אור החמה על ספר הזהר ב:קפו

והארכת ימים מורה שאתה מאריך אותם והיינו בבחינה שמותר לחקור בהם כאומ' תקח לך אתה רשאי לחקור ולאחוז בהם להיותך מרכב' אליהם לפעול בהם כרצונך. ויכוון בה כוונה פרטית בסודה וסדר קשר הייחוד אל הספי' בה ואע"ג דלא מכוון בה כוונה זו כיון שמכוון לקיים מצו' זו שהיא מצות הבורא היודע סודה ג"כ זכאה וגומר וז"ש ואע"ג וגומר דעביד פקודא ומכוון לשם מצות מלך. ובעובדא דלתתא לשמא וגומר רצה בזה כי המעש' גשמי ורחוק מאד מן הרוחני והיאך יסתלק המעשה הגשמי להדבק ברוחני אם לא ע"י טוב הכוונה שיתאצל שם במעשה ההוא רוחניות וע"י הרוחניות ההוא אסתלק עובדא לעילא.

כגוונא דא בעובדא וגומר ירצה הגשמי שישלים הגשמי ניחא אמנם שישלים הגשמי הרוחני היאך וא"כ היאך תשתלם הנפש במעש' הגוף אם לא ע"י הכוונה הנפשיית שהנפש מצטרפת במעשה ההוא וז"ש כגוונא דא בעובדא דגופא אתתקן עובדא דנשמתא וגומר ועבודת האל ית' דוקא בשניהם וז"ש דהא קב"ה בעי לבא ורעותא העבוד' לאל ית' אינה מפחות משתתפו' שניהם נפש וגוף ולא לפסול ח"ו העבודה שאינה בכוונה וז"ש ואפילו הכי אי לאו תמן וגומר אינה דחויה מפני שהתפלל דוד שתקובל והיינו ומעשה וגומר: ולא תאמר שדוד לא היה מכוון לז"א שלא התפלל על עצמו אלא על כל עם בני ישראל דהא לית כל בר נש חכים כי דרך הסוד לא נמסר לכל לכך התפלל על אותם שא"א לדעת שיהיה מעשה מצותם מקובלת לפני קב"ה ויהי' הייחוד העליון נעשה ע"י הפועל הגשמי ההוא וז"ש ומעשה ידינו שאין שם לב אלא מעשה ידינו כוננה ואתקין תקונך דהיינו הייחוד העליון עלינו בשבילנו אע"ג דלית וגומר ומעשה ידינו כוננהו יר' תקבל שהמצוה מעש' ידינו שהם חסד וגבורה שתי ידים כדי לאחוז המ' בין תרין דרועין ואח"כ כוננהו בסוד הת"ת וא"ו המתייחדת עם ה"א דהיינו כוננהו והיינו בחבורא דאבהן וגומר:

לא תרצח וגומר פסקא טעמא בכל הני תלת וגומר ירצה כי החמשה דבורים מהשמאל ויצא סוד הדין לאסור עכ"ז פסיק יש צד דין מותר והיינו שנקראת רציחה וניאוף וגניבה ומותר ולכך מן הפסק ולפנים מותר ומן הפסק ולחוץ אסור והיינו ויהי מבדיל בין מים למים והיינו רזין עילאין דאית בכל מילי דאורייתא יש ממונה מהדין לרע ויש ממונה מהדין לטוב זה מתקן וזה פוגם:

הני עשר אמירן וגומר כללא דכל פקודי אורייתא דהא תרי"ג מצות הם אברי הספי' ואלו הם עצם הספי' א"כ הכל כלול בהם. כללא דעילא ותתא הרי בהם רמוזי' בי"ע בסוד רמיזתם כללא דכל עשר אמירן עם היות שהמאמרות מן החכמה כלולים הנמצאות כולם בפרט גם הם רמוזים בדברות.

אלין אתחקקו ירצה מכל המצות הובחרו אלו להתחקק ולהתגלות והשאר יוכללו בהם דרך כלל בידיעה לא במציאות מתגלה גשמי אלא ידיעה נבואיית כדמסיק. הרמ"ק זלה"ה:

והרא"ג ז"ל כ' כד"א (לא) תקח לך. כלומר ע"ד שדרשתי בתקח לך שהכוונה שהבנים שהם ו"ק תקח לך לדרוש ולחקור בהם כך תדרוש בוהארכת ימים כלומר בימים העליונים שהם ו"ק כנזכר תאריך דרושיך בהם ותחקור ותדרוש בהם כי החקירה והדרישה מותרת בהם:

ואי אזדמן לי' עובדא וגומר אפשר אדלעיל קאי דאמר כגוונא דא נגונא דכל עלמין עובדין דכשרין וגומר ואמר שהעבודה בין בכוונה בין שלא בכוונה היא יפה ונגונ' היא דקא מנגן וחדי לבא דלעילא ומ"מ אי אזדמן לי' עובדא ויכוון בי' זכאה איהו ואע"ג דלא מכוון בי' זכאה איהו וגו':

כוננה ואתקין תקונך לעילא. כלומר ומעשה ידינו שאין בנו כי אם המעשה בלא כוונה אתה תכונן המעשה הזה ותעשה הייחוד העליון.

עלינו אע"ג וגומר פי' עלינו כמו בשבילנו כי הגם שאין אנו מכוונים אל היחוד אתה תגמור בעדינו. ה"ג ומעשה ידינו כוננהו למאן לההוא דרגא וגומר. הוקשה לו הכפל ואמר דמעשה ידינו כוננהו. אתא לאשמועי' ענין אחר דכוננהו ר"ל אתה תכונן להאי דרגא דהיינו המלכות כלומר תכונן לאותו שצריך תיקון והגם שזה הקישוט מוטל עלינו עכ"ז אתה כוננהו:

כוננהו בחיבורא חדא באבהן. פי' אחר הוא שענין כוננהו ר"ל הייחוד בעצמו לא הקישוט וידוע הוא שאין ההתכוננות הזה מתכונן כי אם ע"י ג' אבות דהיינו דוד מלכא מתעטרא באבהן.

לא תרצח וגומר. לא תענה ברעך עד שקר ל"ג לי' דהא לקמן מסיק דבי' לא פסקא טעמא:

ויהא אסור לקטלא נפשא. והד' מיתות יתקיימו דרך גרמא בעלמא אבל לא בידים לכך פסיק טעמא ואמר תרצח בעצם בידים למי שהוא חייב:

ושרי בלא אלף גרסי' בכלהו:

לא תנאף וגומר. וא"ת במה אני מקיים פרו ורבו י"ל במקום שיש הריון אמנם היכא דליכא פירות הוה אמינא דאסור כגון קטנה וזקנה הרה ומניקה ועקרה [א"ה המחבר קיצר במובן שה"א שאפילו כשיש פירות רק שכבר קיים פ"ו אסור אפי' לאולדא זו"פ] וז"ש אפי' לאולדא או למחדי באתתי' וגומר דהיינו זיווג בעלמא ושמחת עונה:

לא תגנוב וגומר דעת רבי' באורייתא לומר שלא הבין כדי שרבו יחזור לו אותו הדרוש וירחיבנו ויתחדשו קצת חידושים אחרים כנראה במחוש:

או דעתא דחכם לאסתכלא בי'. שגונב דעתו וחכמתו ע"י הסתכלותו בפנים שע"י שהתלמוד מסתכל בפני רבו מאותו חכמה שתאיר פניו מקבל התלמוד יותר כנזכר בגמרא אלמלי דחזיתי' לר' מאיר וגומר:

ואי תימא. וגומר והכא נמי לפסוק טעמא ומלת לא רבי כל מיני ותחמוד אתא לאשמועינן דחמידו דאורייתא מותר.

אינון כללא דכל פקודי דאורייתא. שיש בהם תרי"ג תיבות כנגד תרי"ג מצות וז' מצות דרבנן הם כמנין כתר:

כללא דלעילא ותתא. כמש"ל הכל נדרש לעילא ותתא:

כללא דכל י' אמורן דבראשית כמו שהאריכו בפרשת ויקרא י"ב:

וכלהו הוה נהיר לעינייהו ה"ג. עכ"ל הרא"ג ז"ל: