם זה הוא בימות החול שאין הקשר והארה לבינה בו' קצווה אמנם ביומא דשבתא שהבינה מתאחדת בשתי שבתות כדאמרן נצצין ונהרין וגומר היינו גילוי אחר גילוי אחר החקיקה השוקעת התנוצצות ואחר התנוצצו' הם פתוחות ואחר הפתיחה יוצאים ואחר יציאתם שולטות וז"ש ונפקי ושלטי:

ואינון אהי"ה יה"ו שני שמות אלו קרובים זה לזה שם אהי"ה עולה כשם יה"ו ושניהם מתייחסים בבינ' כי היא נק' אהי"ה כנזכר בתיקונין בבחינת הכתר וכן ג"כ נקראת יה"ו דהיינו חכמה ובינה י"ה וששה ספי' ו' והכלל מור' על המ' וכל זה הוא בתוכיות הבינה. והנה בהתאחד ז' שרשי' אלו הנז' אלו עם אלו יתאצלו מהם עוד ז' ספי' והטעם כי הספי' למטה הם מקשרין השרשים זה עם זה לא משורש א' לבד וז"ש מתנצצין אתוון דהיינו אחר היותם שתי שמות המורה על שתי בחינות הנז' מתנוצצות להיותם כלולות בענפיהם ובהתנוצצותם זו בזו וזו בזו והיינו או' ובנציצו דילהון עאלין דא בדא עם כל א' בחבירו וחבירו בחבירו ושם הם מאירים להתנהר להראות פעולתו בחבירו וז"ש ונהרין דא בדא ויאירו בחוזק עד שיראה ויאיר אל עבר פניה לחוץ וז"ש וכד עאלין דא בדא נהרין דא מגו דא ושם מאירין כל שורש כח פעולתו בסוד הגוונים שהם חסד דין ורחמי' וכללם יחד וז"ש בתרין גוונין שהם פעולות חלוקות זו מזו חד חוור רחמים וחד סומק דין ימין ושמאל ולכך יתאצלו למט' פנים ואחור וע"י הצירוף פנים ואחור יתאצלו ז' מקורות מב' שמות אהי"ה יה"ו כזה א"ו ו"א ה"ה ה"ה י"י י"י ה' ומשבעה שרשים אלו הנעלמי' בבינ' שהם שרשי' לשבע' ספי' יתאצלו ז' ספי' שהם ז' שמות אלו יהו"ה א"ל יהו"ה אלהי"ם יהו"ה יהו"ה אדנ"י ואין כוונתינו ממש ז' ספי' במקומם כי ז' ספי' במקומ' שם אחר אליה' כנודע אמנ' הכוונ' ממש ז' ספי' נגלות בבינה קרובות לספי' קורבה גדולה ואינם נוטלות השמות כפשוטן אלא בסוד התלבשם באלפא ביתא העולה מימין והיורדת משמאל דהיינו א"ת ב"ש וגומר ולכך הם בסוד מצפ"ץ מצפ"ץ שאלפא ביתא זאת רומזת בקו האמצעי שיש בה עליה ויריד' דין ורחמים וכן בשתי שמות אלו בסוד תמורתם יש בהם דין ורחמים שהם שתי אלפא ביתות אבג"ד ישר ותשר"ק הפוך וז"ש ענפין מנצצין מהאי סערא ומהאי סטרא ואינון חד סרי ענפין ביושר וי"א בהיפוך והם כ"ב אותיות י"א זוגות א' מצד רחמים וא' מצד דין וכל שאר האצילות כולו נכלל באלו שהם בסוד קו האמצעי וזקפין רישא ליקשר למעל' ויקשר ונהרין ומנצצין על כולא כי כל שאר האצילות כולו נכלל באלו כנזכר. ה' דאשתאר היינו סוד המ' שאות זאת היא שורשה למעל' ומקומה ממש באמצע למטה מחג"ת ולמעלה מנה"י ובה הפעולה עם כולם שכולם מוצאים בה כלי למעשיהם לכך בצירופה עם כולם מקבלת כחם והיינו שם אדנ"י שמורה הרבנות לכולם בהנהגה בעולם כנודע וז"ש לאתחברא בהדייהו כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרה"ו זלה"ה כתב. ענין תרין מרגלן וחד סכיתא הם בינ' ומ' וסכיתא ר"ל יתד והוא אות ו' שהוא דמיון יתד המחבר ב' המרגלאן כמ"ש והבריח התיכון וגומר ואלו הג' הם ג' שבתות כנ"ל: חד אקרי יהו"ה רזא דאלהים וגומר שם יהו"ה ואל הם חכמה וחסד ושם יהו"ה בנקודות אלהים אלהים הם בינה וגבורה וז"ש ברזא דאלהים בסוד שדינים יוצאים ממנה. ושם יהו"ה יהו"ה הם ת"ת ויסוד ב' המאורות הגדולים. וה' דאשתארת היא מ' מאור הקטן עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כ' פקודא למיהוי דכיר יום השבת וגומר אצטריך לברכא לי' היינו מה שאנו אומרים אחר ויכולו השמים ברוך אתה וגומר ורצה בנו וגומר. שמור איהי לנוקבא היינו שמור דכתיב במשנה תורה:

רזא דכל מהימנותא היינו סוד האצילות כדמפרש ואזיל:

שבת עילאה. בינה שבת הגדול כולל ג' ראשונות.

שבת דיומא ת"ת שבת דליליא מלכות.

וכד האי אתי לעלמא פי' בחי' שבת אורה מתגלה אפי' בעולם הזה התחתון והיינו בסוד עונג שבת שהאדם מתעדן במאכלות ערבים בכל סעודה ואותה מדה המתגלה באותה שעה היא נמשכת עד העולם התחתון ומתעדנת מאותו מאכל כלומר מתענגים מאותה הנאה שמקבלים בראותה עם בני ישראל מענגים את השבת לכבוד עליון כנזכר בפרשת ויקהל דף ר"ד גבי נשמה יתירה:

כד אתי ליליא וגומר שהיא זמן שליטת המלכות זמינת בהדה לעתיקא ולמלכא קדישא כי המלכות מכינה א"ע ומתקנת הבית לזמן הת"ת ומתיחד עמה בסוד וי"י בהיכל קדשו וז"ש ואתטמר בהדי' ואז בא אלי':

מלך גדול בינה ושורה על הת"ת כי היא מתלבשת בת"ת באופן ששלשתם מאירים בליל שבת זה בזה וכן בשאר הסעודות כדמפרש ואזיל. ה"ג חמור כד ביממא ודלא כמ"ד בגמרא כבוד יום עדיף:

כד אתי יממא. ת"ת.

דרגא עילאה בינה ודרגא תתאה מלכות.

תרין מרגלן אינון היינו הבינה והמלכות דרגא עילאה ודרגא תתאה דקאמר.

וחד סיכתא בהדייהו במסקנא דמלתא מפרש לה שהם סוד אתוון כד נציצו מהאי סיטרא ומהאי סטרא וגומר כדלקמן ומלת סיכתא הוא יתד תרגום ויתדותם וסיכהון וכן האותיות המתנוצצות מהאי סטרא ומהאי סטרא אותו האור והניצוץ הוא כעין יתד כנראה בחוטי שלהביות הנמשכים אל העין ולהיות שניצוצות אלו נמשכות מהבינה אל המלכות ע"י הת"ת לכך נק' הת"ת חד סיכתא סוד ו' כליל ו"ק וכנזכר בזוהר שיר השירים:

לית בי' גוון: אין שום הנהגה נתפסת בבינה אמנם מתלבשת הנהגתה בעולם בתוכיות הת"ת:

כד שארי לאתגלייא. שיש זמן שמתגלה קצת ממנה כגון בשבת כדמסיק וביום הכפורים והוא דמיון החכמה כשמתחיל לצאת מנרתק ומתנוצץ ממנו כמה ניצוצות לכל עיבר וז"ש כד שארי לאתגליא נהרין וגומר. בתחלה נהרין מציאות אור לבד ואח"כ גליפין דהיינו שנחקקין מינה ובה ואח"כ בולטין שאותה חקיקה בולטת לא שוקעת. ואח"כ נצצין שמתרבה האור עד שמתנוצצים ממנה ניצוצות אורה עד למרחוק ואח"כ בוקעין שיוצאות הניצוצות בתוקף גדול עד שבוקעות (בקיעין) בקיעין כלומר שאין חוזק הבקיעה מצד התחברותם יחד אלא כאו"א בוקע במקום אחר ואין לומר שתשש כח (הבאה) [הבקיעה] שאינה עוברת מצד האחד אלא יוצאים הניצוצות ההם. ובוקעין קסטירין. פי' היכלות תרגום ובטירותם בקסטוריהון והם ההיכלות שבבריאה ששם מקננא הבינה ובוקע אור ניצוצות בינ' ממקום מושבה עד בואם לעה"ז:

מחקקין בההוא מרגלא. החקק בה היא תקועה בל תמוט אלא שגילוי אותה חקיקה אינה כי אם ביום השבת שאז נצצין ונהרין וגומר ופתחין פתחין היינו פתחין שבמלכות הנקרא פתח עינים והרב' למקום הזה. ונפקי (משלטי) [ושלטי] יוצאין בממשלה אל הבריא' מקום מצב אור הבינ' כנזכר ומשם מאירים בעה"ז וזהו ונפקי. א"נ דפתחין פתחין היינו אותיות אהי"ה שיוצאים מפתחיהם ונכנסים ביה"ו כדמפרש ואזיל:

ואינון אהי"ה יה"ו.

אהי"ה בינה יה"ו חג"ת ששלשתם עם המלכות מרגלא תתא' הם ד' רגלי הכסא והבינ' רוכבת עליהם כנזכר בפרשת תרומ' קל"ב וכמו שהבינ' מתלבשת בת"ת כנז"ל כך סוד ניצוצות אותיות אה"י היוצאים מהבינה מתלבשים ביה"ו שהם חג"ת כדמפרש ואזיל:

ומאינון תרין. אהי"ה יה"ו דקאמר:

תרין שמהן אחרנין. היינו משתי אותיות ראשונות שבזה:

אתעבידו תרין שמהן אחרנין. וכיוצא בזה בשאר אותיות עד דסלקן אתוון לז' שמהן.

א' נפיק ונציץ ועת' מפרש כיצד נעשו ז' שמהן מא' דאהי"ה אות ראשונה עם ו' דיה"ו אות אחרונ' יוצאים שתי שמות היינו הוי"ה א"ל ומן ה' דאהי"ה ומן ה' דיה"ו יוצאים הוי"ה אלהי"ם. ומן יו"ד דאהי"ה ומן י' דיה"ו יוצאים הוי"ה הוי"ה ומן ה' דאהי"ה הנשארת יוצא שם אדנ"י ותחתיו שם י"ה כדמפרש ואזיל וזהו סדר יציאתם. אמנם סדר עמידתן שמעתי משם האלק"י האר"י זלה"ה שהם הוי"ה בחסד הוי"ה בניקוד אלהי"ם בגבור'.

א"ל בנצח אלהי"ם בהוד.

הוי"ה הוי"ה בת"ת ויסוד י"ה אדנ"י במלכות:

ענפין מהאי סטרא ומהאי ואינון חד סרי ענפין. הענין כבר נתבאר בפרשת תרומ' שבשבח דשבת דאיהו אל אדון וגומר ששתי אותיות הקודמות שהוא אל"ף בי"ת הולכות בחמש (אותיות) [תיבות] ושי"ן תי"ו אותיות אחרונות שהם שבח יתנו לו וגומר תפארת וגדול' וגומר הם בשש שש (אותיות) [תיבות] כשתחבר ראשי הענפים בסופן יבא סוד אלפ"א בית"א דא"ת ב"ש שיתחברו אל"ף דא"ל אדון וגומר שהם ה' תיבות עם אות ת"ו דתפארת וגדולה שהם ו' תיבות נמצא הענפים י"א. וכן אות ב' דברוך ומבורך שהם ה' תיבות מתחברות עם אות שי"ן דשבח יתנו לו שהם ו' תיבות יעלו ג"כ י"א וב"פ י"א י"א הם כ"ב תיבות בראש ד' תיבות וז"ש ואינון חד סרי ענפין:

ואילין תרין אתוון דנהרין דהיינו י' דאהי"ה וי' דיה"ו הנז' אינין הוי"ה הוי"ה מצפ"ץ מצפ"ץ וגומר הכא רמיז שכל זה מיירי בסוד הבריאה שהם לבושי שבת כנזכר בתיקונים שהרי כל תמור' הם בסוד הכסא שאותיות הוי"ה הם בסוד א"ת ב"ש מתחלף במצפ"ץ:

וכד עאלין דא בדא זקפין רישא וגומר באינון חד סרי ענפין היינו שמתעטרין אלו השני שמות הוי"ה הוי"ה בתמורתם מצפ"ץ וזקפן ראשם ששורות ורוכבות על שתי אותיות אלו שהם י"א תיבות שניים וזה כמו אומר לעיל ואינון זקפן רישא והא כיצד הוי"ה מצפ"ץ ראשון מתעטרת בי"א תיבות הראשונות שהם א"ת אל אדון על כל המעשים עם תפארת וגדול' וגומר הרי י"א ראשונים ושם הוי"ה מצפ"ץ שניים מתעטרות בב"ש ברוך ומבורך וגומר עם שבח יתנו לו וגומר שהם י"א שניים ולהיות השתי שמות הללו ת"ת ויסו"ד כנזכר לכך הם באים בזקיפא דרישא לפי שהם בעלי הייחוד הגמור ולכן נקט בהו וזקפין רישא וה"ה ששאר השמות שם הוי"ה א"ל וגומר הם עטרה בראש אותיות ג"ר וגומר. עכ"ל הרא"ג ז"ל:

צב ע"ב וכל אלין שמהן בלטין ונצצין וגו' בהאי יומא כי יום השבת אינה כימות החול כי ימות החול הנהיג העולם כל ספי' יום א' אמנם ביום שבת כולם יחד באור גדול שולטות יחד ובסוד השרשים הנעלמים ומה שהיו עד עתה שקועות ונעלמות בעמקי הבינה הם עתה בלטין ואח"כ מתנוצצין למרחוק ואח"כ נפקי אל מציאותם לחוץ ועוד שלטי שקדושתן מתפשטת בכל פרטי ההנהגה: כיון דאלין שלטי נעשי' כסא לעצם הבינה הנעלמת ולכך נפקא ההוא מרגלא עילאה שהיא עליונה וסכה על כולם ומה שהיתה נעלמת שוקעת בעצמה בלטא וגו' נגלית גילוי אחר גילוי מפני שהיא נעלמת ואין לה פעולה ידועה אלא היא מקור לכל האורות לכך ומגו נציצו דילה לא אתחזי בה גוון כלל: כד נפקא להאיר בהם בטש באלין ז' שמהן ועכ"ז משבעתם אין מי שיראה אור זה אלא המ' וז"ש חד שמא מנייהו וגו' דאיהו שביעאה ומקבלת אור כולם מתעטרא באור ג' ראשונות שהבינה משפעת בכולם ועאל במרגלית תתאה דהיינו בחינת המ' למטה במקום אצילותה ואז המ' מאירה באור ג' ראשונות ונוטלת שם י"ה וז"ש ואתיישב שמא אחרא תחותיה ואיהו י"ה ונודע כי שם זה בא אליה מצד ג' ראשונות ועיקרו החכמ' לכך אמר ומתעטרא ההוא נציצו דנציץ בהאי שמא דהיינו אור החכמה ולזה נכללים השבעה כל א' בעשר שהוא י' ונעשים ע' וז"ש לבתר דבטש בהאי שמהן נפקי מנייהו ע' ענפין לכל סטר ירצה מתחלקים לכל סטר ואח"כ נכללים האורות ונקשרים יחד להיותם כסא אל הבינה וז"ש מתחברן כולהו כחדא ואתעביד רתיכא וכורסייא חדא לההוא מרגלא עילאה ולא יתרחק בעיני היות ענין זה בכסא הכבוד ששם מקננת אימא עילאה וע"י אור השבת.

ושלטא בעטרין מלכא בכורסיא היינו סוד ג' שבתות דאמרן לעיל א' בינה מלכא שבת שני ת"ת בשש קצוות והם עוטריו. שבת ג' מ' והיא כורסייא. וחדי כלא שהיא נק' שמחה וממנה השמחה לכל הנמצאים ביום השבת ואחר שכולם שמחים באור הבינה הכסא שלם והיא יושבת על הכסא וז"ש כיון דחדי כולא יתיב מלכא על כורסייא דנא והיינו הנז' בפ' פקודי כי אותם המלאכים הנק' יתדות המשכן מתפשטין בכל התחתונים להסיר מהם הדאגה קודם בא השבת כדי שיהיו כל הנמצאים התחתונים שמחים ביום השבת כדי שישרה עליהם אור הבינה כנז':

ורזא דא ירית שבת וגו' ירצה כל כללות הנז' והענפים הנז' הם סוד הבינה וכסא שלה ביום שבת ומ"ט ירית מפני שכח כל האצילות הזה נמשך מלמעלה מסוד הכתר והחכמה שמשך העונג נמשך משם כנודע. ומטעם הסוד הזה אלפא ביתא דשבת אל אדון על כל המעשים הם כ"ב אותיות א"ב ראשונות הם עשרה תיבות חמשה אל אדון על כל המעשים. וחמשה ברוך ומבורך בפי כל הנשמה. וכן הם י"ב שית דהיינו שבח יתנו לו כל צבא מרום ו' תיבות תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקדש הם ו' הם י"ב והם בסופם ובראשם א"ת ב"ש י"א י"א וכללותם כ"ב ובסוד בטשי אתוון הנז' לעיל וצירופם וגלגולם נתייסד המציאות הזה בשבת שיר שבח זה ובפ' תרומה הרחיב פי' הענין. וכאשר תסתכל תמצא שהוא אומר שכל מה שיתכללו תרין אתוון קדמאי א"ב ושית בתראי הוא מצד סוד א"ת ב"ש שע"י סוד אלפא ביתא זאת יש קשר לאותיות וכללות ראש בסוף וסוף בראש ועיקר הראשונות עשר ועיקר האחרונות י"ב כמו שהם מיוסדות בתפלה אמנם ע"י דבטשי אלין באלין מכלילין ראש בסוף והתחתונות יכלילו בעליונות י"ב והעליונות בתחתונות עשר ויהיו כ"ב וכ"ב ולזה בשיר הם חמש חמש בא"ב ושש שש בש"ת וכד בטשי יעשו שהעליונות יהי' מציאותם י"ב והתחתונות כ"ב כדי להעתיק של זה בזה ושל זה בזה דהיינו א"ת ב"ש מחתים א"ב בש"ת כל שיש בו ומחתים ש"ת בא"ב מה שיש בו וימצא בין א"ב ש"ת כ"ב תיבין שהם כ"ב אותיות וכל סוד האותיות האלו הם מצד הבינה דהיינו סוד השבת מרגלאה עילאה המשתמשת בבריאה שהיא סוד כסא שבת כנז' בתיקונין והיינו מרגלאה עילאה דיתיב בההוא כורסייא.

ומרגלא תתאה היא מ' מתלבשת בתחתית הכסא לנוכח הבינה בראש הכסא שהבריאה כסא לעשר ספירן ועיקר הכסא לבינה והיא מאירה בסוד כ"ב דהיינו אלפא ביתא דשבת דהיינו כ"ב אתוון הם. כ"ב בסוד א"ת ב"ש וע"ב הם י"ח אותיות גודלו וטובו וגו' שהם י"ח אותיות ג"ד ה"ו ז"ח ט"י כ"ל מ"נ ס"ע פ"צ ק"ר והם ד' תיבות גודלו וטובו וגו' שהם ח"י אותיות ד' תיבות לכל א' הם ד' פעמים ח"י ע"ב והם בסוד ע"ב כ"ב. הנז' לעיל.

כדין ההוא מרגלא תתא' מ' דהוא בחשוכא בהנהגת החול והדין. אסתכל בההוא נהירו דהיינו סוד הבינה ותיקוניה המתפשטין עד היסוד הכלולים בע"ב וכ"ב ויופי התיקון אשר למ' הוא תיקוניה שהיא נק' אדנ"י. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. ואינון תרין אתוון כללא דאורייתא בטשי בתרין אתוון וגו' הם סוד י"ה שבשם כי משם נפיק תורה שבכתב ת"ת ואו' בטשי בתרין אתוון קדמאי הם אותיות ת"ש וזה תבין מפ' תרומה דף קל"ב א' כי הוא סוד אל אדון על כל המעשים וגו' וסוד הענין כי האותיות הם בסוד תשר"ק כמו שידעת ולכן קרא בכאן אותיות ת"ש שהם שני אתוון קדמאי ויש בהם י"ב תיבין והם שבח יתנו לו וגו' ותרין אתוון דסופא הם א"ב בסוד תשר"ק כנ"ל והם עשר אתוון אל אדון וגו' והנה אלו הד' אותיו' הם כללות כל הכ"ב אתוון ולכן י"ב קדמאן הם י"ב שבטין וי"ב בתראין הם י' אמירן ומהם כללות הכ"ב אתוון. ומ"ש ורזא דא ירית מרגלא עילאה בההוא כורסייא דע"ב הם סוד י"ח אתוון אמצעיים כי כל א' כלולה מד' תיבין והם ע"ב תיבין והם כרסייא דנהרא מכ"ב קדמאין כנ"ל וכל זה נתבאר בפ' תרומה דף קל"ב ע"א והענין כי הלא כפי האמת וכמו שאנו קורין עתה הם כסדרן אבג"ד וגו' נמצא כי א"ב הם בבינה מרגלא עילאה הכוללת י' אמירן שהם סוד ויאמר אלהים דבמעשה בראשית שהיא הבינה. ואותיות ש"ת הם מרגלא תתאה מ' שהיא כוללה י"ב שבטין סוד י"ב בקר כנודע והם בשכינה עצמה כי י"ב מלאכי המרכבה הם אחרים אבל אלו הם ממנה עצמה י"ב אלכסוניה בשש קצוותיה וכל א' כלול משניהם הרי י"ב כנודע. וי"ח אתוון אמצעיים הם סוד חי העולמים שהם י"ח אותיות דצירוף שם יה"ו אשר בו נחתמו ו' קצוות הת"ת וכולם נכללים באות ו' הנק' סיכתא. והם עולים למנין ע"ב כי שם ע"ב ויסע ויבא ויט הם חג"ת ובכללם נה"י כנרמז בפ' בראשית דף כ"ה ע"ב בפסוק וכל שיח השדה כי שיח הם ש' ח"י פי' כי שין הם ג' אבות חג"ת שהם ג' זיוני השין. והם נפרטין אל י"ח תיבין כי הלא ג' ווין שבאות שין שהם ג' קוים חסד דין רחמים הם בגי' י"ח וזהו פי' שיח נמצא כי כולם הם כללות א' באות ו' שהיא סיכתא הנ"ל ואח"כ דרך פרט הוא אות שין ואחר כך נפרט אל י"ח אתוון צרוף יה"ו יו"ה הו"י הי"ו וי"ה וה"י ואח"כ נפרט אל ע"ב אתוון וזהו סוד וכל עשב השדה וגו' ע"ב ש' כי השין נעשית ע"ב. וענין ב' מרגלאן וסיכתא אינם ממש בינה ומ' אך הם עצמותם נשמתם ואורם והם אותיות הו"ה וז"ש דשם אדני היא מרגלא תתאה דאתיישבת בשם אדנ"י והענין הוא סוד נחמד כי כנגד אותיות א"ב שהם י' אמירן כנ"ל שהם אל אדון וגו' הנה כנגדו שם אהי"ה שהוא במילויו י' אתוון א' א"ה אה"י אהי"ה וכן בדרך אחרת אלף הא יוד הא. וכנגד אותיות ש"ת הם י"ב שבטין הוא שם אדנ"י שבו י"ב תיבין במילויו אלף דלת נון יוד. וכנגד י"ח אתוון אמצעיים הם ע"ב אתוון הוא שם יהו"ה העולה לע"ב בכמה מיני צרופים כמו שידעת ודי בזה ואם יעזור השי"ת עוד אגלה לך סודות נפלאים בזה. ומ"ש לעיל סוד מצפ"ץ בי"ג מכילן דרחמי וגו' ומ"ש בסוף דאית בו שבעין ענפין וגו' כל זה תבין מפ' תרומה דף קל"ב ע"ש היטב ועיין פ' משפטים דקי"ט סוף ע"ב מה שביארנו שם כי חסד במ"ק י"ח ובסמפר גדול הוי ע"ב והם כנגד י"ח אותיות אמצעיות של אל אדון עכ"ל: עוד מצאתי כתוב לו וז"ל ואינון תרין אתוון כללא וגו' פי' כי זהו סוד אל אדון על כל המעשים הנז' בשבת והנה כאשר ב' אתוון אחרונות שהם ש"ת כי בהם נכללין כל האותיות כי הם סיום האלפא ביתא כאשר הם בטשי בב' ראשונות שהם א"ב אז יוצא מהן מן אותיות ש"ת שית שבטין ושית שבטין שהם י"ב תיבות שהם שבח יתנו וגו' תפארת וגדולה וגו' וכשהוא להפך שאותיות א"ב בטשי בש"ת אז יוצא א"ב ה' וה' אתוון שהם אל אדון וגו' ברוך ומבורך וגו' ואמנם אלו הם סוד המלכא קדישא אך כרסיה דיתיב עליה הם י"ח אותיות מג' עד ד' ובכל א' ד' תיבות שהם ע"ב וכל זה תבין בפ' תרומה דף קל"ב ריש ע"ב מהרח"ו זלה"ה. ואמר שהורה לו הרי"א זלה"ה ואמר לו כי מ"ש לעיל ועאל במרגלא תתאה ואתיישב שמא אחרא תחותיה ואיהו י"ה כי זה יובן במה שאז"ל פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו של אדם ועיין במקומו:

והרא"ג ז"ל כ' ה' דאשתאר. עד כאן נתחברו ג' אותיות של אהי"ה הרוכב על ג' דיה"ו של המרכבה נשאר ה' דאהי"ה שהיא קצת מן הרוכב שהיא בחי' מלכות הקשורה בבינה והיא ג"כ רגל הרביעי של המרכבה לכך מוציאה שתי שמות שם אדנ"י ושם י"ה. שם אדנ"י כנגד בחי' המלכות הדבוק' בבינה שהוא חלק מהרוכב ושם י"ה הוא כנגד בחי' רגל רביעי דמרכבה שבחי' זו נק' י"ה בסוד חמשה על עשור כנז' בפ' אמור ובפ' ויקהל רט"ו שבשעת הייחוד נק' י"ה וז"ש לקמן ואתיישב שמא אחרא תחותי' ואיהו י"ה דהיינו שנעשה שם זה שבה מרכבה לשם אדנ"י שהיא בחי' המלכות הדבוק' בבינה כנז':

כיון דאילין שלטי נפק ההוא מרגלא. הענין בתחלה כד שארי לאתגלייא נהרין ז' אתוון וגומר נהרין לבד כנז"ל עתה אחר שיצאו נפק ההוא מרגלא היינו מציאותה ובחי' הנקרא מרגלית ע"ש שמתנוצצו' ומאירה כמרגלית זו שהיא מאירה בצהרים.

לא אתחזי בה גוון כלל אינה מראה שום הנהג' אלא מציאות הארה והתנוצצות ואין בה גוון כלל כניצוץ השמש שמכה בעששיות משונות בגוונים וכל אחד מראה גוון אחר אמנם בניצוץ עצמו אין בו שום גוון:

אדנ"י דאיהו שביעאה מתעטרה ועאל במרגלא תתאה. היינו מה שפי' לעיל כי ה' אחרונה דאהי"ה שהיא בחי' המלכות הדבוקה בבינה היא היא המוציאה ממנה שם אדנ"י והיא היא הנכנסת במרגלא תתאה דהיינו במלכות שבמקומ' ורוכבת על י"ה כנז' מתעטרת בג' אבות:

ואסתהר ההוא מרגלא. היינו אור הבינה מסבבת למלכות ואותן ניצוצין שנתנוצץ ממנה מתעטר בראש האי שמא דאדנ"י או שם י"ה הנז':

לבתר דכניש בהאי היינו אותן ניצוצי שנתנוצץ מהבינה אחר שנכנס בשם זה של אדנ"י או י"ה הנז' כדין שמהן נפקין.

שמהן נפקין היינו מז' שמות הנז' נפקין מינייהו ע' ענפין שם ע' שמות של שם ע"ב ונעשים מרכבה לבינה והיינו ג"ר ד"ק וגו' עד ש"ת שהם (י"א) [נ"ל זו"פ דצ"ל י"ח והכוונה על י"ח אותיות שבפיוט אל אדון שהתחיל בו שבשני אותיות א"ת יש י"א תיבות וכן בשני אותיות ב"ש ובשאר האותיות יש בכל אחד ד' תיבות והבן] אותיות וכל אות ואות מוציאה ד' תיבות הם ד' פעמים י"ח ועולים ע"ב. הגם ששם מנה ע"ב וכאן לא מנה אלא ע' העיקר של שם הם ע' נמצאו כ"ב אותיות שהם רמוזים בא"ת ב"ש אלף בחמש תי"ו בשית כנז' שעולין כ"ב הם סוד בחי' הבינה שכן יש בה בחי' ה' בסוד אימא עילאה עד הוד אתפשטת וגוף וברית חשבינן חד וזהו אלף בחמש ב' חמש ויש בה בחינות ו"ק והיינו תי"ו בשית ש' בשית כנז' בפ' תרומה בהדיא כלם נעשים בה שיעור קומה אחת ורוכבת על המרכבה הנעשית מי"ח אותיות שעולים ע"ב כנז' שם וז"ש.

ומתחברן כלהו כחדא ואתעביד רתיכא וכורסייא חדא לההוא מרגלא עילאה ושלטא בעטרוי. העטרות הם י' נקודות דחכמה המתעטרים בראש האותיות כנז' שם בהדיא.

יתיב מלכא בינה אהי"ה על כורסייא דדינא ת"ת עם חו"ג יה"ו הנז"ל ונק':

כורסייא דדינא בסוד שכ"ה דינין ושערין סומקין שבסוד רישא כדאיתא בפ' תזריע:

וסלקין בע' (אנפין) [ענפין] היינו ע' תיבות מאות ג' עד אות ר' [א"ה נראה כוונתו ועד בכלל] דראה והתקין וגו' שהוא סוד ד"פ ח"י והיינו סוד יה"ו חג"ת כנז'. ואינון תרין אתוון דהיינו א"ת דא"ת ב"ש שבבינה שבה מתסדרות כל הכ"ב אלפ"א ביתו"ת ששם מקור האותיות שהם.

כללא דאורייתא מאלף ועד תי"ו:

(בששי) [בטשי כצ"ל] בתרי אתוון קדמאי. ת"ש דאלפ"א בית"א דתשר"ק שהם ראשונות:

וסלקי לחד לשית שבטין. דהיינו לאת חד היינו תי"ו לשית שבטין דהיינו תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש:

ולחד בשית שבטין אחרנין דהיינו שבח יתנו לו וגו' והם כדמיון שתי אבני שהם שששה משמותם על האבן האחת וגו' ובהם שרשי ו"ק שבבינה ששה ממעלה למטה וששה ממטה למעלה הם י"ב שבטי ישראל בסוד הדעת שהם שורש לשבטי האצילות ראובן חסד וגו' כנז' בפ' משפטים דף ק"ד:

תו אילין תרין אתוון שהם א"ת סלקין לשאוב שפע ממקורם ונחתין להשפיע.

ובטשי בתרין אתוון דסופא דכ"ב אתוון. דהיינו באלף שהם סוף אלפ"א בית"א דתשר"ק:

וסלקי חד בחמש דרגין היינו א' אל אדון על כל המעשים ב' ברוך ומבורך וגו' ה' תיבות בכל אות חמש וחמש אינון י' אמירן שהם סוד עשר' נקודות המתעטרות בראשי הכ"ב אותיות היוצאת מהם בעצמם.

י"ב שבטין וגו' לעיל תאנא והשתא מפרש מאי קאמר

בתרין אתוון קדמאי שהם ת"ש שהם ראשונות באלפ"א בית"א דתשר"ק:

דתרין אתוון דסופא שהם ב"א שהם סוף אלפ"א בית"א דתשר"ק.

דהוי"ה בחשוכא כל שית יומין דחול:

לע"ב עיבר. היינו סוד וה"ו יל"י סי"ט וכו' דהיינו דוד מלכא דמתעטרא באבהן כדאי' התם:

איהו רזא דתושבחתא. פי' תושבחתא דשבת והכי גלי כל מה דקאמר עד כאן הוא בסוד אל אדון וגו'. והא אוקימנא. בפ' תרומה קמ"ב:

מהאי סטרא ומהאי סטרא. היינו סוד אותיות א"ת ב"ש דהיינו א"ב חמש חמש וש"ת מהאי סטרא והמרכבה דג"ר ד"ק וגו' באמצע.

רזא דשמא קדישא דע"ב אתוו"ן דהיינו יה"ו חג"ת ומרגלא תתאה ה' בתראה דוד מלכא דקא מתעטרא באבהן דהיינו וה"ו יל"י סי"ט וגו' ואהי"ה בינה רוכבת עליהם:

וכולא האי והאי אתקריאת שבת. דהיינו תלת דרגין דאיקרון שבת כמו שהקדים בהקדמה:

ודא היא רזא דשבת. כל זה רמוז במלת שבת שיש בו ש"ת דתשר"ק וב' בא"ב דמיושר וכן במלת שבת רמוז סוד ג' דרגין שהקדים בהקדמה [ש'] בינה מרגלא עילאה ב' ג' ווי"ן שהם סוד חג"ת שם יה"ו ת' מלכות: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

צג ע"א כבד את אביך וגו' כבדהו בכסות נקיה השתא מפרש את אביך דא קב"ה ואמך דא כ"י ומלת כבד היינו בכסות נקיה דהיינו כנפי מצוה ומלת נקיה שתהי' מצוה נקי' שלא יתערב בה מחשבה רעה כלל אלא תהי' נקיה וברה להקב"ה לשם מצוה. ומהאי קרא לא נפקא לן אלא במצוה בתורה מנ"ל דכתיב כבד ה' מהונך וכדמפרש ואזיל. תורה ומצוה נגד קוב"ה ושכינתיה. בשמאלה עושר וכבוד היינו מהונך כי העושר האמיתי הוא התורה והמצוה כדפי' רז"ל דעני וגו'. ואל תשתדל באורייתא וגו' לגבי מצוה כבר נתבאר בכסות נקיה גדלו לה' אתי דברי התורה שהיא מצוה שעמה יגדלו לה' וזהו בהיות העסק בה לשם שמים. בגין דאיהו מחויב וגו' הענין שהם ג' עניינים בעסק התורה או לעשותה קרדום לחתוך בה כגון על מנת שיקראוני רבי והיא הבחינ' הפחותה הרבה ועליה נאמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. והשנית ע"מ לקבל פרס והיינו כעבד ובחינה זו אינה דחויה מכל וכל. והג' כבן דהיינו שלא ע"מ לקבל פרס ועליה נאמר בחיוב כבד את ה' כענין כבד את אביך ואת אמך דהיינו כבן דאיהו מחוייב ביקרא וגו'. והענין כמו שהבן הגשמי הוא משותף מבחינת אביו ומבחינת אמו כן הנשמה משותפת מת"ת ומ' ולזה יש בה בצורתה כח הדין מצד המ' בסוד אודם אור חוזר וכח הרחמים מצד הת"ת בסוד לובן אור ישר; ורביאו ליה באורייתא היינו בסוד רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות דהיינו תורה מצד הת"ת ומצות מצד המ'. דבר נש מחוייב וגו' וכן הקב"ה נתן לבן תורה ומצות ומאן דאיהו בן מסטרא דאצילות מוכרח שיהי' בו תורה ומצות דאי לא לא יהא בן אלא אדרבה יהי' פסל מסטרא דשמאל לא עבד מסטרא דמטטרו"ן אלא למטה מצד הרע בחצונים ולזה ימשך אחר הרע שהוא שורשו ויהי' בן סורר ומורה והיינו נשמות נמשכות אחר החליפות בסוד הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' ופירשו רז"ל הרשעים הן הן המזיקין היינו בן סורר ומורה כעבד המורד. ומבזה אביו ואמו דהיינו מבזה תורה ומצוה. וגוזל מיניה וגו' היינו שבמעשיו הרעים פוגם למעלה ומסלק השפע וכן נהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל אותם הברכות גוזלם מלמעלה ודאי מהרמ"ק זלה"ה: והרח"ו זלה"ה כתב. דא תורה ומצוה הה"ד אורך ימים וגו' ימין הוא ת"ת תורה שבכתב מימינו אש דת למו ושמאל היא המ' הנק' מצוה והיא שמאלית כי היא אצילותה מצד השמאל וכבר ידעת כי תורה ומצוה הם ת"ת ומ'. עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כתב כבדיהו בכסות נקי' בכנפי מצוה. ס"ל כר' אלעזר וחבריו שאמרו למעל' כבד את אביך וגו' דא קב"ה וכו' ומדאפקי' רחמנא בלשון כבד לרמוז שיכבדם במצות דהיינו ציצית נאה וה"ה בשאר מצות ונקט כנפי מצוה לפי שלשון כבוד נופל על המלבוש כדכתיב ועשית בגדי קדש לכבוד ולתפארת ור' יוחנן קרי למאני' מכבדותא. וא"נ ס"ל אביך ואמך ממש יגיע כבוד אליהם בקיום המצות שהבן מקיים כנז' בזוהר.

מהונך דא תורה ומצות מלת מהונך בכינוי קא דייק היינו ההון שלך שאין יד שולטת בו מש"כ בעושר המדומה שנאמר בו התעיף עינך בו ואיננו:

הה"ד אורך ימים בימינה היינו מי שעוסק בתורה שהוא אחוז בסוד ימין התורה דהיינו ימין השכינ' וכמו שכתוב ותורת חסד על לשונה.

בשמאלה וגו' שמאל השכינה אחוזים כל העוסקים בעשיית המצות ומרבים מצות וצדקיות בישראל.

גדלו לה' אתי כדרך שהי' דוד הע"ה גדלו לה' אתי כמוני לשמח בלי שום פני' כלל עכ"ל הרא"ג ז"ל:

בילאו"א יילאו"א תושלב"ע:

פתח ר"ש ואמר ואלה וגו' דע שהגלגול הוא על ב' פנים הא כשהוא צדיק והוצרך להשלים איזה ענין משלמות הנפש ואין נפש הצדיק הזה מתגלגלת אלא במקום בטוח לו שיועיל ולא יזיק. אמנם כאשר הרשיע פעם הראשונה והוצרך לתקן ושבה לזה העולם אם הטיבה הרי טוב. ואם הרשיעה פעם שני עד פ' ג' והם ד"פ שהיא באה לעולם. וזהו פוקד עון וגו' ועל רבעים וזו דרך לרשעים. אמנם לטובים דרך אחרת עד אלף דור עד שתשלים עצמה מאד:

ודע כי סוד הגלגול הוא עונש קשה לנפש מכל העונשין שבעולם יותר מגיהנם כי גיהנם רחיצה לנפש באש ואח"כ תצא משם טהורה ונקיה ואח"כ נכנסת לג"ע. אמנם הגלגול הוא קשה לנפש למאד כי הוא משל לאיש א' שטרח כמה טרחות והלך כמה שנים ללכת לעיר א' להוליך עמו סחורה פלוני להרויח בה שהיא שם יקרה למאד ובבואו אל פתח העיר ההוא אמרו לו אי שוטה תבן אתה מכניס לעפריים אין סחורתך שוה כלום. והנה אז יצטרך העני הזה לחזור פעם שנית מהלך כמה שנים בידים ריקניות ומאומה אין בידו עד שובו אל מקומו ויחזור ויביא לו מהמין הנאמר לו ושמה מרוחק הדרך ישכח שהשכחה מצויה ויותר טוב שיאמרו לו השומרים הכנס אל בית מאסר ויאסרוך כל ימי מצודך ואח"כ הכנס אל עיר מקלטך. וזה דרך הנפש ממש בדיניה לא פחות ולא יותר שבאה לעולם הזה וישבשם ע' שנה וטרח בו בטרדותיו וילך אל בית עולמו והשיבוהו שומרי פתח הגן א"א ליכנס מי שאין בידו כך וכך ונדחה ושב לעולם ויותר טוב שיקבל שם עונש בגיהנם ואח"כ תטהר ותעלה אל פני המלך אביה ולא תתגלגל פעם ב' ויש שכחת יצה"ר המשכיח לאדם על מה בא ויטרח עוד ע' שנה ואינו בטוח מפחד היסורים. וא"כ בלי ספק עונש גלגול גדול מעונש גיהנם. ולזה קראו הרשב"י בשמעתין עונשין דנשמתא ודינין דילה:

והנה ראה שאין מלת משפטי' יצדק על גלגולין לז"א כתרגומו דינייא א"כ יצדק על הגלגולים שהם דיני הנשמה לזכותם כנז' והם משפטי ה' אמת בנשמה אחר שיצדק לשון דין ממילא יצדק לשון משפט:

אלין אינון חדודין דגולגלתא. הענין כי ענין הגלגול הם חלוקים לאין תכלית מאד גדלו ועמקו ורבו בריבוי מיני האדם בחטאם וכן בשלמותם כל א' וא' כפי הראוי לו. לז"א חדודין דגלגלתא דינין דנשמתין שאין עניינם שוה לכל נפש א"כ גם אם דרך המשפט א' נק' סוד הגלגול עניינו הרבה מאד. ואם אפשר לנו להשיג הוא שינוי סוגי הנשמות מפני שאינם שוות בבחי' כי יש נשמה דאצילות ובה ד' מינים נר"ן ואדם כדלקמן. ויש נשמה דבריאה. ויש רוח דיצירה. ויש נפש דעשיה. וכל חלוקה מאלו יש בה הרכבות ובחי' רבות ולז"א עדן הכא לגלאה כמה רזין טמירין דגלגלתא.

כד נשמתא אתחייבת בגלגולא לא' משני המינים שפי' או שהרשיע ובא לנקות עצמה ולטהרה אושלא הטיבה כל הצורך ובא להטיב ולהשלים. אם היא מסטרא דההוא עבד מטטרו"ן שאינו נשמה דאצילות שאיש זה נתלבש בו נשמה דעבד והיינו בסוד מה שמתהוה בימי החול בזווג העליון כי ביום שבת מתהוה באצילות ובימות החול מתהוה למטה ביצירה דהיינו ששת ימי החול שהם מצד שש קצוות מטטרו"ן סוד ו' היכלות המתלבשים בו' ימי החול. יום א' חסד מתלבש בהיכל אהבה יום ב' גבורה בהיכל זכות וגו' והם נקשרים בימי החול בסוד התפלה ומקבלים נשמות בסוד היחוד והנשמות הנחצבות משם יקרא נשמה מסטרא דההוא עבד מטטררן וכללותו הוא שית סטרין לבד שש נצוצות מהמלכות המתפשטות להתלבש בהיכלות ועם היות שהם י"ס ג' מהם נעלמות בסוד היכל קדש קדשים וההנהגה אינם אלא ו' והם ו' ימי המעשה והיינו שש שנים יעבוד מצד העבד.

גלגולין דיליה לא מתחייבא אלא שית שנין עד וגו' הענין כנז' בתיקונים והוא סוד פעמים שלש עם גבר פי' ב"פ שלש שהם ששה הא' חג"ת שהם אהב"ה זכו"ת רצו"ן הב' נה"י שהם נוג"ה עצ"ם השמי"ם לבנת הספי"ר ולזה יהי' גלגולו פעמים שלש והן אמת שיוכל הוא להשלים כולם כאחד יחד בסוד שיתא סדרי משנה ובסוד קיום. הפסול והכשר. טמא וטהור. חייב וזכאי. אמנם לא הצליח אלא בא' מהם יעלה חיוב שיתגלגל ו"פ עד שיתקן ואם הרשיע יתגלגל ו"פ עד שיעקיר מהם ושוב לא יתגלגל. וז"ש גלגולין דיליה לא מתגלגלא אלא שית שנין דהיינו ו' גלגולין ובשש אלו או תצא חפשי או תרד לאבדון. אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא שהיא נפש דאצילות שהיא סוד המלכות דאצילות והיינו ובשביעית מלכות שהיא שביעית למדות העליונות וכ"ש לרוח ונשמה דאצילות יצא לחפשי חנם כי אינה מתגלגלת שאינה בהאדם אלא בהצדיקו וקודם שיחטא מסתלקת שאינה נפגמת שאין פגם נאחז באצילות שאין מוסרין אותה אלא עת היות האדם צדיק וז"ש יצא זה המתגלגל לחפשי חנם שאין הנשמה זו שפחה להשתעבד כדי שתתגלגל וזה יצא חנם בלעדי נשמה זו שאין מוסרין אותה אלא לצדיק. וז"ש דצדיק ודאי דלית ביה מלאכה לית ביה שעבודה והענין כי הנשמה שהיא מצד ימי החול נעזר האדם ממנה בדרישת המלאכות והחכמות הגשמיים והיא נעלבת בפנותה אחרי הדברים הגשמיים. אמנם הנשמה שהיא מצד המלכות שביעית יום השבת לית ביה שעבודה ומלאכה ואינה שורה באדם אלא ביום השבת. מהרמ"ק זלה"ה:

והרה"ו זלה"ה כתב. תרגום ואלין וגו' הכוונה כי נודע כי משפט הוא בת"ת משפט וצדקה ביעקב לז"א כי הנה גם שכן הוא עכ"ז אונקלוס תרגומו ופירושו כי הוא דין והסוד על הדינין שדנין להעניש לנשמות בסוד הגלגול. והיינו יכולין לפרש בסוד ב' מקרא וא' תרגום כי למטה בסוד תרגום שם גם המשפט מתהפך לדין וזהו מלת ואלה המורה ס"א כנז' בפ' ויחי רכ"ח ע"א ולז"א כי המשפטים הם עונשי ודיני הנשמות הבאים סטרא אחרא ע"ד ואלה דברי הברית עכ"ל:

והרא"ג ז"ל כתב פתח ר"ש ואמר ואלה המשפטים וגו' רצה להסתייע מהתרגום שרמז כתרגומו שפרשה זו מדברת על עסקי הדינין והעונשים שעוברים על המתגלגלים דמדקאמר קרא אשר תשים ולא אמר תדבר ודאי אשר תשים הוא דתסדר לשון סדר ואי על המשפטים כמשמען קאמר אינו נופל עליהם לשון דתסדר אלא אשר תדבר שתרגומו תמלל אמנם על העונשים נופל עליו לשון דתסדר דהיינו סדר העונשים דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה. שיש סדר לעונשים זה כך וזה כך.

חדודין דגלגלתא נ"ל שהגירסא הנכונה היא סדורין דגלגלתא מלשון סדר ומוסב למלת דתסדר דקאמר התרגום:

אם הוא מסטרא דהאי עבד מטטרו"ן. דע שבזיווג האדם שמזדווג עם אשתו בימות החול אין ממשיכין בו כי אם נר"ן מבי"ע אבל לא מאצילות שנשמה כזאת אחר שנמשכה בימי החול שנעשה בהם מלאכה מסטרא דעבד מטטרו"ן אית בה שעבוד מלאכה דהיינו שחטא שהוא משעבד הנשמה מזדמן לידו א"נ שעבוד היינו יסורים בעה"ז חלאים ודלות וטלטול וטירוף וכיוצא בזה זה נק' מלאכה ושיעבוד. אמנם הזיווג שנעשה בימי שבת נמשך נפש ממלכות דאצילות ורוח מת"ת ונשמה מבינה כנז' בתיקונים ונמצאת אותה נפש שנמשכת מסטרא דבת יחידה בת מלך בתו של אברהם אבינו היא בת חורין שאין חטא בא על ידה אם תתגלגל להשלים איזה מצוה אם לזכות את הדור וכיוצא ואלו נק' בנים אתם לה' אלהיכם. אמנם העושים בחול נק' בנים זרים. וז"ש אם הוא מסטרא דההוא עבד מטטרו"ן דאיהו כליל שית סטרין דהיינו שש קצוות שש שנים עליונים נכללים בו כנזכר בתיקונין עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירין מקננא במטטרו"ן כתיב ביה שש שנים יש בו עבודה ושעבוד ממיני השעבוד הנז':

אלא שית שנין היינו סוד הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש דהיינו ב' פעמים שלש עם גבר שהם ששה כנז' בתיקונין. ואין הכוונה שנים כמשמען אלא ו' פעמים כי כמו שהשנה היא היקף הנעשה ע"י המזלות ולסוף י"ב חדשים חוזר השמש לנקודה ראשונה כך השמש [כינוי לנשמה] הזאת מתגלגלת ומקפת כל הזמן הנגזרה עליה וחוזרת אל מקומה:

עד דאשלימ' שש דרגין דהיינו ו' ספי' כי בם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה והעובר עליהם פוגם בהם לפי שבהם משורשים כל המצות שכן מ"ע בסוד הימין ומל"ת בשמאל והת"ת היא התורה כולה ונה"י הם תורה נביאים וכתובים וכל א' מו' ספי' אלו מתלבשות בו' היכלות בו' יומין דחול כנז' לכן אם פגם בהם צריך להתגלגל עד שיתקן אשר עוות:

מההוא אתר דאתנטילת היינו מו' היכלות דעבד מטטרו"ן שמשם נחצבה כנז' וקרא הכי קאמר כי תקנה אתה הגוף כי תקנה נשמה מסטרא דעבד עברי לאפוקי שיש עבדא בישא סמא"ל אלא עבד עברי מטטרו"ן שהוא כולל ו' ספי' הנק' שש שנים כמו כן הנשמה זו שש שנים יעבוד לא מתחייבא בגלגלות' כי אם פעמים שלש כדפי': אמנם אם היא מסטרא דבת יחידה. מלכות שהיא שביעית לו"ק נשמ' כזאת יצא לחפשי חכם אין חטא בא על ידו לפי שהיא צדיק וגו'. ה"ג דצדיק ודאי לית בי' מלאכ'. והענין כי ת"ח נק' שבתות וי"ט ומאן דמחלל לון חייב סקילה ואינם בני מלאכה וצריך לענגם ולעדנם במיני עידונים ועינוגים כמו בשבתות וי"ט כנז' בר"מ פ' צו דכ"ט. והענין כי תוספות נשמה שיש לשארבני אדם ביום שבת היא מה שיש לת"ח בימי החול והטעם לפי שהוא נעשה בשבת בזמן שהי' לאביו נשמה יתירה ובאותו שימוש שנעשה נשתתף בו נשמה יתירה דשבת כנז' בפ' תרומה קל"ו באופן שלעולם לת"ח יש להם תוספות נשמה וביום השבת כפלים לכך נק' שבתות ויו"ט: וז"ש דצדיק ודאי לית ביה מלאכה. ממש מלאכת חולין כעבדים שעושים מלאכה ואחר שאינם עושים מלאכה אלא מלאכת שמים לית ביה שעבוד עון שישעבדנו תחת ממשלת מלך זקן וכסיל לפי שאין חטא בא על ידו: עכ"ל הרא"ג ז"ל:

גליון הזווג שנעשה בימי החול משפיעים שם נפש מאופן ורוח מסטרא דעבד ונשמה מבריאה אמנם הזווג הנעשה בשבת משפיעים נפש דאצילות בת מלך מלכות שאין בה שעבוד עון ולא מלאכה שהוא מובטח שלא יחטא שאין החטא בא ע"י ואם יבא לחטוא תסתלק ממנו וז"ש ז"ל בא למדוד נפט וגו' בא למדוד אפרסמון וגו' ורוח מת"ת ונשמה מבינה. ולכן נק' בנים שנעשים בשבת בנים אתם לה' אלהיכם והאמת הכל מושפע מאצילות אלא בשבת משפיעים בלי מלבוש אבל בחול בא להם ע"י מלבוש מאופן חיה ושרף. עכל"ה: